בית הדין הצבאי במחנה יואב (מחוז פיקוד דרום וז"י) - סיפורו של מקום

 

 

רקע

מחנה יואב, המשמש כיום את זרוע היבשה, ממוקם סמוך לצומת קסטינה, בקרית-מלאכי. המחנה הוקם בימי המנדט הבריטי כמחנה צבאי בריטי. בחודש פברואר 1948, נטשו הבריטים את המחנה הצבאי לקראת עזיבתם את הארץ. ב-1 במרץ 1948 הגיעו תושבים ערביים כדי לפרק את צריפי המחנה; ואולם, תושבי באר-טוביה, ששכנו בסמוך למחנה הבחינו בכך, ובהמשך החלו חילופי-אש בין הצדדים. לבסוף נותר המחנה בידי ארגון ההגנה, ולאחר הקמת המדינה, נהפך לאחד מבסיסי צה"ל המרכזיים, כאשר פניו היו בעיקר לחזית הדרומית.

במחנה נמצאת מפקדת זרוע היבשה של צה"ל, ושוכנות בו מפקדותיהם של ארבעה מחילות זרוע היבשה: קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקחצ"ר), קצין שריון ראשי (מקשנ"ר), קצין הנדסה ראשי (מקהנ"ר) וקצין תותחנים ראשי (מקתמ"ר). כמו כן, שוכן צמוד למחנה, מעין תת-מחנה, שהוא עולם בפני עצמו - מחנה יואב.

במחנה "יואב" שכנו, החל משנות החמישים ועד לסוף שנת 2021, פרקליטות פיקוד דרום וז"י, סנגוריה דרום וז"י ובית הדין הצבאי של פיקוד דרום וז"י.

 

צילום אווירי של מחנה קסטינה

מתוך אתר Moreshet-map.org.il (מלחמת העצמאות)

 

שנות הארבעים והחמישים

עם קום המדינה הוקם במחנה "יואב" בית הדין הצבאי של מחוז שיפוט הדרום, שלימים צורף לו גם בית הדין של זרוע היבשה. בתחילה, יועד בית הדין לשיפוט חיילים מן היחידות המרחביות (החטיבות) שפעלו בחזית הדרומית ובשטחי אחריותן; לאחר מכן, הוגדר כבית-דין שהוסמך לפיקוד דרום – הפיקוד המרחבי שניצב נוכח הצבא המצרי.

בספרו תם ולא נשלם – פרקי חיים, סיפר מאיר שמגר על שירותו בשנות החמישים במחנה זה, כתובע צעיר בפרקליטות דרום.

שמגר תיאר תקופה זו כך: "מדינת ישראל הצעירה לא ידעה ימים רבים של שקט בגבולותיה, וגם הגזרה הדרומית לא יצאה מן הכלל הזה. הגבול היה ארוך, השטחים פתוחים, היישובים מעטים ורחוקים זה מזה. בלילות הסתננו פדאיון מחצי-האי סיני ומרצועת עזה ופגעו בנפש וברכוש. כמה מהאירועים הללו הובאו לטיפולנו, כמו מקרה של מסתננים שגנבו נשק מנשקייה והמפקד האחראי הועמד לדין. מקרה אחר, חמור הרבה יותר, אירע כאשר מסתננים ערבים חפרו והוציאו את חוטי החשמל שהיו עשויים נחושת משטח מפקדת הפיקוד בבאר שבע. התופעה חזרה שוב ושוב, עד שכמה קצינים החליטו לעשות דין לעצמם ולשים לה סוף. הם הרגו את המסתננים, ובתגובה הגשתי נגדם כתב אישום לבית הדין המחוזי הצבאי, באשמת הריגה. בסופו של ההליך הם יצאו זכאים, למורת רוחי. הסניגור שלהם היה הפצ"ר לשעבר, אהרן חטר-ישי, שהיה עתה עורך דין פרטי".

