"שמענו 'זה צה"ל, יש פה מישהו?' ולא ידענו אם להאמין"

ספרי קצת על עצמך.

אני סג"ם נ', בת בכורה, עם עוד שני אחים קטנים. גדלתי בכפר עזה, עד שעזבנו את הקיבוץ באופן רשמי ב-2014, כשהייתי בכיתה ג'.

ומה בכל זאת הקשר שלך לכפר עזה, לצד המציאות הביטחונית?

תראה, אבא שלי נולד וגדל שם כל חייו, סבא שלי היה ממקימי הקיבוץ, והמשפחה שלנו תמיד נשארה קשורה אליו. 

אני לא זוכרת את כל הילדות שלי בקיבוץ, כי עוד הייתי קטנה, אבל כפר עזה תמיד היה בשבילי מקום מיוחד. זה היה המקום שאליו הייתי מגיעה כדי לברוח מהשגרה, מקום שהרגשתי בו שלווה. תמיד אומרים על העוטף, שהוא 99 אחוזים גן עדן ואחוז אחד גיהינום. בשבילי, הוא היה בעיקר גן עדן.

הכרתי את המצב הביטחוני כבר מגיל צעיר. כשהייתי בת שנתיים שכן שלנו נהרג מפגיעת רקטה. כילדה, הייתי רגילה לרוץ לממ"ד. היו תקופות של עפיפוני תבערה ובלוני תבערה, רקטות ואזעקות. היה לנו אפילו משחק שקראנו לו 'שבע בום': היינו סופרים שבע שניות ורצים לממ"ד, ואז היה מגיע הבום. ככה נראתה הילדות שלנו.

למרות הכול, כפר עזה נשאר המקום שהכי אהבתי. אני זוכרת במיוחד את פסטיבל העפיפונים שהיה מתקיים בכל שנה בשמחת תורה, שאותו ארגן חבר טוב של אבא שלי. כל משפחה הייתה מכינה עפיפון צבעוני, ואז היינו הולכים לגבעה מול הגדר ומפריחים אותם. זאת הייתה דרך שלנו לומר שאנחנו מאמינים בטוב, ושאנחנו לא נהיה כמו האויב שלנו. אבא שלי היה בונה את העפיפונים עם אבא שלו, והיינו נוסעים לשם במיוחד בכל שנה.

ואיפה היית בערב 6 באוקטובר?

הייתי עם אבא שלי ועם שני האחים הקטנים שלי אצל סבתא שלי בכפר עזה, כמו כמעט בכל סוף שבוע. סבא שלי כבר נפטר, אבל המשכנו להגיע אליה בקביעות. הייתי אמורה לצאת למסע לפולין, אז קיבלתי מבית הספר משימה לכתוב עבודה על סרט שעוסק בשואה. ישבתי בסלון של סבתא, צפיתי בסרט "החיים יפים" וכתבתי את העבודה.

ובבוקר התעוררתי לבומים חזקים מאוד. בהתחלה חשבתי שאני עדיין חולמת, אולי בגלל הטנק שהופיע בסרט שראיתי בלילה. אבל מהר מאוד הבנתי שזאת המציאות. נכנסנו לממ"ד, ובשלב הראשון לא נבהלנו במיוחד. היינו רגילים לאזעקות ולירי, וידענו מה צריך לעשות.

אבל ככל שהזמן עבר, התחילו להישמע קולות שלא הכרנו, ולא יכולנו להבין מה קורה. אבא שלי אמר שהוא מזהה ירי מנשק קל, אבל לא הבנו מה זה עושה בכפר. נכנסנו לקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ וראינו תמונה של אדם שצנח לתוך הקיבוץ. אחר כך פתחנו את הטלוויזיה וראינו דיווח על חשד לחדירת מחבלים בשדרות.

