בית הדין הצבאי במחנה הדר (מחוז פיקוד צפון וחיל הים) - סיפורו של מקום

רקע

מחנה הדר ממוקם ברחוב הדר מספר 8 בחיפה. בעבר שימש המקום כבית ספר לבנות, ולימים נתפס בידי צה"ל והועמד לרשות מערכת המשפט הצבאית.

חלק מהמקרקעין במבנה ההיסטורי שימש את בית הדין הצבאי, חלק אחר שימש את התביעה הצבאית, וחלק שלישי הוקם על ידי צה"ל ובו מוקמו שירותי הסניגוריה הצבאית וכן גורמי מנהלה במחנה. במקום פעל גם מתקן מעצר שנמצא באחריות המשטרה הצבאית.

שנות הארבעים והחמישים

קודם לכינון מחנה הדר כמקום מושבם של יחידות הפרקליטות הצבאית (תביעה וסנגוריה) ובית הדין הצבאי של פיקוד צפון וחיל הים, שהו היחידות השונות במספר מקומות שונים.

תחילה הוצבו חוליות תביעה וסנגוריה בפיקוד הצפון. בשנת 1958 עבר מטה פיקוד צפון לנצרת – למשרדים שננטשו בידי הצבא הבריטי. שם מוקמו גם משרדי פרקליטות צפון. התובע הפיקודי אז היה יעקב קדמי, לימים שופט בית המשפט העליון. עימו שירתו מי שלימים הפך לשר המשפטים לעתיד, דוד ליבאי, וכן יורם ארידור, לימים חבר כנסת ושר בממשלות ישראל - שניהם בעלי דרגת סגן, כמו רבים וטובים נוספים, שהיו תובעים מן השורה בפרקליטות צפון.

לאורך השנים שירתו בחוליות הצפון גם השופטים תא"ל אמנון סטרשנוב, אלוף אילן שיף ואלוף מנחם פינקלשטיין, שבהמשך כיהנו גם כפרקליטים צבאיים ראשיים.

אחד התיקים המשמעותיים בהם טיפלה החוליה בימי קום המדינה היה פרשת הטבח בכפר חולא שהתרחש במהלך מלחמת העצמאות, בחודש אוקטובר 1948. באותו מקרה, השתלטו חיילי חטיבת כרמלי על כפר חולא בדרום לבנון. החיילים, ובראשם סגן ראשון שמואל להיס, ריכזו עשרות גברים לבנונים שהתגוררו בכפר בתוך אחד הבתים החלו לירות לעבר הבית ופוצצו אותו כשהתושבים הלבנונים בתוכו. במעשיהם, הם גרמו למותם של עשרות אנשים. האירוע הוביל להעמדתו של להיס לדין באשמת רצח, בבית הדין הצבאי המיוחד בחיפה. סניגוריו של להיס טענו – והגיעו בטענתם עד לבית המשפט העליון – כי לבית הדין הצבאי אין סמכות להעמיד את להיס לדין פלילי מכיוון שלגישתם החוק לא הקנה סמכות לאכוף עבירות שבוצעו מחוץ לגבולות מדינת ישראל, והמעשה נעשה מחוץ לאזור שיפוטו של בית הדין הצבאי. בג"ץ קבע כי אין ספק לגבי תחולת הדין על חיילי צה"ל בשעת לחימה, וכי האיסור על פגיעה באזרחים בלחימה ודיני הצבא חלים על חיילים, גם כשהם פועלים מחוץ למדינת ישראל.

בשנות החמישים הגיע לפתחה של החוליה תיק ייחודי נוסף, בעניינו של סרבן המצפון אמנון זכרוני, אשר לימים יהפוך לאחד מעורכי הדין הבכירים במדינת ישראל. זמן קצר לאחר גיוסו טען זכרוני, כי הוא סרבן מלחמה ופציפיסט, וסירב לשאת נשק מטעמים שבמצפון. הוא נחשב לאחד מראשוני סרבני המצפון בצה"ל ועניינו זכה להד תקשורתי רב, בעיקר נוכח המשפט שהתנהל נגדו בבית הדין הצבאי ושביתת הרעב שנלוותה לו. זכרוני המשיך להביע את מורת רוחו גם בצבא. הוא סירב להישבע אמונים לצה"ל, סירב להתייצב למשמרת כשהוא נושא נשק וכן נפקד מיחידתו למשך שלושה ימים. בגין מעשים אלה הועמד לדין בחודש מרץ 1954, בפני בית הדין הצבאי במחוז השיפוט של פיקוד הצפון. כתב האישום שהוגש נגדו נשא שני פרטי אישום, האחד, בגין נפקדות מן השירות, והשני, בגין סירוב לפקודה שחייבה אותו להתייצב למשמרת כשהוא נושא נשק. ביום 1 ביוני 1954 הרשיע בית הדין הצבאי את זכרוני בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, גזר עליו ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין סירוב הפקודה, ושלושה חודשי מאסר נוספים בגין היעדרותו משירות.

