"הם היו הטובים שבטובים, היה ברור שנהיה הטנק המוביל"

"היינו צוות מספר אחת, מאוד מוערך בקורס המ"כים, אז כשהודיעו שנכנסים לעזה - היה ברור שאנחנו אלה שנהיה הטנק של המ"מ", מספר לי סמ"ר (במיל') ר' על התקופה שקדמה לתמרון ברצועה. "אני אוציא לרגע את עצמי מהמשוואה. שלושתם היו אנשים מצוינים, הטובים שבטובים".

וכשהוא אומר שלושה, הוא מתכוון לסרן ברק ישראל סגן ז"ל המ"מ, סמ"ר עידו בן צבי ז"ל הטען וסמ"ר הלל אליהו עובדיה ז"ל התותחן. אותם השלים בתור נהג הטנק. יחד עברו את הקורס, ואת השינוי החד עם תחילת הלחימה: "אנחנו הורדנו את הצ'ונגיות, המפקדים את השרוכים, ומ'חניכים' ו'גנן' שבוחן אותם כל היום, הפכנו למחלקה מבצעית לכל דבר ועניין. לבן צבי זו הייתה הפעם הראשונה בתמרון, אבל מדובר בבחור רגוע, אז לא שמנו לב להתרגשות שלו. הלל ואני כבר היינו חצי שנה במבצעית, אז שמחנו לחזור להילחם".

במשך שבועיים הם היו בהתקפה, נכנסו לג'באליה ופעלו במרחב. "כל הזמן הזה לא יצאנו מהטנק, רק כדי לאכול ולחדש תחמושת. היו לנו שיחות עמוקות - על  הכול", הוא משחזר, "שלושתנו חשבנו לצאת קצונה, וברק היה מספר לנו חוויות שלו מהקורס. פתאום הדיסטאנס די נעלם".

בפעם אחרת היו בעמדה - הלל סורק, בן צבי וברק מדברים, ור' ישן. "המ"פ עלה בקשר, וסיפר שסמ"ר איתי פוגל ז"ל, נפל. הוא היה אחד החברים שלי מפלוגה ג'. שמעתי את זה בחצי אוזן, והיה לי ממש קשה. ברק עזב הכול, בא אליי לתא הנהג, ונתן לי חיבוק. הרגשתי שרואים אותי, והוא חיזק אותי ברגע מאוד מורכב - אני לא אשכח לו את זה". 

כמה ימים לאחר מכן, יצאו למגנן מרוחק יותר, עד שהודיעו להם על פקודת ההתקפה הסופית על איתור בג'באליה, בעקבות מידע מודיעיני על הימצאות מחבלי חמאס במתחם. "אנחנו הטנק הראשון שנוסע, לפנינו שני דחפורי D9, ומאחורינו כל האוגדה. אני נוסע בדיוק כמו שברק מנחה אותי - זחל על זחל. מכאן, אני לא זוכר הרבה".

לפי מה שגילה ר' בהמשך, הטנק עלה על מטען מאסיבי, עף באוויר והצריח התנתק ממנו. "הצוותים שמאחורינו סרקו ולא הבינו מה קורה, עד שראו אותי במצלמה התרמית יוצא מהטנק ונכנס לזה שמאחוריי, שם נתנו לי לשתות מים, העניקו לי טיפול ראשוני והעיפו אותי לפינוי".

הזכרונות חזרו אליו רק במסוק, אבל הוא מספר שלקח לו שעות נוספות עד שהבין מה קרה: "המחשבות שלי היו בכל מקום חוץ מבעזה. רק בהמשך, עובדת סוציאלית וקצינת נפגעים הגיעו לחדר שלי, וסיפרו לי על האסון". כך התבשר על מות שלושת חבריו לטנק - סרן ברק ישראל סגן ז"ל, סמ"ר עידו בן צבי ז"ל וסמ"ר הלל אליהו עובדיה ז"ל.

"פחדתי לשקוע בעצב, ולאבד את ההווה", הוא מודה, "אני מאמין שאסור לבזבז את החיים שלנו על מחשבות של 'מה היה קורה אם'. חשוב לי לזכור אותם ולהנציח אותם בכל דרך, ולקחתי את השיקום כזמן לעכל את כל מה שקרה".

ר' סבל מכוויות קשות, ולאחר שבועיים באשפוז, המשיך לעוד ארבעה חודשי שיקום, עד שחזר לפקד על חיילים בשיזפון. "אמרתי לעצמי, אין מצב שאני משתחרר בתור חניך קמ"ט. עשיתי כמה מחזורים, והיה לי חשוב להוקיר ולהזכיר אותם במסעות, לספר עליהם לחיילים שלי. ידעתי שזה יהיה משמעותי עבור כולנו".

בקורס מפקדי הטנקים אותו עבר בעצמו יחד עם עידו והלל ז"ל, היה חבר נוסף בטנק - סמ"ר נבו פישר ז"ל. "ברק ז"ל היה צריך לבחור רק שלושה מאיתנו לטנק שלו. אחרי שנפצעתי ושלושתם נהרגו, נבו היה מי שהכי הבין אותי - וזו הייתה מכה קשה לשנינו. חודשיים לאחר מכן, הוא נפל בקרב בתור מפקד טנק. הבנתי שהאיש שהיה הכי איתי בזה גם כבר לא כאן יותר, וזו הייתה עוד מהלומה כואבת עבורי".

סמ"ר (במיל') ר' במרכז

עם משפחות הנופלים, ר' מקפיד לשמור על קשר: "אני מבקר אותן מדי פעם, ומקבל מהן שיחות והודעות. מנסה לענות על כל השאלות שלהן, מספר ועוזר במה שאני יכול. הן גם מבינות את הקושי שלי, ויודעות לכבד ולא ללחוץ כשאני לא מצליח להיזכר בהכול. יש איזושהי הבנה מאוד מיוחדת בינינו - ואני אסיר תודה עליהן ועל החיבור הזה, שזר לא יבין".