באותו רגע הבנו שאם הם הגיעו לשדרות, הם כבר כאן. ככל שעברו השעות, קיבלנו עוד ועוד סימנים לכך שמשהו נורא מתרחש. שמענו יריות שהלכו והתקרבו, וראינו בטלוויזיה דיווחים על חדירות ליישובים נוספים בעוטף. הרגשתי שאני מסתכלת על הסיוט בעיניים, שאני נמצאת בתוך החדשות.

היינו בממ"ד מאז שש וחצי בבוקר, ולא יצאנו ממנו. אמא שלי הייתה בכוכב יאיר, ודיברנו איתה כל הזמן. היא אמרה לנו שצה"ל בדרך ושהוא יגיע, והמשפט הזה הפך לתקווה שלנו. בהמשך, בסביבות שתיים בצהריים, נותקנו מקשר. לא הייתה קליטה ולא היה חשמל. ידענו שיש עשרות מחבלים בקיבוץ, ושמענו יריות, צרחות בעברית ובערבית, קולות של שכנים שנחטפים לידנו.

ואיך התמודדת עם המצב, במיוחד כשאת בעצמך היית עוד נערה?

אבא שלי כמו נתן לי תפקיד, ואמר לי שאני המבוגר האחראי. אז אמרתי לאחים שלי שיבואו לחלץ אותנו, ושצה"ל ינצח. אני זוכרת רגע בו אחי אמר לי שהוא בטוח שהוא לא ישרוד את זה. אי אפשר לתאר בכלל את התחושה כששומעים משפט כזה מילד בן 9.

הלילה היה כנראה השיא של כל מה שעברנו. שמענו צרחות נוראיות מכיוון השכנים, ואחריהן שתי יריות ואז שקט.

היו גם ריחות של שריפה, והתחושה הייתה שאנחנו חיים בתוך סיוט. בסביבות תשע בערב גילינו שלסבתא שלי יש קליטה ברשת סלולרית אחרת. הטלפון שלה הפך לקשר היחיד שלנו עם העולם החיצון. נשארו בו רק עשרה אחוזי סוללה, ואבא שלי לקח אותו ואמר שצריך לשמור על כל אחוז. לא ידענו מתי יגיעו לחלץ אותנו, ולא ידענו מתי הכול ייגמר.

מתי הבנתם שצה"ל הגיע לקיבוץ?

בסביבות שבע וחצי בבוקר למחרת קיבלנו טלפון מאדם שהציג את עצמו כחייל מיחידת שלדג, שישב בחמ"ל של הקיבוץ. הוא שאל אם אנחנו חמישה אנשים בממ"ד ואמר שהם באים להציל אותנו. זה היה רגע כמעט סוריאליסטי, כי היינו מנותקים מקשר ולא הבנו איך פתאום מתקשרים אלינו.

בסביבות אחת בצהריים שמענו דפיקה על דלת הממ"ד וקול שאומר: "זה צה"ל, יש פה מישהו?". אלה היו רגעים מפחידים מאוד. לא ידענו אם להאמין להם, ואם באמת מדובר בחיילים שלנו. אבא שלי פתח את הדלת לאט, ואני הייתי דרוכה והחזקתי משהו כדי שאוכל להגן על עצמי אם יהיה צורך.

כשראינו את החיילים, הרגשתי כאילו אבן ענקית ירדה לי מהלב. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי באותו יום. ראיתי שלושה חיילים גבוהים, עם ציוד, והם הסתכלו עלינו ולא ידעו אם לחייך או להישאר רציניים. גם הם לא ידעו איך אנחנו נגיב.

בסופו של דבר הם אמרו לנו לקחת את הדברים שלנו ולהתכונן לפינוי. הם המליצו לכסות את עיניו של אחי הקטן, כדי שלא יראה את מה שהתרחש בקיבוץ. יצאנו בשיירה לכיוון הרכב הצבאי. כשהלכנו, ראיתי את סבתא שלי מייבבת בבכי, והריח של השריפה היה נורא. השמש זרחה, הטבע עדיין פרח, והקיבוץ היה יפה כמו תמיד - אבל הכול מסביב היה הרוס. זאת תמונה שלא יוצאת לי מהראש.

