"באותו יום אנשים נלחמו והקריבו את חייהם - אני חייב להם את החיים שלי"

קודם כל, תציג את עצמך.

אז אני סמ"ר נ', בן 22. נולדתי וגדלתי פה, בקיבוץ רעים. בתיכון התנדבתי במד"א, אחר כך עשיתי שנת שירות, והייתי אמור להתגייס בנובמבר 23' לצנחנים. האמת, שהיו לי המון בעיות פרופיל, ולא הייתי אמור להיות לוחם בכלל, אבל ממש נאבקתי על זה בערך שנה וחצי, עד שהגעתי לגיבוש צנחנים. לפני הגיוס הייתי פה בבית, התאמנתי, עבדתי, הסתובבתי, טיילתי, ואז הגיעה שמחת תורה.

איך נראו החיים בקיבוץ לפני ה-7 באוקטובר?

רעים הוא המקום הכי רגוע ומשפחתי שיש. אתה מסתובב פה ויש שקט, כמו פסטורליות מטעה. אבל עוד לפני המלחמה הנוכחית, חוויתי פה הרבה אירועים ביטחוניים כילד. הראשון שזכור לי היה בכיתה ג', כשנפל לי קסאם על הבית ב'עמוד ענן'. בגיל 13 בערך נקלעתי עם אבא שלי באיזו שריפה שנגרמה בעקבות טרור העפיפונים.

אבל זה עדיין לא השפיע על החיים פה, ומעולם לא חשבנו לעבור.

עוד ממבצע עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר חומות ועד המלחמה הנוכחית - כל פעם היינו מתפנים, בין חודש למספר חודשים. וזו תחושה מורכבת, כי לתקופה מסוימת, אתה לא מרגיש בטוח בבית שלך. זה ממש כאילו האוויר משתנה. 

בוא נחזור לימים שלפני, איך נראו השעות האלה?

ה-6 באוקטובר הוא פשוט 6 באוקטובר. אין כלום. אם נסתכל על שבועיים לפני, היו קצת הפרעות סדר על הגדר. אבל בערך שבועיים-שבוע היה ריק. שקט. אתה יודע, לא ייחסנו לזה אז חשיבות יותר מדי, אבל בדיעבד זה היה שקט מטעה. אני זוכר שהתחילה מסיבת הנובה, וכולנו דיברו עליה. אני אף פעם לא הייתי בן אדם של מסיבות, אז בכלל לא חשבתי ללכת.

הייתי פה בבית, חגגנו את סוכות. הייתה גם אזכרה לסבא שלי ביום שישי, עם כל המשפחה בבית של סבתא פה בקיבוץ, וארוחת שישי רגילה.

אותי בעיקר עניינה הרכיבה שלי בשבת בבוקר, האופניים כבר היו מוכנים. המסלול אמור היה לעבור בשדרות, אופקים ואורים. רק בערב אמרתי שאני אשן עד מאוחר ואדחה את הרכיבה לשבת בערב. בוא נגיד שאם הייתי יוצא לרכיבה בשבת בבוקר - כנראה שהייתי גמור.

וזהו, קמנו לצבע אדום, כמו כולם. תוך 8 שניות כבר היינו בממ"ד. פה זו לא איזו אזעקה, זה ממש קולני. גם הרגשנו את האוויר רועד, כי היו כל כך הרבה טילים. בשונה ממה שהיה קודם, הם ירו מטח מאוד חזק בהתחלה. בחיים לא חוויתי כזאת תחושה. 

מי היה איתך בממ"ד?

אבא, אמא, אחי הבכור, אחותי הקטנה ודולי הכלבה שלנו. דולי ישר התחילה לפחד והאמת שאחר כך שמרה על רוגע הזוי. הכול הרגיש מאוד לחוץ בשניות הראשונות, בגלל הנפילות, ואז לשנייה נרגע. יצאתי החוצה כדי להסתכל. ראיתי שמיים בוערים, מלאים בעשן לבן של יירוטים.

נכנסנו שוב לממ"ד, הבאנו טלפונים מלמעלה, ואמרנו: "טוב יכול להיות שזה עוד סבב, נסגור את הדלת ונלך לישון". ככה תמיד היינו עושים. ובערך רבע שעה אחרי, כבר שמענו יריות באזור.