על תקופה ראשונה זו של מתחם בית הדין סיפר גם אברהם בן-נפתלי, אשר שירת כתובע צבאי בפרקליטות דרום בסוף שנות החמישים (ולימים מונה כשופט צבאי). בן-נפתלי סיפר כי במקום שירתו כ-15 חיילים כולל הפקידים, והם ישבו בביתנים "עלובים", שנותרו מימי הצבא הבריטי. עיקר העבירות בגינן הועמדו לדין חיילים היו עבירות היעדר מן השירות (בעיקר על רקע מצוקה כלכלית) ועבירות גניבת רכוש.

עבירות סמים לא היו נפוצות באותה התקופה. בנוסף, באותם ימים של סוף שנות החמישים טרם התרחשה מהפכת ההתמקצעות בשיפוט הצבאי, שהוביל מאיר שמגר בשנות השבעים והשמונים, ועל כן רבים מהשופטים בבית הדין לא היו משפטנים, אלא עסקו במשפט הצבאי מתוקף היותם מפקדים, על רקע הניסיון שצברו בשירותם הצבאי, בתחומי השיפוט הצבאי ובכלל.

 

עו"ד בן-נפתלי

תמונה מתוך ראיון מצולם אשר נערך עם עו"ד בן-נפתלי ביום 26 בפברואר 2021

 

אחד המקרים הייחודים שהתנהלו בבית הדין הצבאי בקסטינה באותן שנים היה הרשעתם של שני חיילים ממין זכר בגין קיום יחסי מין. ככל הנראה, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בה הוגש כתב אישום בקיום יחסים אלו בהסכמה בצה"ל, ואולי במדינת ישראל בכלל. על כל אחד מהחיילים הוטל עונש בן שנת מאסר בפועל. בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעורם של החיילים על עצם ההרשעה, אך הפחית מעונשם.

פרשה מעניינת נוספת משנות החמישים שנוהלה בבית-הדין הצבאי בקסטינה נגעה למבצע "קדש", שנערך בסוף שנת 1956. במסגרת המבצע התרחשו אירועים רבים שהעסיקו את מערכת המשפט הצבאית. כך למשל, בבית-הדין הצבאי בקסטינה נדונה פרשייה משפטית ותקשורתית של ממש - מקרה בו התעורר חשד לכך שמפקד פלוגת מילואים בדרגת רס"ן סירב לכבוש מוצב מצרי, שמוקם סמוך לשדה מוקשים. הקצין, רס"ן אבינועם, הורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת ונגזר עליו עונש של נזיפה חמורה. במסגרת הערעור שהגישה התביעה הצבאית, דנו שופטי בית הדין לערעורים בשאלה העקרונית - כיצד ראוי לבחון את התנהלותו של מפקד בזמן לחימה ומתי יצדיק כישלון פיקודי העמדה לדין פלילי.

 

שנות השישים

בשנת 1967, עם סיום מלחמת ששת הימים, נדרש צה"ל לנהל רבים מהסדרי החיים בשטחים רבים, מעבר לגבולותיה עד אז. בין השטחים הללו היה גם חצי-האי סיני. התרחבות מרחב השיפוט למימדיו של המרחב העצום, שנמצא עתה תחת שלטון צבאי, הייתה מעבר למידות ולמרחקים שהיו מוכרים עד אז, וחייבה התאמות בעשיית בית-הדין ובעשיית התביעה הצבאית.

כחלק מכך, התעוררו אתגרים לחקור ולהעמיד לדין חיילים אשר שירתו במרחב סיני. זאת, בשל הריחוק הגיאוגרפי של מתקני מצ"ח ובית הדין בפיקוד הדרום ממרחב סיני. פרקליט דרום דאז, סא"ל רודריג, ציין בדיון פרקליטים בראשות הפצ"ר בחודש אוקטובר 1969 כי "במקרים רבים משתהות חקירות בקשר לעבירות ולתאונות שאירעו במרחב סיני עקב קשיי תעבורה וקשיי גישה למעוזים. ההשהיות גורמות להארכת מעצרם של חשודים שלא לצורך". לנוכח זאת, הורה הפצ"ר, אל"ם צבי הדר, לתצ"ר, לפנות למפקד מצ"ח בהצעה לתגבר את כוחותיו בבסיס רפידים.