לאן הגעתם אחרי החילוץ?

פינו אותנו לאלונית, בכניסה לקיבוץ ושם חיכינו לאנשים נוספים. ראינו חברי קיבוץ במצבים קשים מאוד: אנשים מבוגרים, אנשים עם כתמי דם, אנשים מבוהלים שלא ידעו איפה הקרובים שלהם. התחילו להגיע שמועות, אבל לא באמת ידענו מה קרה לכל אחד.

אחר כך היינו תקופה בקיבוץ שפיים. היה לי חשוב להיות עם הקהילה. בחודשים הראשונים הייתי כמעט כל יום בשפיים, גם אם לא ישנתי שם. רציתי להיות עם האנשים שעברו את מה שעברתי, להשתתף בלוויות ובשבעות, לחבק אותם ולהיות נוכחת בכאב שלהם.

דווקא החיבוק שנתתי לאנשים והנוכחות שלי לצד הכאב שלהם עזרו לי להתמודד. הרגשתי שאני חלק מהקהילה ושאני יכולה להיות שם בשבילם.

חזרתי ללמוד אחרי שבועיים או שלושה. בית הספר והחברות שלי היו מקום טוב בשבילי, אבל גם שם הרגשתי לפעמים שאני לא שייכת לגמרי לאף אחד מהעולמות. היו תלמידים שהיו קשורים לעוטף, והיו תלמידים שאיבדו חברים בנובה או שמעו על חיילים שנהרגו. המלחמה והאירועים פגשו את כולם, אבל כל אחד חווה אותם בצורה אחרת.

עם הזמן מצאתי את האיזון שלי. הבנתי שאני יכולה להשתמש במקום שבו אני נמצאת כדי לספר את הסיפור שלי, לחשוף אנשים למה שקרה בכפר עזה ולהנציח את מי שנהרגו. היה לי חשוב שהאמת הזאת לא תימחק.

ואיך השתלב הגיוס?

התגייסתי בנובמבר 2024, קצת יותר משנה אחרי 7 באוקטובר. היה לי ברור שאני מתגייסת. לא היו לי ספקות לגבי זה, גם אחרי מה שעברנו. המשפחה שלי תמיד הייתה מחוברת לצה"ל. 

כמובן שהייתה פגיעה קשה באמון, אבל דווקא מתוך זה הבנתי כמה אמון היה לי במערכת, וכמה הוא היה מובן מאליו עבורי. כשהסתכלתי על החיילים שחילצו אותנו, על הפנים שלהם ועל האנשים שיצרו איתנו קשר ולקחו אחריות, הרגשתי שאנחנו לא כמו האויב שלנו.

רציתי להיות חלק מהמערכת הזאת. רציתי לקחת אחריות בעצמי, ולא רק להיות בצד הפגיע. ידעתי שהחיים שלי ניצלו, ושאני צריכה לבחור מה לעשות עם החיים האלה.

קיבלתי מהקיבוץ ספר של א"ד גורדון, "האדם והטבע", ובו ציטוט שמלווה אותי עד היום: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך עלינו להגביר את האור". המשפט הזה הפך עבורי למעין דרך חיים. הבנתי שאני לא יכולה להילחם בשנאה רק באמצעות מלחמה בחושך, אלא צריכה לבחור לעשות את הדבר הנכון ולהגביר את האור.

ואיך נראה השירות הצבאי, עד כה?

בהתחלה זאת הייתה תקופה רגישה מאוד במדינה, היו חטופים שעדיין נמצאו בעזה. כשהייתי נוסעת הביתה במדים, היו מפגינים שהסתכלו עליי בעיניים כואבות. הבנתי את הכאב שלהם, אבל הייתי גם בצד שלוקח אחריות. המעבר הזה, מלהיות מי שנפגעה מהאירועים למי שלובשת מדים ומייצגת את המערכת, היה מורכב מאוד.

