"הכרתי את השמות, ראיתי מול עיניי את הפנים, ואמרתי - 'אני חייב לחזור לגדוד'"

"אחרי קום המדינה, הוקמה חומה מנטאלית שהפרידה בינינו לבין 2,000 שנות גלות שקדמו לה", כך מעיד תא"ל (במיל') אברהם אלמוג, בעודו פורס בפניי מפות, תמונות ומכתבים בני יותר מ-50 שנה, ומחזיר אותנו לימי מלחמת כיפור. "הרגשנו את גבנו נדחק לאותה החומה - הבנו שזו מלחמת קיום, להיות או לחדול".

חודש לפני פרוץ הקרבות, אלמוג סיים את תפקידו בתור מג"ד 184 בחטיבה 14, והתמנה לקצין ההדרכה של חיל השריון. בבוקר ה-6 באוקטובר היה בבור בקריה, וגילה כי פרצה מתקפה: "במשך שלושה ימים שימשתי כקצין האג"ם של השריון, פיזרתי את הטנקים בין כל החטיבות בצבא, מסיני ועד רמת הגולן".

"וביום השלישי ללחימה, התחילו להגיע רשימות ההרוגים. אז, ככל שאני מתקדם וקורא, אני מגלה כי לגדוד שלי יש 38 הרוגים, והמג"ד שהחליף אותי, שאול שלו ז"ל - ביניהם", משחזר אלמוג. "הכרתי את השמות, ראיתי לפניי את הפנים של כל אחד מהם, ואמרתי למפקד שלי - 'אני חייב לחזור לגדוד', והוא העלה אותי על טיסה דרומה, לסיני".

משם, לאחר תדרוך, הגיע לחניון הלילה בו שהו הטנקים והלוחמים. "היה קור כלבים בחוץ, ולא האמנתי למראה עיניי - כל הכלים ומכליות הדלק היו שקועות בדיונות. הגיעו מולי שלושה מ"פים, מלוכלכים, עם דם על המדים", הוא מתאר, "שלחתי אותם להתקלח ולהתגלח, לא הייתי מוכן לדבר איתם ככה. עד היום סומרות לי השיערות כשאני חושב על זה, מאיפה היה לי העוז לדבר ככה?"

כעבור חצי שעה, הם חזרו ועמדו מולו עם דו"ח מצב על הסיטואציה: "מתוך 36 טנקים, נותרנו עם 13 בלבד. אבל ידעתי שאנחנו חייבים לעלות להילחם. לקחתי אותם איתי והערנו את כל הגדוד. העלנו את הטנקים על פלטות, ומילאנו את המכלים, וכעבור יום של התארגנות ותכנונים - היינו מוכנים להתקפה".

אלמוג והלוחמים נכנסו לקו שנמצא 5 ק"מ בלבד מתעלת סואץ, ונלחמו שם במשך יומיים שלמים. "ירו עלינו המון טילים, שעם הזמן למדנו איך להתחמק מהם. בבוקר 14 באוקטובר התחילה הפגזה נוראית. לא התרגשנו יותר מדי, כי היינו בעמדות טובות, אבל אז ראינו עשרות טנקים מתקדמים לעברנו". הם ניצבו עם 9 כלים, והחלו לירות לעבר המצרים: "ב-10 דקות השמדנו 37 טנקים, שלא להתחיל לדבר על משאיות וג'יפים". 

"מג"ד בדרך כלל נוסע אחרי הפלוגה הראשונה", הוא מספר, "אבל החלטתי שאני נוסע בטנק הראשון, והודעתי את זה בקשר. תוך כמה רגעים כולם הסתדרו אחריי. הכרתי את החיילים שלי, ידעתי שזה מה שיעזור להם. הוטלה עלינו משימה קריטית ללחימה, ואסור היה לנו להתפזר". ב-15 באוקטובר הוטל על גדוד 184 לפלס את הדרך לחווה הסינית ולהסתער עליה, דרך ציר עכביש וטרטור. 