עד לשינוי הארגוני שנערך בפרקליטות הצבאית בשנת 2007, הפרקליט של מחוז השיפוט של פיקוד הצפון שימש יועץ משפטי למפקד הפיקוד, ונמנה עם חברי המטה שלו, אף שהיה קצין המטה היחיד שאינו כפוף לאלוף. הוא עשה כן תוך שהיה אחראי על התביעה הצבאית בבתי הדין הצבאיים ובבתי המשפט הצבאיים במרחב פיקוד הצפון, וכן תוך נשיאה באחריות פיקודית על הסניגורים הצבאיים ועל בית המשפט הצבאי שפעל לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, לצורך אכיפת הדין בשטחי הממשל הצבאי.  

אחד התיקים שנדונו ביחס לפיקוד היה עניינם של שישה מתושבי אום-אל-פאחם שבשנת 1957 עתרו לבג"ץ כנגד הכרזה על שטח הכולל את אדמותיהם כעל "שטח צבאי סגור" ומניעתם מלהיכנס ולעבד את אדמותיהם בו. בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות (כב' השופטים חשין וזילברג) את העתירה, בכל הנוגע למתן אפשרות לעותרים להיכנס ולעבד את אדמתם אף ללא הוכחת בעלותם בקרקע, בהסתמך על ההוכחה כי החזיקו בה עוד קודם לקום המדינה. כב' השופט ויתקון, שהיה בדעת מיעוט, סבר שאין מקום לאפשר לעותרים להיכנס ולעבד את אדמתם מכוח חזקה בלבד.

שנות השישים והשבעים

בשנת 1961 עברו יחידות התביעה הצבאית ממפקדת הפיקוד, לעיר התחתית בחיפה, לדירות של נכסי נפקדים. הפרקליטות מוקמה ברחוב יפו 44, שם ישבו בשתי דירות התביעה הצבאית והסנגוריה של מחוז צפון. בית הדין שכן בדירה קרובה. הפצ"ר לשעבר אילן שיף מספר כי הדירות שכנו מתחת למרפאת השיניים הפיקודית, בבניין "רגיל". המקום היה "בלי ש"ג ובלי רס"ר", עם יציאה ישירה לרחוב.

מבנה התביעה ברחוב יפו 44 בחיפה

בזמן מלחמת ששת הימים, הקצינים בפרקליטות צפון קיבלו את "ארגזי שמגר" ונכנסו ביחד עם לוחמי צה"ל לשטחים שנתפסו, ועזרו לנהל את ההיבטים המשפטיים, להפיץ ולכתוב את הצווים. פרקליט צפון עסק באופן אישי ומתמשך בהיבטים שנגעו לייעוץ המשפטי לאזור רמת-הגולן.

לאחר מלחמת יום-הכיפורים, קצינים מפרקליטות צפון, ביחד עם קציני מילואים של הפרקליטות הצבאית עברו בין המוצבים ונתנו עזרה משפטית עבור משרתי המילואים שנדרשו לשהות במוצבים חודשים ארוכים בתום הלחימה. הם נתנו עזרה משפטית הן בבקשות פנים-צבאיות והן בבקשות הקשורות לעסקים ולעניינים כלכליים שהשאירו מחוץ לצבא, בחייהם האזרחיים.

החולייה הייתה קטנה, וכללה פרקליט, סגן פרקליט, תובע פיקודי, 3-2 תובעים, ושני סנגורים. ותיקי היחידה זוכרים כי בפרקליטות צפון הייתה קלדנית ותיקה, בשירות קבע, שהייתה מדפיסה טיוטות על גבי מכונת כתיבה ישנה.

שנות השמונים והתשעים

הפצ"ר לשעבר שיף מספר כי בתפקידו הראשון בצפון שירת כתובע תעבורה. הזמנים היו טרם חיקוק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובכל תיק תאונה בו הורשע חייל, נדרש משרד הביטחון לפצות את המעורבים האחרים. נוכח מצב זה, שכר משרד הביטחון את טובי הסנגורים הפרטיים בארץ בתחום התעבורה ולשיף הצעיר ניתנה האפשרות ללמוד מן הטובים ביותר.

