"גם לצד האמון שנפגע וכל מה שקרה באותה שבת - ידעתי שאני חייבת להתגייס"

תציגי את עצמך. 

אני סמל נ', בת 20, מדא"גית בעוקץ. גדלתי כל חיי בנתיב העשרה. 

איך היית מתארת את הילדות שלך שם?

גדלנו למציאות מאוד הפכפכה. אני לא מכירה משהו אחר, לפחות אצלי. אז התרגלנו לזה. צבע אדום זה לא משהו חריג. כמעט כל קיץ הייתה הסלמה כזו או אחרת. הרבה פעמים התחשבנו בזה בתוכניות שלנו. 

היו לי גם תקופות של כעס. הייתי אומרת, "למה אני גרה פה? למה דווקא אני?" ככל שגדלתי, הבנתי שבאיזשהו מקום, אנחנו מגנים על המדינה שלנו. אם אני לא אגור פה, מי כן? אבל לא היה לי שום פחד. סמכתי באלף אחוז על הצבא. הייתי יכולה לראות מהמרפסת שלי בית בעזה, לדעת שמי שנמצא שם רואה אותי, ועדיין לחשוב שזה בסדר, כי מי ששומר עליי לא יכול לתת שיקרה לי שום דבר.

החוויה של לקום ולארוז מהר הפכה כבר הרגל. הפינוי שהכי זכור לי היה ב'צוק איתן'. היית בת 7, התפנינו בערך לחודשיים. היינו באילת, באריאל, בכל מיני מקומות בארץ. בעיקר במלונות, איפה שיכלו לארח אותנו. בהתחלה זה היה מעצבן - ללכת מהבית, לא היה נוח, ישנים כולם ביחד, אבל התרגלתי עם הזמן.

לצד כל זה, הילדות שלי בנתיב הייתה באמת מקסימה. חגים, מושבים, טרקטורים, חקלאות. יש המון חקלאות במושב, והמון חברים. אני חושבת ששבועות במושב זה הדבר האהוב עליי. בעצם אין חג שלא מציינים אצלנו כמו שצריך. הקהילה פה מאוד מאוד חזקה. יש לך את הפרטיות שלך, ומצד שני כולם ביחד כל היום. אין מישהו שגר פה ואת לא מכירה.

ואז מגיע בוקר 7 באוקטובר. 

אני נסעתי לכינרת עם ההורים והאחים שלי שלושה ימים לפני. באותה שבת רק סבא וסבתא שלי ודוד שלי אורן שטרן ז"ל, היו ביישוב.

בסביבות שש וחצי בבוקר סבתא התקשרה לאמא בצרחות, והיא לא בן אדם שנבהל. אין להם ממ"ד בבית, אז אמא שלי הרגיעה אותם ואמרה להם שילכו לבית שלנו ויכנסו שם. במקביל, שכן שלנו התקשר לאבא שלי ואמר לו: "יאללה, צא החוצה". אבא שלי אמר שהוא לא בבית, ושיבדוק אם האוטו של אורן ז"ל נמצא, אם הוא עדיין לא יצא לים לגלוש. 

אורן היה בבית, כי לא היו גלים באותו יום, והוא יצא עם כפכפים, תחתונים, וסט ונשק ארוך. אותו השכן הוא דני וובק ז"ל, שנלחם יחד איתו. שניהם כבר ראו את שלושת המחבלים שצנחו מהאוויר. הם פגשו את סבא וסבתא שלי והכניסו אותם אלינו הביתה. 

ואז הם התחילו לרדוף אחרי המחבל, שרץ לכיוון מיגונית. דני היה לפני אורן, והוא נורה בגב. הם לא ידעו שהמחבל מסתתר מאחורי בית. דני נפל במקום. אורן התחיל לנהל קרב ארוך, כשהוא חשוף לגמרי, והמחבל נמצא מאחורי קיר. בהחלפת המחסנית, הוא נפל.

אחר כך, בדיעבד, הבנו שהיו שם שני מחבלים באותו זמן. הוא ניהל קרב מול שניהם. המחבל השני הגיע מצפון המושב למרכז.

ואנחנו יושבים רחוק ומנסים להבין מה קורה. בהתחלה את אומרת לעצמך שהכול טוב. יש צבע אדום, וזהו. את עדיין לא מבינה את גודל העניין. אחר כך, את רואה הודעות שיש מחבלים ביישוב, ובעוד מקומות. אני חושבת שהבנתי באמת את הסיטואציה רק כשראיתי את הסרטונים עם השיירות של הטנדרים הלבנים.

בסביבות אחת עשרה בבוקר אבא שלי בא אלינו ואמר: "אורן לא איתנו". בהתחלה אפילו לא הבנתי. ואז ראיתי את אמא שלי מתחילה להבין, ופתאום נפל לי האסימון. מה שעובר לי בראש זה שאין מצב שדבר כזה קורה לנו.

אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי שם, אבל אני נשארת עם התחושה שאולי הייתי יכולה לעשות משהו אחר, אולי משהו היה שונה. 

איך נראה היום שאחרי?

נורא שקט. פשוט שקט. אף אחד לא מדבר עם אף אחד. היינו אצל דוד שלי בהרצליה. כל אחד בוכה את הבכי שלו. אחר כך עברנו בין כמה מקומות. בכל מקום הייתה לנו שגרה אחרת לגמרי.

דיברת הרבה על אורן ז"ל. מה היה הקשר שלך איתו לפני 7 באוקטובר?

היה לנו קשר ממש טוב. בגלל שלא היו לו ילדים, הוא היה כמו אבא מספר שתיים. הוא היה מי שהתקשרתי אליו לכל דבר. הוא גר ממש דלת מולנו, אז היה נורא קל לגשת אליו. הוא היה חלק מהכול. ארוחות שישי, כל החגים, כל האירועים. 