"יצאנו להתקפה, וברגע שנכנסנו לצומת של טרטור ולקסיקון - המצרים פתחו עלינו באש טנקים וטילים במשולב", הוא ממשיך ומציג תמונה של שני טנקים, ישראלי ומצרי, עומדים שרופים זה לצד זה. "דהרנו קדימה, לכיוון החווה - לא חשבתי בכלל על מה שעלול לקרות. המשכנו לפרוץ קדימה עד ליעד, ונשארנו רק שלושה טנקים. נלחמנו בטווחים קצרים, זרקנו רימונים, לא ראינו בעיניים". 

טנק מצרי וטנק ישראלי עומדים שרופים, זה לצד זה

בהמשך אותו יום, חל מהפך בלחימה - מקרב הגנה יצאו להתקפה, ודחקו את האויב צפונה כדי שכוחותינו יוכלו לחצות לצידה השני של התעלה המצרית. כדי להמחיש את המעבר החד, תא"ל (במיל') אלמוג, שולף מאחת התיקיות שבידו שתי גלויות ששלח הביתה באותו פרק זמן. "הראשונה מ-13 באוקטובר, יום לפני: 'נעמי, שחר ואורן שלום! יקיריי, אנו נלחמים הפעם על קיומה של המדינה והעם. אנו ננצח כי אין לנו ברירה'", הוא מודה כי באותם רגעים עוד היה עם ראשו בחול.

את השנייה, כתב ארבעה ימים לאחר מכן, לאחר הקרב על החווה הסינית. "יקיריי, המצב נהדר, אנחנו שולטים במצב, הצבא המצרי התמוטט, אנחנו דוהרים, היה לי ליל לחימה קשה, התופת בכבודה ובעצמה, ואם עברתי לילה זה, הכול יהיה בסדר. בוודאי את שומעת את החדשות, אנחנו יודעים אותן, כי אנו עושים אותן - עם ישראל ימשיך לחיות". קשה לפספס את ההבדל בטונים.

רק במרוצת ימי הקרב, התחיל להשלים את הפערים. "הייתה בגדוד תחושה עצומה של תוגה", הוא מספר בעצב, "פלוגת טנקים מונה 50 איש, והם איבדו 38 מתוכם תוך שלושה ימים. בסך כל הקרבות בסיני ספגנו 80 הרוגים ו-122 פצועים". 

"בכל אפטר שהיה לי, הייתי נוסע בין בתים של לוחמים שנפלו, ומבקר את המשפחות, מספר להן על הגבורה של הבן שנפל, על מה שנלחם והשיג. במקביל, היה חשוב לשמוע גם על הילד שהיה, ועל מה שהן זוכרות ממנו. כמוני, הסתובבו גם הסגן שלי, והמ"פים. ניהלנו ממש רשימה, כדי לוודא שלא נפספס אף אחד".

ואכן, הוא עובר עם האצבע שלו על אותם עמודי השמות, הכתובים בכתב יד. "זה היה מ"פ שהצטרף אליי בזמן הלחימה, היה לו קול בס - ומתי שרציתי להתעודד הייתי עולה מולו בקשר. אחר היה מצטיין בכל הקורסים שעשה - ונהרג ביום הראשון ללחימה". עברו יותר מ-50 שנה, ותא"ל (במיל') אלמוג עדיין מכיר כל אחד ואחד מ-80 נופלי הגדוד. 

"אסור היה לשקוע במחשבות. היה לנו ברור שחשוב להמשיך לעמוד על המשמר אחרי המלחמה. התקדמתי והפכתי למח"ט, ובהמשך גם מפקד בית הספר לשריון. אבל עד היום, החיילים שלי מגדוד 184 ואני שומרים על קשר, ודואגים להנציח את החללים מהקרבות האלה בכל דרך שניתן".