בנוסף, לאחר שישראל החלה לשלוט בחצי האי סיני, החלה תופעה חדשה של חיילים שסירבו לרדת ולשרת בקווים בסיני. בעקבות זאת, במסגרת דיון פרקליטים בראשות הפצ"ר, אל"ם צבי הדר, שנערך בחודש דצמבר 1969, ביקש פרקליט דרום דאז, סא"ל רודריג, לדון בתופעת הסרבנות לשרת בקווים בסיני "מטעמים של פחד והשתמטות". הפצ"ר סבר שמדובר בהתנהלות חמורה והורה לטפל במקרים מן הסוג הנדון בקשיחות - ולהורות על מעצרו המיידי של הסרבן המשתמט, במגמה להביאו בפני בית-דין צבאי.

 

שנות השבעים

אתגרי הנוכחות הצה"לית בחצי-האי סיני ליוו את פרקליטות הדרום גם בשנות השבעים. בדיון פרקליטים אחר שנערך בראשות הפצ"ר אל"ם צבי הדר בחודש נובמבר 1971, הציע סא"ל רודריג להקטין את העומס המוטל על פרקליטות דרום באמצעות פיצול החולייה לשתי חוליות נפרדות: חוליית פיקוד דרום, וחוליית גייסות השריון, בציינו כי היקף העבודה המשפטית שמספקים גייסות השריון מצדיק מינוי פרקליט צבאי נפרד. הפצ"ר ציין באותו דיון כי "יש לקבל העומס המוטל כיום על הפרקליטים כעובדה שאינה ניתנת לשינוי מהותי ולפיכך יש לחפש הפתרון בייעול עבודתם של הפרקליטים ובתגבור החוליות". הפצ"ר הורה לבחון את הצעת הפיצול לשתי חוליות, אך הצעה זו לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, ופרקליטות דרום נותרה חולייה אחת.

לקראת סופו של העשור התגבר העיסוק הציבורי בעשיית המשפט הצבאי, וכך, גם תיקים שנחשבו בעבר פחות בולטים בחברה הישראלית, החלו לזכות לסיקור תקשורתי.

כך, למשל, נסקרה בעיתון מעריב פרשת אלימות בין חיילים, בסיור בסיני, בה התווכחו נהג קומנדקר וגשש על קיום חובת חגירת חגורות בטיחות ברכב הצבאי. במהלך הוויכוח, דרך הגשש את נשקו ואיים לירות במפקד הסיור ובנהג. בגין כך, הוגש נגד הגשש כתב אישום בגין עבירות של איומים בנשק, התנהגות שאינה הולמת ואי-קיום ההוראה האוסרת על נסיעת חיילים ברכבם של אזרחים, תושבי המרחב.

 

מתוך עיתון מעריב, 3 במארס 1980 (האירוע התרחש ביום 18 בנובמבר 1979)

 

שנות השמונים

בשנת 1982 הושלם פינוי חצי האי סיני בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים. בעקבות כך, בשנות השמונים עבר הזרקור מהעיסוק בחצי-האי סיני לזירה אחרת, אמנם קרובה יותר, אך לא פחות מורכבת – אזור חבל עזה (אזח"ע). הקשיים הגדולים ביותר שאפיינו את תקופת שנות השמונים נגעו למבצעי שמירה על הביטחון ולאכיפת הסדר הציבורי באזור עזה, שכבר אז היה צפוף ומורכב לניהול.