אורן היה בן אדם מאוד מאוד שמח, וגם מאוד ביישן. הוא מאוד אהב גלישה, סנובורד, אופניים, וניסה ללמד אותנו גם. הוא קנה לכל אחד מאיתנו גלשן כשהגיע לגיל שהוא חשב שאנחנו מוכנים. זה לא כל כך הצליח, לא החזקנו הרבה, אבל הוא מאוד אהב לעשות דברים ביחד.

היה לו לב ענקי. היה לנו פאב במושב, והוא היה חלק מאוד גדול בבנייה שלו. הוא התחיל לעסוק בעץ, והוא עשה שם את כל הנגרות. אורן היה מגיע לשם כל יום ופותח את הפאב בערב. הוא פשוט אהב אנשים ולראות אותם שמחים. הדבר שהכי זכור לי ממנו הוא דווקא היום-יום. בערבים הוא היה יושב במרפסת ומעשן סיגריה, רגע כזה של להירגע. זה הדבר שהכי זכור לי. הרגע הפשוט הזה של "מה קורה? מה איתך?"

אחרי שהוא נהרג, פתאום היה חלל ריק בארוחות שישי. משהו לא בסדר. המון פעמים התקשרתי אליו. הייתי מסתכלת על הטלפון וחושבת בסדר, הוא יחזור אליי. אין מצב שלא. הוא בטח רגע עסוק, הוא בטח עושה משהו. אפילו היום, אבא שלי יכול להגיד לי שהוא התקשר אליו אתמול בלילה, והוא לא ענה, ולהתעצבן. ואז אתה אומר מה קורה לנו? למה אנחנו עדיין עושים את זה? עוד מעט שלוש שנים, ואתה עדיין לא מצליח לעכל.

וכמה אורן ז"ל נמצא ביום יום שלך?

אין לי יום שאני לא חושבת עליו. הוא איתי בכל רגע.

אולי זה ישמע מוזר, אבל עכשיו הוואטסאפ שלו כבר לא מקבל הודעות, וזה היה לי קשה. כל יום שעובר זה הופך ליותר ויותר אמיתי. בסוף זה לא רק לזכור מישהו בתמונה או בשם. זה לעשות משהו שהוא היה אוהב.

דוד שלי היה בן אדם שמח. הוא אהב אנשים. הוא אהב לראות אנשים שמחים. אז היקב הוא מקום שאנשים מגיעים אליו, נהנים, שותים, שמחים ובאותו זמן זוכרים אותו.

מתי הבנת באמת את גודל מה שקרה?

אני חושבת שרק איזה חודשיים אחרי.

אחרי שסיימנו את כל ההלוויות והשבעה, אתה מתחיל להבין שמשהו לא טוב קרה פה. אתה מדבר עם מישהו, ואף אחד לא מחייך כמו פעם. כולם השתנו במאה ושמונים מעלות.

כשאתה רוצה לחזור הביתה ואין לך לאן, אתה מבין שמשהו קרה. כי עד אז, בכל הסלמה תמיד אמרתי "אני חוזרת הביתה". אין דבר כזה שאני לא חוזרת. הפעם הפורום היה סגור. הבית היה סגור. 

מתוך כל זה התחיל גם הסיפור של היקב?

היקב הוקם עוד לפני המלחמה.

במאי 2023 שתלו את הגפנים הראשונים. שלוש שורות, לא יותר מזה. זה התחיל כרעיון מאוד ביתי, לצריכה משפחתית. דוד שלי עשה פה הכול יחד עם אבא שלי. הם בנו את המקום, ואז הוא זרק לאבא שלי "בואו נעשה גם בירה". 

אחרי שהוא נפל, הבנו שאנחנו רוצים לעשות מעבר עם המקום הזה. רוצים להעביר את הסיפור שלו. רוצים שיכירו בו. וגם היינו צריכים לחזור, זה היה אמצע התהליך. אין ברירה - אתה צריך לבוא לפה ולערבב את היין שלוש פעמים ביום.

הרגשנו שהעשייה הזאת דווקא עושה לנו טוב. לאט לאט זה גדל, ואנשים התחילו להגיע. לא רצינו עוד אנדרטה. היה לנו מאוד חשוב שזה יהיה סוג של חוויה. שמישהו יגיע באווירה הכי טובה, ייהנה, וייצא עם אווירה טובה - אבל יזכור. עכשיו אנחנו פותחים רק בסופ"שים, בעיקר המשפחה מפעילה את זה. זה כיף, וזה מזכיר לי אותו.

והתחושות לפני הגיוס ובמהלך השירות?

היה לי ברור שאני מתגייסת. אפילו אחרי שהאמון בצבא נפגע, ואחרי כל מה שקרה, לא היה מבחינתי מצב אחר. אח שלי בצנחנים, הוא עדיין בסבבי מילואים בלבנון. אבא שלי גם היה עושה מילואים. הייתי יכולה להגיד שאני לא רוצה להתגייס. הייתי יכולה להגיד שהאמון שלי נפגע, שאני כועסת, וזהו.

אבל ידעתי שאם לא אני, אז מי כן? ולכן אני חייבת להתגייס, למרות כל מה שקרה.

השירות שלי היה מאוד מיוחד. הטירונות למשל הייתה לי מורכבת, במיוחד כל החלק של הירי היה לי קשה מאוד. הקורס מדא"ג היה מטורף. אחר כך שובצתי בכפיר ואז עברתי לעוקץ. ופה אני מרגישה עשייה לא נורמלית.