עכשיו, אף אחד לא יורה כשיש יירוטים. ואף אחד לא יורה באופן כללי באזור. עדיין לא הייתי בצבא, אבל הבנתי בזה, וידעתי לזהות שמדובר בצרורות. ממש צרורות. ולאט לאט זה מתקרב. בערך עשר דקות אחרי, התחלנו לשמוע ירי בתוך קיבוץ. 

תוך כדי אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שזה ירי מהצד הישראלי. כמו שההורים אוהבים להגיד, 'אל תדאגו, זה שלנו'. אבל מה שלי עבר בראש זה: אם זה שלנו, על מי יורים?

ומתי התמונה מתבהרת?

כשהתחילו הודעות בקבוצות הוואטסאפ שלנו: "מחבלים בקיבוץ". מישהו משכונת הצעירים כתב שיש לו פצוע בחדר. וכמו מ-0 ל-100, זה מדרדר. בדיעבד אני יודע לספר שבערך ב-07:00 נכנסו עשר טויוטות מהשער הראשי ומהשער האחורי, הקיפו את הקיבוץ, ובתוכן, פחות או יותר, 100 מחבלים. 

ואז המחבלים מתחילים במסע ירי בתוך הקיבוץ, במקביל לירי הרתעה שפתחה כיתת הכוננות. זה עובד בחלק המזרחי של הקיבוץ, בשער הראשי זה פחות עובד.

המחבלים מתחילים 'לשטוף' את שכונת הצעירים, לעבור על כל בית ולתת צרור על הדלת ולנסות להיכנס. יש בתים שהם מדלגים עליהם מסיבה לא ברורה. גם בסרטונים שהם צילמו, וגם בהתנהגות שלהם, הם לא ייחסו חשיבות לכלום, מי אזרח, מי חייל, מי ילד - לא היה להם אכפת.

החבר הכי טוב שלי נחטף משכונת הצעירים, ועוד חבר שלנו נרצח. אנחנו חבורה של ארבעה, כשהרביעי לא היה בקיבוץ באותו יום. אני מגלה שהוא נחטף בערך שעתיים אחרי, כי אני רואה בטלגרם שהוא במנהרה בעזה. לא היה לי טלגרם לפני, והחלטתי להוריד באותו הבוקר. הם עבדו מאוד מהר, תוך חצי שעה-שעה הספיקו לחטוף אותו. הוא חזר בעסקה בנובמבר. 

זהו, המחבלים ממשיכים להסתובב פה בקיבוץ, ויש לחימה מאוד קשה. ואז התחיל הקרב בשכונת הצעירים, בה נהרגו הרבה מהקיבוץ ועוד הרבה לוחמים. וככה עד 11 בבוקר, ב-8 באוקטובר, כשכוחות של כפיר דופקים לנו על הדלת, ומודיעים שצריך להתפנות.

עד אז כולכם סגורים בממ"ד?

בשעה שתיים לפנות בוקר הלכנו להביא מים ואוכל, וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו. גם אז לא ממש הבנו את הסיטואציה, עדיין היו המון מחבלים בחוץ. באותן דקות, מתחיל ירי על הבית, ושומעים פגיעות. אז יצאנו ותוך שנייה חזרנו. 

90% מהזמן אומנם הייתי מחובר לחדשות, כל עוד היה חשמל, אבל עדיין לא תפסתי את המצב. הייתי כל כך מנותק, שבבוקר יצאתי לפנות את הפח, 50 מטר ליד הבית, וחזרתי. ראיתי אופנוע מרוסק על הכביש, וגופה של מחבל, אבל הכי זכור לי האוטו של אבא שלי, מלא ביריות ובדם. 

בבוקר למחרת, אנחנו מקבלים הוראה מהקיבוץ להתפנות. התכנסנו לשיירה ענקית של כולם, בסביבות 100 רכבים פרטיים ואוטובוסים שהקיבוץ הביא. נוסעים בשיירה לאילת. רק אז אני חושב שהבנו שקורה אירוע גדול ברחבי העוטף, ולא בכמה יישובים ספציפיים. 