במהלך שנות השמונים נדונו בבית הדין של מחוז שיפוט דרום מספר פרשות מכוננות, אשר עסקו בכללי המותר והאסור בפתיחה באש ובהפעלת כוח על ידי חיילי צה"ל.

פרשת אנקונינה שנדונה בשנת 1987, ואירעה עוד לפני תחילתה של אירועי האינתיפאדה, היא אחת הפרשות המכוננות בתחום הפעלת הכוח והפתיחה באש בנסיבות מבצעיות. פסק הדין שחתם את הפרשה בבית המשפט העליון תרם רבות לפיתוח כללי הפתיחה באש כפי שהם מוכרים לנו כיום.

במרכז הפרשה עמד חייל מילואים שבמסגרת משימתו לחסימת צומת ובידוק כלי רכב ירה לעבר גלגלי רכב שנמלט. כתוצאה מהירי מצא נהג הרכב את מותו. בית הדין הצבאי קבע כי לא היה כל צורך מבצעי בירי ועל כן פעל החייל שלא כדין. ערעורו לבית הדין הצבאי לערעורים – נדחה. בהמשך לתיקון חוק השיפוט הצבאי בשנת 1986, סמל אנקונינה הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שניתנה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וזיכה את סמל אנקונינה, בפסק דין שנכתב על-ידי נשיא בית המשפט העליון דאז והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, הנשיא מאיר שמגר.

 

ידיעה קצרה מאת ברוך מאירי על אודות הפרשה (מעריב, 5 בספטמבר 1988)

 

כאשר פרצה האינתיפאדה, בסוף שנת 1987, נדרשה הפרקליטות הצבאית לשינוי בתצורת פעולתה – בהפעלת בתי משפט צבאיים בהיקף נרחב, וכן בטיפול בהליכים שנגעו לאתגרי התמודדותו של צה"ל עם אירועי הפרת-הסדר ועם נוכחותם של גורמים חבלניים בקרב האוכלוסייה.

כמה מהתיקים המשמעותיים ביותר בתקופה זו התמקדו באלימות פיזית שהופעלה כלפי התושבים הפלסטינים באזורים שהיו נתונים לממשל הצבאי. בשנת 1988 נדונה בבית הדין של מחוז שיפוט דרום פרשת גבעתי א' אשר הסעירה את המדינה כולה ועסקה במדיניות השימוש בכוח על ידי חיילי צה"ל בתקופת האינתיפאדה. בפרשה זו הועמדו לדין חיילים מחטיבת גבעתי אשר הכו תושב פלסטיני, שמת כתוצאה מכך. מדובר היה במקרה הראשון בו יוחסה לחיילי צה"ל אחריות לגרימת מותו של תושב ערבי בשטחים כתוצאה מהכאתו. נשיא בית הדין הצבאי המחוזי, השופט אל"ם עמנואל גרוס, זיכה את החיילים מעבירה של גרימת מוות לאחר שקבע כי היה ניתוק של הקשר  הסיבתי שבין המוות לבין התנהגות החיילים. לצד זאת נקבע, כי הטיפול הרפואי שניתן היה לא ראוי ולא ניתן בזמן. בסופו של דבר, החיילים הורשעו בעבירה קלה יותר של התעללות ונידונו למספר חודשי מאסר בפועל. פרשה זו נסקרה בראיון שנערך עם אל"ם (בדימוס) שמואל מויאל, שהיה פרקליט מחוז שיפוט הדרום באותה תקופה.

