"הם היו הידיים והרגליים שלי, ידעתי שאם אאבד אותם - אאבד חלק ממני"

3 באוגוסט 2006, שעת בוקר מאוחרת באזור רג'מין שבדרום לבנון. הטנק של אל"ם י', אז עוד מ"מ צעיר בחטיבה 188, עולה בכבדות לעבר עמדת הירי החשופה. לאחר משהו כמו 15 שניות של אש, הצוות מקבל פקודת ירידה, כפי שסוכם בקשר.

"איתמר הנהג הספיק כבר להעביר הילוך, אבל עוד לא התחלנו תנועה. ואז - הטיל פגע בטנק. היה פיצוץ גדול מאוד בפנים, ומהר מאוד קלטתי מה קרה", כך מתאר י' את הרגעים בהם הכול השתנה והטנק של הצוות התמלא בעשן סמיך, "היה כמעט בלתי אפשרי לנשום. הבנתי שאני חייב לחלץ את החיילים שלי".

י' סיים את בה"ד 1  פחות מחודש לפני אותו אירוע: "הגעתי הישר מהקורס אל הטנק שלי - סמל אנדריי ברודנר ז"ל התותחן, סמל אלון פינטוך ז"ל הטען וסמל איתמר צור ז"ל הנהג. מהר מאוד נכנסנו לעזה, ועברנו שם כמה היתקלויות מאוד משמעותיות שגיבשו אותנו כצוות, למרות שהיינו אנשים מאוד שונים", משחזר כעת אל"ם י', "אלון חזר מפציעה, ואנדריי ואיתמר הגיעו מהמסלול. ארבעתנו מצאנו בטנק סוג של בית, ואני מאמין שבמקרים כאלה אין צירופי מקרים".

מימין לשמאל: סמל אלון פינטוך ז"ל, סמל איתמר צור ז"ל וסמל אנדריי ברודנר ז"ל

"הסתובבנו בהרגשה שאנחנו גיבורים, הייתה לנו גאווה גדולה. אני זוכר שאנדריי חזר פעם אחת עם הקרקוב (שאריות מפגז שנורה - ל.פ) הביתה, כדי להראות למשפחה שלו. עם אלון היה לי 'קליק' מיוחד, הוא היה בחור מאוד ציני וקומי, והקשר שלנו היה חשוב לי מאוד. עם איתמר, שהגיע מפלוגה ז', היו לי שיחות על המקום שלו בצוות שלנו - וכמה שאנחנו קשורים זה לזה".

מעזה, הוקפץ הצוות לתגבר בלבנון. "זה היה מעבר מורכב מנטלית, גם לחיילים וגם לי", משתף אל"ם י', "כולנו שמענו את הסיפורים מרצועת הביטחון, וידענו שזה הולך להיות מאוד שונה מכל מה שהכרנו".

"אני זוכר שהיה לי חשוב באותם רגעים שהם יעשו שיחה אחרונה עם הבית לפני הכניסה. ידעתי שאנחנו נכנסים למשהו מורכב, שאי אפשר לדעת איך ומתי נחזור - ורציתי לתת להם כמה כוח שאפשר". בערב תשעה באב, 2 באוגוסט, התקדמו פנימה.

השיירה הייתה איטית, ונסעה בין המצוק למדרון תלול. במהלך רגעי החצייה, הטנק היה שקט, לא היו יותר מדי דיבורים. "יש איזושהי נפילת מתח אחרי מעבר הגבול, מעין סתירה בין הלחץ של החיילים לפני הכניסה לקצב המבצעי האיטי שבו הדברים קורים. איתמר היה מאוד חד ומקצועי, ונתן לי את הגב לפקד על המחלקה באותו הזמן. ככה המשכנו עד הבוקר - עד שהגענו לעמדות שלנו בקו הרכס של רג'מין".

המשימה של הפלוגה הייתה לבודד את מג'דל ז'ון, כדי שהמחבלים בכפר לא יוכלו לאיים על כוחות החי"ר שפעלו באזור. הם השמידו מטרות חשודות וירו על נקודות עימות. "הרגשנו ביטחון. האויב לא השיב אש והיה רחוק יחסית. את מה שעמד לבוא לא יכולנו לצפות", הוא אומר באיטיות.

ב-11:00, הטנק של י' עלה להתקפה נוספת. שם, בעמדת הירי החשופה, פגע בו נ"ט. "שאפנו המון עשן, וראיתי ששלושתם במצב קשה. ידעתי שאני חייב להציל אותם, ובכוחות אחרונים פתחתי את פתח המפקד וקראתי לסמ"פ, וביחד גררנו את הטנק מהאזור החשוף, תחת אש. הם היו הידיים והרגליים שלי, ולא ידעתי מה לעשות אם אאבד אותם - כי אאבד חלק ממני".

