פגשנו את היחידה שמכירה את הגבול כמו את כף…הרגל?

כשהחול מתעופף לתוך העיניים, נופי המדבר המרהיבים נפרסים ברקע, והשמש הלוהטת מחממת את הגוף - הם לא מסיטים מבט מהאדמה. הם הולכים אחד אחרי השני בזהירות ובקפידה, ומתבוננים בעקבות, באבנים, בפיסות לכלוך ובשברי ענפים קטנים, שבעין בלתי מיומנת אי אפשר אפילו להבחין בהם.

הם עוצרים, ולהפתעתי - מתחילים להתווכח. "היו כאן שני אנשים", מכריז אחד מהם, "ממש לא! זה אדם אחד שהלך וחזר", טוען האחר. שניים נוספים שהתלוו אליהם - לא מסכימים בכלל. "אלו עקבות ישנות, חסרות משמעות", הם קובעים. ואני - שלא מבינה מה מתרחש סביבי ועל מה הם בדיוק מתלבטים, ניגשת לאחד מהם - גשש ותיק מאוד, שמסביר לי הכול.

רגע - אבל מי הם בכלל הגששים?

"יש מושג שנקרא 'כולבויניק' - מישהו שיש לו יכולות רבות בהמון תחומים", מסביר לי מח"ט פארן, אל"ם עידו סעד, "והגששים - בדיוק כאלה. הם מפקדים, מורי דרך, מנטורים. אלה שמחוברים לשטח הכי טוב, ויודעים לחבר אליו את שאר הכוחות".

כפי שמתאר אל"ם סעד, יחידת הגששים המורכבת מבני העדה הבדואית - היא יחידת מפתח במאמץ ההגנה על גבולות המדינה. הם פועלים יחד עם כלל היחידות העוסקות בנושא, ובעזרת ההתמצאות וההיכרות המעמיקה שלהם עם השטח, הם מתריעים לכוחות על ניסיונות חדירה והברחה, ואפילו על מקומות ממוקשים או סכנות אחרות הטמונות בקרקע. אבל איך הם עושים את זה?

הבט"ש נשען על הגשש

אם ייעוד הכוחות הוא להקדים את האויב בצעד אחד, הגששים נדרשים להיות צעד אחד לפני הכוחות. ככה הם פועלים בשגרה - יומו של הגשש מתחיל לפנות בוקר, כשהזריחה הכתומה רק מתחילה להאיר את המדבר החולי, וערפל עדיין מכסה את "ציר הטשטוש" - רצועת אדמה גירית מפוררת לאורך הגבול, שעליה ניתן לראות בבירור כל טביעת רגל, או ניסיון להסתיר אותה.

בשלב זה, פותח הגשש את הציר בגזרה עליה הוא אמון יחד עם הכוחות, בוחן את הקרקע ואת הגדר, מוודא שלא הייתה שום חדירה במהלך הלילה, ושדבר לא נראה לו חשוד. בהמשך היום, אותו גשש יהפוך ל"כונן", למקרה שתתבצע הברחה או חדירה והוא יצטרך לקפוץ לשטח עם הלוחמים והלוחמות.

בערב, הגשש סוגר את הציר - בדיוק כפי שעשה כשפתח אותו מוקדם בבוקר. עכשיו, לקראת השקיעה ולפני שהלילה יהפוך את המדבר לשחור לגמרי, הוא עובר לאט לאט על ציר הטשטוש ומחפש כל סימן חשוד. בודק האם משהו השתנה בקרקע או בגדר מאז פתיחת הציר, וכך מסכם את היום.

ומה קורה אם הגשש מזהה משהו חשוד?

"כדי לזהות עקבות, נדרשות היכרות והבנה מעמיקות עם השטח, וחושים מיוחדים", מבהיר בפניי רס"ן פאווז חוסיין, קצין גששים בחטיבת פארן, "רבים מהגששים, שעוד מילדות התחככו עם השטח כשרעו צאן, חידדו את החושים האלו במשך השנים ולכן יכולים לזהות כל שינוי קטן".

כדי לסווג את העקבות שזיהו, הם צריכים להיות מיומנים אפילו יותר. בדיוק בשביל זה, התקיים בשבוע שעבר יום כשירות לגששי אוגדה 80, בו עברו מקצים שונים. שיא היום היה בוחן הסריקה, בו נדרשו הגששים לזהות עקבות על הקרקע. היה עליהם להבחין בין נעל צבאית לאזרחית, לקבוע כמה אנשים עברו במרחב, מאיזה כיוון הגיעו ולאן הלכו, ואפילו אם הם היו יחפים או גרבו גרביים.

בעוד שכמה מהם עדיין מתווכחים על מקור העקבות שמצאו, אני ניגשת לרס"ר מוטלק גריפאת, גשש ותיק באוגדה שמעביר את בוחן הסריקה, ומסביר לי את פשר ההתחבטות: "גשש צריך להיות חשדן ומיומן בדיוק בשביל מקרים כאלה - מצד אחד, טביעות הרגל מצביעות על אדם שהלך מדרום לצפון. אבל מצד שני, הגששים הבחינו שהחול בטביעות עף לכיוון דרום".

כשאני שואלת למשמעות הסימנים, הוא ממהר לענות: "ה'מבריח' הלך לאחור, מצפון לדרום, ועשה את זה בצורה מחוכמת כך שייראה כאילו הלך בכיוון ההפוך". אבל הגששים - לא נתנו לזה לבלבל אותם.

כשהמבריחים משתמשים בשיטות מיוחדות, כמו טשטוש עקבותיהם באמצעות כאפייה, או השלכת אוכל לבעלי חיים שיפזרו את החול באזור - אין פלא שמצופה מהגששים להישאר ערניים ולעבוד בשיתוף פעולה. "חשוב שכמה גששים יחוו את דעתם על מקור העקבות", מדגיש רס"ר גריפאת, "אם אני אבין 80% מהתמונה, הגשש שעובד יחד איתי ישלים את 20% הנותרים, וכך נגבש תמונת מצב שלמה, מלאה ומדויקת".

תחנה נוספת מתמקדת במבחן עברית, שכן השפה מהווה אתגר מהותי בשירותם הצבאי. לכן, הם מקבלים מעטפת תומכת ומקצועית של מש"קיות עברית שמסייעות להם בלמידת השפה ובשיפור יכולת ההתבטאות והתקשורת עם הכוחות בשטח.

ברק בעיניים

אל"ם יוסי חדד, שעמד בראשו של יום הכשירות הזה, נחשב ממש ל'אבא' של הגששים. הוא הקים את היחידה, כמו גם את גדוד הסיור הבדואי, ובאופן כללי - אחת מדמויות המפתח בשילוב הבדואים בצה"ל. "יש לי קשר מיוחד איתם כבר שנים", הוא מספר לי, "והמשימה שלי היא בראש ובראשונה להביא כמה שיותר מבני העדה לשרת בצבא".

כשאתגרי השילוב והחשש מהיציאה חזרה לאזרחות עומדים מנגד, אל"ם חדד נלחם על כל אחד מהגששים שמתגייסים ועוזר להם להשתלב בצה"ל, ומאוחר יותר בחיים - בשוק העבודה ובלימודים. "אני מאמין שהם מייצגי העדה והשליחים שלה אצלנו, ואם טוב להם איתנו - יביאו עוד אחריהם", הוא מסכם, "ככל שיהיו יותר גששים, הם יהפכו למעצמה ויוכלו לעמוד בכל אתגר. התפקיד שלי הוא לוודא שאנחנו דואגים להם חזרה".