שמה של פרשת גבעתי א' נתקבע לימים בשם זה, משום שאליה הצטרפה לאחר מכן פרשת גבעתי ב' - כתב האישום בפרשה זו הוגש בסופה של שנת 1989. בהליך יוחסו לארבעה חיילי צה"ל בשירות מילואים עבירות שעניינן חבלה בכוונה מחמירה. בכתב האישום נטען, שהארבעה נקטו אלימות קשה נגד שני עצורים פלסטינים שנחשדו בהשתתפות בהתפרעויות ובהפרות סדר אלימות במחנה הפליטים בוריג' שברצועת עזה. כתב האישום וההליך המשפטי שהתנהל והסתיים בהרשעה בחודש אוקטובר 1990 היו לצומת דרכים עבור מערכת המשפט הצבאית, שנאבקה לאורך שנות האינתיפאדה בתופעות של אלימות ובפרט "בנגע המכות" בקרב חיילי צה"ל.

 

כותרתו מעיתון "מעריב", יום שלישי, 3 ביולי 1990

 

שנות התשעים

שנות התשעים בבית הדין הצבאי בקסטינה מלאו בתיקים עקרוניים שעסקו בעיקר בעבירות של שימוש בסמים ומשחק בנשק. בין התיקים בלט במיוחד אירוע משחק בנשק, שכונה "משחקי איציק", אשר עמד במוקדו של פסק הדין בפרשת דר/245/86 התובע הצבאי נ' סמל רוט. שם, במסגרת ה"משחק" טען הנאשם נשק, דרך וכוון אותו לעבר חייל, במטרה ליצור אצלו תחושת פחד.

בנוסף, טיפל בית הדין החולש על מחוז הדרום, בו ממוקמים שטחי אימונים רבים, במספר תיקים שעסקו במותם של חיילים כתוצאה מתאונות שהתרחשו בשלבי הכשרה, באימונים ובתרגילים. שני האירועים המשמעותיים ביותר בתחום זה התרחשו בראשית שנות התשעים, בעקבות טרגדיות קשות: אסון צאלים א' ואסון צאלים ב'.

אסון צאלים א' הוא כינויה של תאונת אימונים צבאית, שהתרחשה ב-17 ביולי 1990 בבסיס צאלים שבנגב, ובה נהרגו חמישה חיילי מילואים של חטיבת עודד. התאונה נגרמה כתוצאה מירי מוטעה של פגז על החיילים במהלך התרגיל.

ועדת חקירה בראשות אלוף אורי שגיא קבעה שהתאונה הייתה תוצאה של טעות מצד קצין השיתוף הארטילרי, ולא של טעות בנוהלי הבטיחות, בתכנון או בביצוע. הוועדה לא בדקה את היעילות של נוהלי בטיחות באימוני סיוע לגייסות. המלצות הוועדה היו להעמיד לדין את הפיקוד הזוטר: קצין השיתוף הארטילרי (קש"א), מפקד הסיוע החטיבתי (מס"ח), קצין עמדת התותחנים (קע"ת) וקצינים נוספים, על התרשלות.

 

כתבה בקשר לאסון צאלים א' בעיתון מעריב מיום 17 ביולי 1990

 

ועדת חקירה נוספת, בראשות אלוף עמוס ירון, חשפה שורה של ליקויים בשגרת האימונים של בסיס צאלים ובעקבות ממצאיה ננזפו שני קצינים בכירים, ביניהם מפקד הבסיס. שמונה קצינים עד דרגת תת-אלוף, הודחו מתפקידם, ושלושה קצינים נוספים ננזפו. האלוף עמוס ירון המליץ להעמיד לדין גם את מפקד הגדוד סא"ל רמי מימון ואת ראש ענף תותחנים בבסיס צאלים, סגן-אלוף מאיר מרציאנו. ב-1 במאי 1993 הרשיע בית הדין הצבאי את המג"ד, הקש"א והקע"ת וגזר את עונשם במסגרת הסדר טיעון.