בחודש הראשון שהיינו מפונים באילת היה פשוט שוק. כולם בכו כל היום. כי אין מישהו פה בקיבוץ שזה לא פגש אותו לפחות בכמה דרכים. בסוף, זה מקיף אותך בכל מקום. מה שעזר לי הכי להתמודד בתקופה הזו היה ספורט, ובעיקר חשבתי הרבה על הגיוס.

יומיים אחרי שבת ה-7 באוקטובר הבנתי שזה לא נכון להתגייס עכשיו. זה אולי היה הכי נכון מבחינה מבצעית, להיות במלחמה, אבל ידעתי שגם אם אדחה בכמה חודשים - אני אספיק להילחם, ולא טעיתי. 

אחרי תקופה באילת, עברתי לגור בתל אביב בבניין דירות של הצעירים של הקיבוץ. זה עשה לי מאוד טוב כי הייתי מוקף כל הזמן באנשים, בחיים. הייתי יוצא בערבים, או רץ על הטיילת וכל הזמן חיפשתי לראות תנועה, חיות. לשמוע את המכוניות מצפצפות או לראות אנשים שעובדים בקפה בבוקר - זה באמת עשה לי טוב. 

היו לך חששות לקראת הגיוס, אחרי המשבר שחווית?

מגיל אפס רציתי להגיע למקומות הכי רחוקים בצבא, בגלל זה גם ממש נלחמתי להתגייס לקרבי. האמונה בבית תמיד הייתה שצריך לתרום, צריך להשפיע, ואני באמת באמת מאמין בזה. גם אחרי שלוש שנים מאוד קשות בצבא, אני באמת מאמין בזה. בגלל זה אני גם מחליט להישאר.

לי אישית לא היה כעס על הצבא, אחרי ה-7 באוקטובר. כן היו שאלות, כמו שהמערכת עצמה קמה ושאלה אותן. היה כשל רציני, זו עובדה. אבל בסופו של דבר אנשים באותו יום נלחמו וחלקם גם הקריבו את החיים שלהם - אני חייב להם את החיים שלי. 

אז לא היה לי ספק שאתגייס, וכמובן שקרבי כמו שרציתי מאז ומתמיד. דחיתי רק כי רציתי זמן לעצמי ולמשפחה וזה לא היה נכון עדיין.

איך נראה תהליך הגיוס?

התגייסתי באפריל 2024, עשיתי גיבוש יח"טיות ונכנסתי לסיירת צנחנים. ההכשרה שלי כמעט ולא נפגעה בעקבות המלחמה, רק לקראת הסוף עשינו סבב כחלק מ'מרכבות גדעון'.

אחר כך עלינו לג'נין, היו שם חמישה חודשים מאוד משמעותיים. הצלחנו לפגוע מאוד קשה בטרור. לאחר מכן הייתה לנו תקופת אימון בבית ליד. אחר היינו כמה חודשים בצפון הרצועה, ומשם עברנו לרפיח. שם גם היו לנו כמה התקלויות. סיימנו שם, עלינו לכיבוש הבופור, שהיה תקופה ומשימה מאוד משמעותיות. 

הלחימה מאוד שונה בין איו"ש, עזה ולבנון, וגם התחושות אחרות. בעזה הייתי מאוד קרוב לבית, ובתקופות שהיינו שם, למשל ב'מרכבות גדעון', עוד היו חטופים. זו הייתה התחושה הכי משמעותית בעולם. 

השבת הזו מלווה אותך גם בשירות הצבאי?

אני לא מדבר על זה הרבה, זה בעיקר משהו שלי עם עצמי. נגיד לשבת פה שעה ולספר ככה את כל הסיפור כמו שעשינו עכשיו - זה חריג. אבל זה חשוב לי, מאוד.

זו קצת קלישאה להגיד, אבל דווקא ברגעי שיא ובשמחות אני חוזר לרגעים מה-7. כשסיימתי מסלול, חשבתי רק על זה. כשהגעתי לפסגה, וכשעלינו על חבר הירדן, ראיתי את השמש וחשבתי רק על חבר שלי שנרצח. זה עשה לי צמרמורות. מה שעובר לי בראש זה ש'ניצחתי' בשבילם.