המפגש הראשון בין שני הלוחמים מההיתקלות הקשה בבית ליף

את סמ"ר ט', לוחם עוקץ שנפצע קשה בדרום לבנון, פגש שוב לראשונה סמ"ר ס', לוחם בסיירת נח"ל, כחודשיים לאחר אותו הקרב בבית ליף בו לחמו זה לצד זה - ואיבדו 4 מחבריהם. 

באותו היום, ט' נפגע מרסיסים בגב וברגליים. "מהרגע שהאירוע נגמר, התחלנו לחשוב עליו", מעיד לוחם הסיירת על חברו, "כל הזמן חשבנו: 'מה שלומו? הוא התעורר כבר?' עוד לפני כן הוא הפך להיות חלק מאיתנו, אבל מכורח הנסיבות החיבור רק התעצם".

זה היה בתחילת הפעילות הקרקעית בדרום לבנון, במסגרת מבצע 'שאגת הארי'. חטיבת הנח"ל קיבלה אז את משימתה הראשונה - טיהור הכפר השיעי בית ליף, כאשר לוחמי הסיירת הובילו את המהלך, ואליהם הצטרף סמ"ר ט' וכלבו. 

אחד היעדים שקיבלו, היה להשתלט על ארבעה איתורים, על מנת לאפשר התקדמות בתוך הכפר. הכוח התמקם, והחל בהתקפה שנמשכה מספר ימים: "בשלב מסוים, הגענו למארב שהעמידו מחבלי כוח רדואן, במטרה לפרק ולהשמיד אותו, ובזמן התנועה שלנו קדימה - הותקלנו משתי חזיתות".

"אני זוכר את הרגע שנפצעתי", משחזר סמ"ר ט', "קיבלתי כדור בכתף שיצא דרך הגב, ופגעו בי רסיסים ברגליים. הראש שלי הפסיק לחשוב באותה שנייה, והתחלתי לעשות כל מה שאני יכול כדי להציל את החיים שלי. הצלחתי לסגת טיפה אחורה, וחיכיתי לקבל עזרה". 

תחת אש המחבלים, נפצעו לוחמים נוספים, ובן רגע, השתנתה המשימה של הסיירת: כעת, היה עליהם לחלץ את חבריהם - כמה שיותר מהר. 

הם מתארים את הרגעים האלה ככאלה שחלפו במהירות, בפעולות שנעשו ב'אוטומט'. "אתה לא חושב על המשמעות של מה שקורה סביבך או על התוצאות שלו, אלא פשוט פועל", מנסה להסביר סמ"ר ס', "אני זוכר את זה כאילו זה קרה עכשיו, שהמפקדים שלנו בשטח הצליחו לתפוס אותנו לשניה בתוך הירי, וצעקו לנו 'אנחנו בהתקלה! צוות 300 נפגע, כנסו לראש!' - זה משפט שחקוק לי בראש מאז". 

במהלך הקרב, נפלו ארבעה מלוחמי הסיירת, סרן נועם מדמוני ז"ל, שהוביל את הכוחות בהסתערות קדימה כדי לחלץ את הפצועים, סמ"ר בן כהן ז"ל, סמ"ר מקסים אנטיס ז"ל וסמ"ר גלעד הראל ז"ל. 

"האווירה בינינו תמיד הייתה שמחה. גם בשיא הלחימה. כל הזמן הינו צוחקים", מספר סמ"ר ס' על חבריו, "ידענו תמיד שבכל יום, כשנשלים את המשימה, נשב עוד פעם כולם, נחליף חוויות, ונעבד ביחד את מה שעברנו. וחשבנו על זה גם שם ברגעים הכי קשים, בעודנו מתקדמים קדימה כדי לחלץ אותם".

הם נעו בעקבות חבריהם, אל תוך מוקד הלחימה, ושם, חלקם נפגעו גם הם. "נוצרו למעשה שתי נקודות התרחשות. אחת בעומק השטח והשנייה מעט מאחוריה", מתאר הלוחם, "מהשלב הזה גם אנחנו התמקדנו בשני האירועים האלה, והתחלנו לפנות מהציר את הפצועים ואת הנפגעים תוך שאנחנו מחזירים אש לאויב".

"היו פה שני צוותים, וכשאחד נפגע, השני מיד קפץ בלי לחשוב בכלל כדי לחלץ אותו", הוא ממשיך, "וזה מעיד על ההקרבה והקשר העמוק אחד עם השני. גם היום אנחנו לא מוותרים על האווירה בינינו. זוכרים את הרגעים המצחיקים עם חברים שלנו שנפלו, וככה ממשיכים את הדרך שלהם איתנו". 

"מקסים, עם השמחה המדבקת שלו, שתמיד הוביל את השיחות שלנו בהומור, או גלעד, שהצטיין בכל דבר שעשה, ונלחם עד הסוף על הכול. ובן, שתמיד חייך, גם כשהיה הכי קשה, ודחף אותנו למעלה. "ונועם ז״ל, שהוביל אותנו בלחימה במהלך האירוע, הסתער מיד לעבר הפצועים כדי להצילם, וברגעים האלה נפגע מאש האויב".

סרן נועם מדמוני ז"ל

סמ"ר בן כהן ז"ל

סמ"ר מקסים אנטיס ז"ל

סמ"ר גלעד הראל ז"ל