לאחר אסון משמעותי זה, התרחשה פרשה קשה ומשמעותית נוספת, שקיבלה את הכינוי אסון צאלים ב', אך זו התנהלה בבית הדין של מחוז מטכ"ל ביפו, לאור השיוך של המעורבים בה. מדובר בתאונת אימונים נוספת בבסיס צאלים, אשר התרחשה ב- 5 בנובמבר 1992, ונהרגו בה חמישה חיילים מסיירת מטכ"ל. בעקבות התאונה הקים הרמטכ"ל אהוד ברק ועדה מיוחדת לחקר התאונה, בראשות האלוף במילואים מנחם עינן. לאחר סיום עבודת הוועדה ומסירת חוות הדעת של הפרקליט הצבאי הראשי תת-אלוף אילן שיף לרמטכ"ל, נפתחה חקירת מצ"ח, ומסקנות שני הגופים הביאו להעמדתם לדין ולהרשעתם של שני קצינים.

 

שנות האלפיים

בראשית שנות האלפיים טרם הוקמה הפרקליטות לעניינים מבצעיים, על כן פרקליטות המחוז, שעתה הייתה אמונה על השיפוט הצבאי בפיקוד הדרום ובזרוע היבשה (שהוקמה בשנת 1999, על בסיס מפקדת חילות השדה, המפח"ש)  המשיכה לטפל בתיקים ובתחקירים מבצעיים רבים, שנגעו לאירועים שהתרחשו ברצועת עזה.

שני התיקים המשמעותיים ביותר שהיו בפיקוד הדרום בראשית שנות האלפיים נגעו לעניינים מבצעיים.

האחד - פרשת הריגתו של פעיל בריטי ברצועת עזה, בתיק דר/10/04 התובע הצבאי נ טור' והייב, בה ירה החייל הנאשם באזרח בריטי שהיה פעיל בארגון הסולידאריות הבין-לאומי ISM, תומאס הורנדל, והואשם בעבירות חמורות ביותר בהן הריגה. לאחר משפט ממושך הורשע והושתו עליו עונשים כבדים, בהם 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי.

השני, הוא פרשת דר/400/04 התובע הצבאי נ' סרן ר', מ"פ בחטיבת גבעתי שהואשם במעשה "וידוא הריגה" כלפי נערה שנורתה באזור ביטחוני מיוחד, סמוך למוצב גירית שפעל ליד רפיח. סרן ר' הסתער על דמות חשודה שהתקרבה לאזור אסור לתנועה, בסמוך למוצב עליו פיקד. הדמות החשודה – אימאן אל-האמס, כבת 14, תושבת רפיח, נורתה למוות. בעקבות האירוע הוגש כתב אישום נגד סרן ר', שייחס לו חמישה פרטי אישום של שימוש בלתי חוקי בנשק, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. לאחר שמיעת העדויות מצא ביה"ד הצבאי כי התנהגותו של סרן ר' ופעולותיו היו סבירות מבחינה מבצעית, משפטית וערכית, וזיכה אותו מהמיוחס לו.

בשנת 2016 אירעה תאונת אימונים טראגית נוספת בבסיס האימונים בצאלים, שבה נהרג סרן ישי רוסאלס ז"ל מפגיעת פגז בראשו, במהלך אימון הכנה לתרגיל שעניינו היה תצוגת תכלית.

מותו של הקצין נגרם בשל הזנת נתונים שגויה, שבעקבותיה פגע פגז מרגמה כ-800 מטרים דרומית למטרה אליה נועד, באזור שהה סרן רוסאלס המנוח. הפרשה טופלה בפרקליטות דרום, ובמסגרתה הורה הפצ"ר על העמדתם לדין משמעתי של המעורבים בפרשה, לרבות קצינים בכירים ובראשם מפקד מרכז האש בצאלים.

 

כותרת כתבה מאתר מעריב בקשר לפרשת סרן רוסאלס ז"ל מיום 28 בינואר 2016,
המלמדת על העניין הציבורי הרב בפרשה

 

לאורך השנים טיפלה הפרקליטות הצבאית בכלל, ופרקליטות מחוזות השיפוט של פיקוד הדרום וזרוע היבשה, בפרשות רבות שעניינן גניבת כלי נשק מבסיסים צבאיים.