בזכות האדרנלין, י' לא הרגיש שום כאב באותם רגעים בלתי נתפסים, והצליח להמשיך לתפקד למרות פציעתו הקשה. "פחדתי שהלוחמים שהוזעקו לסייע ייפגעו תוך כדי החילוץ. המשכתי, אבל התקשיתי להשאיר את העיניים פקוחות, ובקושי הצלחתי לראות משהו. כשהצוות הרפואי הגיע והתחיל לטפל בחיילים, התיישבתי ליד הקשר, והתחלתי לשמוע את הדיווחים רצים - רק אז התחלתי לעכל את מה שקורה כאן".

מסוק הוקפץ למקום, והמחלצים שינעו את הארבעה לתוך ואדי. "בשלב הזה כבר לא ראיתי כלום. פינו אותנו לרמב"ם, והרדימו אותי ל-48 שעות. ידעתי שהמצב של שלושתם מאוד קשה, אבל רציתי לאחז בתקווה שהצליחו להציל אותם. אחרי יומיים התעוררתי, והשאלה הראשונה ששאלתי את אמא שלי הייתה 'מה קרה לשאר הצוות?'".

אימו של י' אישרה לו את חששותיו, שבאסון נהרגו שלושת חברי הצוות: סמל אנדריי ברודנר ז"ל, סמל אלון פינטוך ז"ל וסמל איתמר צור ז"ל. "איבדתי חלק ממני, ולצד התחושה הזו התמודדתי גם עם תחושת כישלון עצומה, שלא הצלחתי להחזיר את החיילים שלי הביתה בשלום. שלושתם נפלו 24 שעות אחרי שנכנסנו". 

י' היה בשיקום, לאור הפציעות הקשות שספג בעצמו. "שכבתי בערך שבועיים בבית החולים, עם כוויות בפנים, וריאות שדרשו שיקום אינטנסיבי. הרגשתי שהעולם המנטלי שלי מתפרק לרסיסים, כל האמונה שלי והערכים שהתחנכתי עליהם התערערו. השבועות בבית החולים היו קריטיים עבור הגוף והנפש שלי יחד - ולקח לי זמן למצוא את ה'למה' שלי מחדש, כדי להבין את ה'איך'".

"המזל שלי הוא שהייתי מוקף במשפחה וחברים - זה מה שמנע ממני לשקוע. הפציעה הפיזית שלי הייתה קלה יותר מהנפשית. היה יום אחד בשיקום בו החלטתי שאני נכנס בקיר הזה, חוזר לעצמי ולמי שהייתי - וחוזר לשרת", י' מספר. הוא יצא מבית החולים בדיוק כדי להגיע לשלושים של אלון, אנדריי ואיתמר ז"ל. 

"היה לי חשוב להיות שם ולספר למשפחות שלהם על איך כל אחד מהם היה גאה במה שהוא עושה - והיה במקום טוב. רציתי שידעו איך הם התנהלו ברגעים האחרונים שלהם, ושלא יווצר נתק או פער בינינו. הייתי בן 22 באותו הזמן, אבל הייתי חייב להיות בשבילם בזמנים הקשים האלה". עברו כמעט 20 שנה מאז אותו 3 באוגוסט, אך י' ומשפחות הנופלים נשארים בקשר עד היום, והוא מקפיד להגיע לאזכרות מדי שנה. 

אחרי כ-4 חודשים בשיקום, חלה פריצת דרך. "פתאום הבנתי שהדברים ממשיכים להתקדם, ושסוף סוף מצאתי מחדש את ה'למה' שלי. הצלחתי להתגבר עוד קצת - והיה לי חשוב לצאת להדריך בקורס קציני שריון, כי ידעתי שהסיפור הזה יכול להוות השראה".

"שלושתם השפיעו על הגישה הפיקודית שלי: אלון שהיה ציני כל כך, ממש הכוכב של המחלקה, איתמר שהיה מחוספס ומקצועי, ואנדריי שמצא את השליחות שלו בלחימה. המפגש עם החיילים עיצב את דרכי הפיקודית בהמשך הדרך, כי זכרתי את הטנק שלנו כבית".

"אני רק יכול לקוות שהסיפור שלי ושל החזרה שלי ייתנו השראה למפקדים ולוחמים שנפצעו ונמצאים היום בשיקום", הוא חוזר ומכריז כמי שהיה שם, "אפשר למצוא את הכוח לחזור לעשייה מבצעית, וזה לא פשוט בכלל".

לדבריו, הוא ממש לא תכנן להגיע עד לתפקיד מח"ט, אבל בכל זאת התקדם אט אט בסולם הדרגות. "במבצע חיצי צפון הייתי מח"ט 205, והגענו לאזור של אותו הקרב ממלחמת לבנון השנייה. ההבנה הזו נחתה עליי - למקום ממנו פוניתי באלונקה, חזרתי כשחטיבה שלמה מאחוריי. זה הניצחון האישי שלי, והדרך שלי לזכור את אלון, איתמר ואנדריי ז"ל בכל יום ויום".