נכנסתי ללב הפועם של סוללת הגנ"א - כדי להבין איך יירוט נולד

כשמדברים על משימה של סוללת הגנ"א, התוצאה הרצויה כנראה מובנת מאליה. מבחוץ, מדובר בהבזק בשמיים, לפעמים סאונד פיצוץ של יירוט או אפילו רק עדכון בטלפון שהאיום נוטרל. אבל מה קורה בדקות שלפני כן? 

כדי להבין לעומק את התהליך, הצטרפתי ליום שגרתי בסוללת כיפת ברזל בגזרה הצפונית, שברמת הגולן. תחילה, נכנסתי למרכז לניהול יירוטים (מנ"י) של הסוללה. שם האווירה הייתה רגועה, אנשי הצוות ישובים בעמדות שלהם מול מסכים פתוחים והמכ"ם סורק ללא הפסקה את המרחב, שוב ושוב. על אחד הצגים, למשל, אפשר לראות את מספר האיומים שאותה סוללה הצליחה ליירט.

ישר בדקתי את השאלה המתבקשת - מה קורה כאשר על אותם מסכים גדולים מופיעה מטרה הנעה לעברנו? "הצוות קודם כל מפענח בדיוק מה הוא רואה", עונה סמ"ר א', טכנאי מכ"ם, "המידע שמגיע מהרדאר מתחבר לנתונים שהתקבלו ממערכות אחרות, בין היתר גם מיחידת הבקרה האווירית, איתם אנחנו בתקשורת 7/24".

מיד אחרי, הסבירו לי איך אנשי היב"א מסווגים את האיום: הצוות עולה עליו, מזהה איפה הוא נמצא במרחב שלהם ומקטלג אותו (כטב"ם, ציפור או משהו אחר). במילים פשוטות - חייבים קודם להבין מה נמצא בשמיים. וזה לא תמיד פשוט.

"בגזרה יש תנועה ערה של כלי טיס שונים", מדגים הטכנאי, "רחפנים, בעלי כנף ומטרות נוספות, ובשלב הראשון הכול יכול להיראות דומה על המסך. לכן אנחנו מצליבים כמה שיותר נתונים, החל מגובה ומהירות, דרך הכיוון אליו פונה הזיהוי עד המקום שממנו הוא הגיע וכו'".

לבסוף, מסווגים את המטרה, כשהצוותים ממשיכים לשמור כל העת על מגע ויכולת. "מגע", הוא ממהר לפרש, "זה שיש לנו גילוי עצמי ע"י המכ"ם, ויכולת - זה שאנחנו יכולים לטפל גם אצלנו במערכת".

בשלב הזה, למעשה מתחיל שיתוף הפעולה בין צוות המכ"ם לצוות היירוט. "לפעמים, המכ"ם מזהה מטרה ולוקח למנ"י עוד כמה שניות, אם יש גם הפרעות, כמו עננים וכו'. אז דרך המכ"ם אני אומר להם: 'תסתכלו, זה כטב"ם'", הוא מגולל. ולכן הם מעבירים מידע אחד לשני, כדי שלכולם תהיה את אותה תמונת מצב מלאה ועדכנית. 

"ומהרגע שבו ברור שמדובר באיום - אין הרבה זמן להתלבט. זה כבר לא אדם אחד שמנהל את האירוע לבד, אלא כל אחד מחזיק חלק אחר ממנו", מציג סגן א', סגן מפקד הסוללה, שאחראי לוודא כי כל אותם 'חלקים' מתחברים.

המציאות המבצעית בגזרה הצפונית דורשת מהצוותים להיות מוכנים גם למצבים בהם כמה מטרות מגיעות בזו אחר זו, או במקביל. "המשמעות היא שהצוות צריך לקבל החלטות ממש תוך כדי תנועה", הוא מתאר מניסיונו, "לא רק לזהות את האיום, אלא להבין מה הדרך המתאימה ביותר להתמודד איתו. כשהמערכות מסייעות בחישוב התוכנית".

השיגור עצמו דורש מהצוות להמשיך ולעקוב אחר המיירט: צריך לוודא שהמעוף שלו תקין, שהנתונים נכונים ושהוא ממשיך במסלול שנקבע לו. במקביל, הכטב"ם במקרה הזה, עדיין נמצא בתמונה, ולכן גם אחרי שהמיירט יצא מהמשגר - העיניים נשארות על המסכים.

"אנחנו מזהים אם המיירט פגע במטרה, אם אנחנו רואים במכ"ם חלקיקים קטנים שמתפזרים", מספר סגן א', "במקרים שבהם אין גילוי עצמאי, הצוות ממשיך להסתמך על המידע שזורם אליהם מגורמי הבקרה ועל המערכות האחרות".

רק אחרי שהתמונה מתבהרת, אפשר להתחיל לסגור את האירוע. אבל גם אז, אנשי הצוות לא פשוט עוברים לדבר הבא. כל יירוט הופך בהמשך לחומר לתחקור: הנתונים שנאספו, הגרפים והמידע מהמערכות חוזרים אליהם, כדי שיוכלו להבין מה קרה וללמוד ממנו.

אבל לא כל מקרה מתפרץ מסתיים באותה מהירות. "היה לנו כטב"ם על המסך שהיה בדרך, ואחד המחשבים נפל ממש במהלך האירוע", משחזר הטכנאי, "תוך שתי דקות תיקנו את התקלה, ממש הפעלנו את המכונה מחדש - והצלחנו ליירט אותו בזמן".

האירועים האלה ממחישים את אחת הנקודות שמפתיעות את מי שנכנס בפעם הראשונה אל תוך המנ"י. היירוט הוא לא רק לחיצת כפתור, אלא שרשרת שלמה של אנשים, מערכות והחלטות. 

אז אחרי שהצטרפתי אליהם ליום בתוך הסוללה, קל לי יותר להבין מה עומד מאחורי הרגע הקצר שאנחנו רואים מהקרקע. "החל מהשנייה כשהמטרה מופיעה על המסך", מסכם סגן מפקד הסוללה, "עד שמחליטים שהיירוט יוצא לפועל, רק אז, אחרי שכל השלבים האלו מתחברים - המערכת יוצאת מהמסך אל השמיים, ומיירטים את הכטב"ם".