ערב אחד, ככל הנראה כתוצאה מקצר חשמלי, עלה הבניין באש (בעודו ריק מאדם) וכל תכולתו הושמדה, לרבות התיקים והמסמכים ששימשו את הקצינים. במשך שנה תמימה החולייה נעה ונדה, לעיתים תוך פיצול אנשיה, בין בסיסים ומבנים עד שבתחילת שנות השמונים הגיעה למבנה הקבע שלה במחנה הדר.

במהלך שנות השמונים החלו להגיע לבית הדין בפיקוד הצפון תיקים שנגעו לפעילות צה"ל בלבנון ואף תיקים שעניינם התנהלות כוחות פיקוד הצפון באינתיפאדה באיו"ש. תיקים אלו נגעו, לראשונה בהיקף משמעותי, בהתנהלותם של חיילי צה"ל בקשר לרכוש אזרחי ובקשר לאזרחים. כך לדוגמה נדונו תיקי ביזה של רכוש יקר ערך (בדגש על ציוד אלקטרוני, דוגמת מכשירי וידאו וכיו"ב), שחלקם הפכו מושא לשיח ציבורי נוקב.

פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים באחד מתיקי הביזה שהובא לפניו באותם ימים

בין הפרשיות המשמעותיות ביותר בהן טיפלה פרקליטות הצפון בשנות התשעים, נמנית פרשת שדיאל, שעסקה באירוע ירי דו צדדי בין כוחותינו במהלך פעילות מבצעית בלבנון. בפרשה זו, שהובאה בפני בית הדין של פיקוד הצפון בשנת 1995, נדונו היבטים מהותיים בקשר המקצועי שבין היועץ המשפטי לממשלה לבין הפרקליט הצבאי הראשי.

באותו מקרה, במהלך פעילות מבצעית בדרום לבנון בדצמבר 1992, נהרג סמל חיים בר-נתן ז"ל מאש כוחותינו. בעקבות חקירת מצ"ח בנוגע לאירוע, הורה הפרקליט הצבאי הראשי על סגירת התיק ועל רישום הערה פיקודית למפקד המחלקה בכוח, סגן משנה יהושע שדיאל. בעקבות השגה שהגישה משפחת בר-נתן ליועץ המשפטי לממשלה, הורה היועץ המשפטי לממשלה לפרקליט הצבאי הראשי להגיש כתב אישום כנגד מפקד המחלקה. הפרקליטות הצבאית לא הייתה שותפה לעמדה זו, אך פעלה בהתאם להנחיה.

כתב אישום הוגש לבית-הדין הצבאי במחוז צפון כנגד סגן משנה שדיאל. בפתח הדיון בתיק, סניגורו של הנאשם טען טענה טרומית בדבר "פגם או פסול בכתב האישום". הוא טען שאת הגשת כתב האישום היה ראוי להגיש רק בהתאם לשיקול דעת עצמאי של הפצ"ר, ולא לפי שיקול דעתו של גורם אחר, שלא הוסמך לכך לפי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (החש"ץ).

לאחר דיון ארוך בהיסטוריית המשפט הצבאי, בהוראות החש"ץ, בסמכויות הפצ"ר ובסמכויות היועץ המשפטי לממשלה, הגיע בית הדין הצבאי למסקנה שסמכות הפצ"ר לא סרה למרותו של היועץ המשפטי לממשלה. על-כן, ומשהוגש כתב אישום בהוראת מי שאינו מוסמך להורות על כך, ומשדעת הגורם המוסמך הייתה שאין מקום להגישו, קבע בית הדין הצבאי כי נפל בהליך פגם חריף, שמחייב את ביטול כתב האישום. לימים, נדון העניין פעם נוספת במסגרת בג"ץ 4723/96 עטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, ויחסי הגומלין בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הפצ"ר אף עוגנו בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

עוד אחת מהפרשיות הזכורות ביותר בפיקוד הצפון, היא פרשת המרד בכלא 6. בחודש אוגוסט 1997 התרחש בצה"ל מרד אסירים, מהגדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. בתוך פרק זמן של שעה הצליחו 18 אסירים להשתלט על מתחם כלא 6 ולהחזיק בסוהרים כבני ערובה. לאחר 25 שעות הגיעו למקום בכירי הפרקליטות הצבאית וכן הקמצ"ר כדי לחתום על הסכם שקיבל את התנאים שהכתיבו המורדים. המורדים מילאו את חלקם ושחררו את בני הערובה. בדיעבד, התברר כי המפקדים לא התכוונו לכבד את ההסכם שנחתם; כנגד המורדים הוגשו כתבי אישום, והם עתרו לבג"ץ לאכיפת ההסכם (בג"ץ 5319/97). בג"ץ דחה את עתירתם של האסירים וקבע כי הרשות פעלה בסמכות.

