50 שנה אחרי שחזר מהשבי - סורין לא מוותר על המדים

אוקטובר 1973, יממה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. סורין קוביליו, הרס"פ של מוצב החרמון, יוצא הביתה לקראת הצום. "פתאום קראו לי חזרה כי היה צריך אנשים, אז חזרתי", מספר סורין, היום רס"ר במילואים כנהג בפלוגה המהירה של אט"ל, "קיבלנו דיווחים על תזוזות של כוחות מכיוון מזרח".

"האמת, לא היה צריך להיות איש מודיעין כדי להבין את זה", הוא מעיד, "היה שם נוף מדהים, ביום עם ראות טובה אפשר לראות הכל - את דמשק, שדה התעופה והמובלעות הסוריים, את חיפה, והקיבוצים הסובבים - אז ממש ראינו בעצמנו את הכוחות הסורים זזים שם".

הם נכנסו לכוננות, אבל לא היה שיערו שמשהו כל כך רציני עתיד לקרות - הפגזות, מטוסים חגים בשמיים ופעילויות חבלניות, היו שגרה מבחינתם - עוד יום קרב רגיל. "אני זוכר שבצהריים ישבנו בעמדה המשקיפה על סוריה, ופתאום אנחנו רואים שני מטוסי פנטום חודרים מהמרחב הסורי ומפגיזים אותנו, אז נכנסנו לתוך המוצב".

הם חשבו שיחזרו לשגרה תוך זמן קצר, אבל ההפגזות לא פסקו. "היינו שם קרוב לשעתיים, בשלב הזה כבר הבנו שזה לא אירוע שגרתי", הוא מספר. הם קיבלו טלפון ממוצב סמוך - שזיהה שני מסוקים סורים נוחתים על המוצב, "כל כך שמחנו שסוף סוף נילחם. יצאנו החוצה וראינו מסוק אחד שכבר פרק חיילים סורים". הם פתחו באש ונטרלו אותם: "היינו באופוריה - תחושה מדהימה של הגנה על המדינה".

אבל אותה אופוריה התמוגגה במהרה. בתוך שתי דקות הפציצו אותם חזרה: "שלושה חברים שלי נפצעו, ובאופק ראיתי מאות חיילים סורים מגיעים רגלית לכיווננו, צעקות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד" נשמעו מכל עבר, היה ברור שמתחיל כאן אסון".

מפקד המוצב הוריד פקודה להתבצר. הם היו כ-60 חיילים, רובם אנשי מודיעין עורפיים, כך שהסיכויים להשיב מלחמה ולגבור על מאות חיילים עוינים לא היו לטובתם, "אתה נכנס למצב הישרדותי", משתף רס"ר (מיל') סורין, "לא הרגשתי כלום. רק מחשבה אחת הדהדה בלופים בראשי - אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות".

הוא חיפש מקום מחבוא במוצב, כשפתאום פוצצו את הגנרטור - ספק החשמל היחידי באותה העת. "היה חושך מוחלט. ניסיתי לצעוק, למצוא מישהו מוכר, אף אחד לא השיב, חשבתי שכולם נהרגו - שנשארנו רק אני והסורים". 

קולות פיצוץ נשמעו מכיוון הדלת בקומה העליונה של המוצב - שדרכה הפתח לגג. "הבנתי שהם יזרקו רימונים, ואם לא אזוז - לא אישאר בחיים". ההבנה שלו התבררה כנכונה - רימונים נזרקו, ורסיסי הפיצוץ הראשון פגעו ברגלו, אך האדרנלין טשטש את הכאב. עם הנשק שהיה לו, הוא חיסל את הסורים שהגיעו לכיוונו, אבל הבין שהוא חייב למצוא מקום יותר בטוח.

"לא ראיתי כלום, ניסיתי לצעוק ולאתר מישהו בין המחילות המפותלות של המוצב, עד שאני נתקע במישהו שכוב על הרצפה, חייל ישראלי פצוע קשה. סחבתי אותו איתי למחילה התחתונה ביותר, ונתתי לו לשתות. ניסיתי להרגיע אותו, לטפל בו, וברקע נשמעות הפגזות, יריות וקריאות נאצה סוריות, שום קול בעברית לא נשמע", רס"ר סורין מוסיף.

"הייתי בטוח שאני והפצוע לידי היינו היחידים שנשארו בחיים. אני לא חובש, ולא יכול לקבוע מוות, אבל אחרי 24 שעות, הריח והריקבון לא הותירו מקום לספק - רק אני נשארתי".

במשך שלושה ימים הם היו במחילה הכי נמוכה במוצב - אין איך לצאת מבלי להיתקל בסורים, ללא אוכל ומים, רס"ר סורין לבדו, "הבנתי שאני חייב לצאת - להגיע הביתה".

"הצלחתי לצאת מהמוצב, הייתה שם חגיגה של הסורים - גופות מוטלות בכל מקום, והם אוכלים ושותים בשמחה. המוצב שהיווה לי בית בארבעת החודשים האחרונים הרוס כולו. זה כאב לראות, אבל הייתי נחוש בדעתי לחזור. זה ליל ירח מלא, ויש לי שלושים מטרים לחצות את הסורים. אחרי 10 צעדים זיהו אותי", הוא נזכר.

קול דריכות רובים הקיף אותו מכל עבר, והוא חזר במהרה למוצב: "שמעתי פיצוץ במחילה שברחתי ממנה, והאוויר החל להתרוקן. היה שם וואקום מוחלט, לא הצלחתי לנשום, 'ככה מרגיש המוות?' שאלתי את עצמי. ככה נותרתי עד שחזרה לי הנשימה, ושבתי למקום בו התחבאתי קודם לכן".