אבל ידעתי שזאת הבחירה שלי. המדים מייצגים משהו, ואני בחרתי ללבוש אותם. לא רציתי להתעלם מהכאב או מהשאלות, אלא לקחת אחריות למרות הקושי.

במסגרת התפקיד הייתי מקבלת בכל שבוע מחלקה של טירונים ומעבירה להם סדרת חינוך. היינו מתחילים בהיסטוריה של העם היהודי ובשאלה איך הגענו למצב שיש לנו מדינה. דיברנו על ירושלים, על העליות לארץ, על החברה הישראלית ועל הדורות שנלחמו כדי להקים את המדינה. בהמשך עסקנו גם במורשות קרב ובסיפורים של אנשים שבחרו להילחם כדי שהמדינה תתקיים.

שילבת בסדרות החינוך גם את הסיפור האישי שלך?

כן, אבל לא בכל פעם. היו מחלקות שהרגשתי שמתאים להן לשמוע את הסיפור הלאומי, והיו מחלקות שבהן הרגשתי שהסיפור האישי שלי יכול לעזור להן להבין טוב יותר את מה שאנחנו מדברים עליו.

פגשתי חיילים כמעט מכל היחידות הלוחמות. לפעמים סיפרתי להם על החיילים שחילצו אותנו, על מה שהם עשו ועל המשמעות של היחידה שלהם באותו יום. למשל, כשפגשתי טנקיסטים, יכולתי לספר להם על הטנקים שלחמו בכפר עזה במשך שעות.

מתי החלטת לצאת לקצונה?

לא הגעתי לצבא עם החלטה ברורה שאני יוצאת לקצונה. 

באחת מסדרות החינוך, מפקד מחלקה בסיירת צנחנים שאל את החיילים אם הם היו מתגייסים גם בלי חוק גיוס חובה. כולם, כולל אני, ענו שכן. שם הבנתי שגם יציאה לקצונה היא בחירה במערכת. אף אחד לא מכריח אותי לצאת לקורס קצינים או לחתום עוד שנים בצבא. זאת בחירה שלי לתת מעצמי יותר. רציתי שבעוד כמה שנים, כשאסתכל על עצמי במראה, אוכל לדעת שבחרתי לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון.

מבחינתי, להיות קצינה זה להיות אישה שנמצאת בקצה, מישהי שבוחרת לקחת אחריות. אני לא רוצה להתעלם ממה שקרה או מהפגיעה באמון, להפך. בשבילי, היציאה לקצונה היא המשך ישיר של הבחירה הזאת.

עד כמה 7 באוקטובר ממשיך ללוות אותך היום?

היום הזה תמיד יהיה איתי. הוא מלווה אותי ואת המשפחה שלי, את הקהילה שלנו ואת המדינה כולה. הוא חלק ממי שאני ומהאדם שהפכתי להיות.

אפילו הייתי בכפר עזה בסוף הטירונות, ובהמשך חזרתי לשם גם במסגרת קורס הקצינים בבה"ד 1. הגענו עם הפלוגה שלי, עמדנו ליד הבית שלי וסיפרתי לחיילים את הסיפור. כל פלוגה ביקרה בקיבוץ אחר, ובסוף נפגשנו במתחם הנובה. 

אני בוחרת לספר את הסיפור שלי כי אני מרגישה שהוא מייצג משהו רחב יותר. הוא מספר על הכאב הגדול, אבל גם על האהבה למדינה ועל הרצון לתקן. אני לא מספרת אותו רק בשביל עצמי, אלא כי אני חושבת שיש לו חשיבות. אני לא גיבורה שניצלה; היה לי מזל. ואני בוחרת לקחת את המזל הזה בשתי ידיים ולעשות איתו משהו.