דוגמה מרכזית לפרשה כזו מהשנים האחרונות היא גניבת 33 כלי נשק במחנה שדה תימן. בשנת 2017, נתגלתה פריצה לנשקיית מפקדת חטיבת גבעתי שבמחנה שדה תימן. בעקבות כך נפתחה חקירה משותפת של מצ"ח ומשטרת ישראל, שממצאיה הובילו להגשת כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד שני אזרחים, אחד מהם עבד במחנה כקבלן שיפוצים, בגין פריצה לנשקייה וגניבת כלי הנשק בתוכה. לאחר בחינת ממצאי החקירה בפרקליטות דרום, הוחלט להורות גם על העמדתם לדין משמעתי של החיילים והמפקדים שהתרשלו בגין כשלים באבטחת המחנה ובפיקוח על כניסת עובדי קבלן אזרחים לתוכו.

בשנת 2016 אירע שינוי ארגוני משמעותי במסגרתו הוחלט לאחד את אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) עם זרוע היבשה. כתוצאה מכך, החלו להגיע לבית הדין הצבאי בקסטינה תיקים של חיילים המשרתים באט"ל. הדבר הוביל לעלייה ניכרת בכמות התיקים שטופלו בפרקליטות דרום, בשיעור שהגיע כדי 30% נוספים מדי שנה.

נוכח העלייה בכמות התיקים, הוחלט להגדיל את מספר התובעים בפרקליטות דרום ואת הסגל הפיקודי בה. השינוי הארגוני בזרוע היבשה אף השפיע על סוגי התיקים המטופלים בפרקליטות דרום. כך, במסגרת הטיפול בתיקים הנוגעים לאט"ל, החלה פרקליטות דרום לטפל בתיקים המתנהלים נגד אזרחים עובדי צה"ל המשרתים באט"ל, ובתאונות עבודה שהתרחשו במפעלים הגדולים בצה"ל.

דוגמה לתיק מרכזי של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) שהטיפול בו נעשה בפרקליטות דרום בעקבות השינוי הארגוני שהוזכר לעיל, נוגעת לאירוע תאונתי שהתרחש ביום 6 באוגוסט 2019. במהלך טיפול שגרתי בטנק מרכבה, שכלל החלפת מטף לכיבוי אש, עף המטף מידיו של אזרח עובד צה"ל (אע"ץ) ששימש כחשמלאי ביחידה ופגע בראשו של אע"ץ אחר וגרם למותו. בנוסף, אע"ץ נוסף נחבל מהמטף ונפצע פצעים קשים. בחינת ממצאי חקירת המצ"ח העלתה שהנאשם פעל בחוסר זהירות ולא לפי סדר הפעולות הנדרש בהחלפת המטף.

כמו כן, בשנים האחרונות החלה אכיפה מוגברת בתיקי הסחר באמל"ח ותיקי סחר בסמים (להבדיל מתיקי שימוש בסמים, שהעסיקו את הפרקליטות הצבאית רבות בשנות התשעים) תוך הסתייעות בסוכנים משטרתיים, ורבים מהתיקים הללו התנהלו בפרקליטות דרום.

 

קצינות חוליית התביעה של פרקליטות מחוזות השיפוט של פיקוד דרום וזרוע היבשה, בשנת 2020

 

בחודש דצמבר 2021 עברו חוליות התביעה והסנגוריה הצבאית ששכנו במחנה יואב הסמוך לצומת קסטינה, לקריה המשפטית "נווה צדק" הסמוך לכלא הצבאי בבית ליד. ביום 29 במרץ 2022 נחנכה הקריה המשפטית באופן רשמי.

 

המסמך נכתב על ידי חברי צוות המורשת: סרן אפרת מזרע, סרן אור חן לנצ'נר, סרן נדב גולני, רס"ן יזהר יצחקי, רס"ן גלעד פרץ