שבעה ימים נוספים שהה שם באותה קומה בבונקר, עם ההרוג מהמוצב, בלי אוכל או שתייה, "ופתאום נשמעו צעדים במדרגות לכיווני". סורין הבין שגילו אותו והיה משוכנע שהוא עומד למות. הוא לקח רימון ביד, אחז בנצרה, כשפתאום שמע את הצעדים מתרחקים.

"חשבתי שאני הוזה. בתנאים כאלה, אתה לא יכול לסמוך על התודעה שלך", בתום עשר דקות של מאבק מחשבתי בינו לבין עצמו, שמע קול ישראלי מגרם המדרגות, "יש כאן מישהו?" הוא צועק, עם הסורים מאחוריו, היו לו כמה שניות בלבד להחליט, כשנצרת הרימון בידו: האם לשחרר את הנצרה, או ליפול בשבי? "הייתי בן 19 בלבד, איך ילד יכול להחליט דבר כזה?"

הוא נתן צ'אנס לחיים, והחביא את הנשק שהיה לרשותו. "הרגשתי שעולמי חרב עלי - נפלתי בשבי. בהכשרה בצבא תמיד דיברו איתנו על שלושה מצבים: חוזר בריא, נפצע, או נהרג - שבי אפילו לא הייתה אופציה תיאורטית בספרי הלימוד".

"לקחו אותנו למעלה", הוא מעיד, "הכול הרוס, אני רואה חברים נוספים שלי שנפלו בשבי לפניי, אנחנו רואים את גופות החברים שלנו, והמחשבה היא שאנחנו בטח הבאים”.

הסורים סיפרו להם שאין להם מדינה, שישראל לא קיימת יותר, והוציאו אותם החוצה, מובלים לכיוון סוריה: "זה טיפוס הר שלוקח ארבע שעות. היינו מורעבים וחלשים, אבל כל צעד שהלכנו היה מבחינתנו עוד קצת זמן בחיים, אז המשכנו ללכת".

"ברקע ראיתי את ארץ ישראל מוארת, ובצד הסורי עלטה - כדי שלא יראו את המטוסים. ככה הבנתי שעדיין יש לנו מדינה, שצה"ל עוד נלחם".

קשרו להם את העיניים והידיים והסיעו אותם לדמשק. בדרך הם הופגזו. רוב הסורים ברכב מתו או נפגעו, וחיילי צה"ל ללא שריטה הועברו ברכב אחר לדמשק לתשעה חודשי עינויים.

"אני מעדיף לחסוך את הפרטים הקשים. בשבי אדם מאבד צלם אנוש, כבר לא רציתי לחיות - לא שזה יכול להיקרא חיים: הייתי אולי ארבע שעות ביום בהכרה, בהן עברתי חקירות, עינויים קשים, רעב וצמא", סורין מעיד בכאב שלא פג, "אבל לא היה לי איך למות. בבית המשפחה כבר ישבה עלי שבעה".

"לא קיימות מספיק מילים כדי לתאר את השמחה שפרצה בנו אחרי תשעה חודשים אצל הסורים, ביום בו נפתחה הדלת, ואמרו לנו שחוזרים הביתה". בתום חודשי התופת הם שוחררו והוטסו לתל אביב, "חשבתי לעצמי שגם אם אנחנו מתרסקים עכשיו, לפחות זה קורה בישראל - אנחנו בבית".

כשחזר לארץ, נשארו לו עוד שלושה חודשים טכניים לגמרי בסדיר. אמרו לו שהכול בסדר, הוא עשה מספיק - אבל הוא רצה לחזור, התעקש שהוא חייב לשרת את המדינה. לבסוף נכנעו לו, והוא המשיך ואף חתם קבע, נלחם להתקדם בצבא, וממשיך בשירות מילואים פעיל עד היום.

"לפני חמש שנים ראיתי כתבה בעיתון שצה"ל מחפש אנשים עם רישיון משא כבד להתנדב למילואים", הוא מספר. "מילאתי טפסים, שלחתי את הבדיקות, וקיבלו אותי. אני בן 69 ועדיין עושה מילואים - כנהג בפלוגה המהירה, המורכבת ממתנדבים - שהיא הראשונה לקפוץ להוביל אספקה באירוע ביטחוני".

רס"ר סורין לקח חלק במבצעים רבים מ"מבצע ליטני" ועד ל"שומר חומות". "אני לא יודע מאיפה הכוחות לחזור לצבא אחרי כל מה שעברתי", הוא מעיד, "אני מרגיש שאם אני יכול לתרום, אז אני צריך לעשות את זה, דווקא לחזור לצבא ולראות את אותם המראות, עוזר לי בהתמודדות".

השבוע, לכבוד 75 לעצמאות המדינה, מרכז ההובלה עורך שיירה מיוחדת בה משתתפים כ-100 משאיות וכלי הובלה שנוסעים מצפון ועד דרום - "שיירת מובילים לעצמאות". זהו מסע הובלה בעקבות מלחמות ישראל העוסק במורשת קרב ועידוד גיוס, ובאחת מהעצירות - ביקשו מרס"ר סורין לספר את הסיפור שלו.

"מה שקרה לי ילווה אותי עד יום מותי", הוא מסכם, "אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. את החברים שלי שעצרו בזמן, בני 20-18. זה קשה מאוד, אבל אין לנו מדינה אחרת ואין לנו משהו אחר, לכן זה כבוד גדול בשבילי לספר את הסיפור שלי. מאז ועד היום מלווה אותי ההבנה שאנחנו חייבים לשמור על המדינה ולהיות ביחד - כי בסוף כולנו אחים".