שנות האלפיים

בשנות האלפיים אוחדה פרקליטות מחוז שיפוט פיקוד הצפון עם פרקליטות מחוז שיפוט חיל הים. פרקליטות חיל הים שכנה לאורך שנים במפקדת חיל הים בבסיס סטלה מאריס, וכללה פרקליט ותובע בלבד. במקרה הצורך, הובאו סניגורים במילואים או קצינים מחוליות התביעה והסניגוריה של מחוז השיפוט של פיקוד הצפון. עם מעבר מפקדת חיל הים לבסיס הקריה, עברה גם פרקליטות חיל הים למרכז הארץ. בעת המעבר לקריה ישבה הפרקליטות ביחד עם המפקדה, אך בהמשך עברה פרקליטות חיל הים לרמת אביב.

בשנת 2007 עם השינוי הארגוני בפרקליטות הצבאית חל שינוי גם במבנה ובמיקום של פרקליטות חיל הים, וזו אוחדה עם פרקליטות הצפון, וצורפה לחוליית התביעה במחנה הדר. אגב צעדים אלו, הוצב יועמ"ש חיל הים במחלקת יעח"ק ואילו יועמ"ש פיקוד הצפון הוצב במחלקת דבל"א. כך, משך כ-15 שנים, ישבו במחנה הדר התביעה הצבאית המאוחדת של פיקוד הצפון ושל חיל הים, הסניגוריה הצבאית האמונה על שני מחוזות שיפוט אלו, וכן בית הדין של מחוזות הצפון וחיל הים.

בשני העשורים האחרונים טופלו בבית הדין הצבאי במחנה הדר מספר רב של תיקים משמעותיים.

אחד מהם, הוא אירוע התהפכות הנגמ"ש, שהביא למותו של אסף וקסמן ז"ל. במקרה זה הורשעו מספר מפקדים בגרם מותו של החייל ברשלנות. בנוסף, טופל אירוע מותו של קובי סמילדג' ז"ל, אשר נהרג בטנק, תוך שהועלו טענות ביחס לפעולות חילוצו.

אירוע מרכזי נוסף שהתרחש בשנות האלפיים המוקדמות הוא מעשה הרצח אשר בוצע על ידי  טוראי רולן יודוב, ביום 8 במארס 2003. יודוב, חניך במחוו"ה אלון, ירה והרג את סרן ניב-יה דורבן ז"ל. המעשה אירע בעת שטוראי יודוב היה בגילופין, וניסה לגנוב את רכבו של ניב-יה ז"ל. באירוע נקטפו חייו של קצין מצטיין בהיותו בן 25 שנים. יודוב הועמד לדין בבית-הדין הצבאי בגין עבירת רצח, בהליך שבסופו הוטל עליו עונש מאסר עולם. ערעורו לבית הדין הצבאי לערעורים וכן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדחו.

תמונתו של סרן ניב-יה דורבן ז"ל

לצד פרשות אלו נדונו תיקים פליליים רבים אחרים שעסקו בעבירות שבוצעו על ידי חיילי צה"ל. רבות מהן משכו את עיני הציבור והגיעו לכותרות.

נזכיר, לדוגמה, את עניינן של תצפיתניות שחיבלו בעמדתן, כדי למנוע ביצוע משמרות; פרשות התעללות על רקע יחסי "ותיקים-צעירים"; פרשות אלימות ושררה כלפי עצורים; אירועי גניבה של אמצעי לחימה וכלי נשק ועוד.

כותרת כתבה מאתר Ynet ביחס לפרשה שעניינה התעללות ביחידת גולני, 12 ביוני 2013

כותרת כתבה מאתר מעריב ביחס לפרשה שעניינה שררה כלפי תושב מקומי באזור יהודה ושומרון, 28 באפריל 2015

בחודש דצמבר 2021 עברו חוליות התביעה והסנגוריה הצבאית ששכנו במחנה הדר לקריה המשפטית "נווה צדק" הסמוך לכלא הצבאי בבית ליד. ביום 29 במרץ 2022 נחנכה הקריה המשפטית באופן רשמי.

המסמך נכתב על ידי חברי צוות המורשת: סרן שקד גפני, סרן ירין כהן, סרן עומר אלאלוף, רס"ן מאיה שגיא, רס"ן יזהר יצחקי, רס"ן גלעד פרץ.