מהצד השני של הדפיקה הכי קשה בדלת

כשרס"ן (במיל') ריקי דופקת בדלת, חיים של משפחה שלמה משתנים ללא היכר. יחד עם הצוות שלה, היא עומדת בפתח - ובעוד מספר שניות תודיע להם את הנורא מכל. ריקי אומנם מודיעת נפגעים במילואים יותר מ-17 שנה, אבל כבר יותר מ-100 ימים שהיא על מדים, בכוננות וזמינות תמידית. המלחמה אילצה אותה להשתמש בנוסחים שלא דמיינה שיהיו מציאותיים, והתחושות - לא מיטשטשות עם הזמן.

מודיעה 'מספר 1'

הצוות של ריקי, ובכלל כל צוות שמגיע למסור הודעה - מורכב משלושה מודיעים. 'מודיע מספר 1' הוא מפקד הצוות ומוסר ההודעה. 'מודיע מספר 2' הוא יד ימינו ואמון בין היתר על הקשר שבין הבית לבין חמ"ל הנפגעים. 'מודיע מספר 3' מגיע על אזרחי, ותפקידו לאתר את הבית ולוודא במאה אחוז שהצוות דופק על הדלת הנכונה. 

בעוד המשימה של 3 נשמעת פשוטה לכאורה, היא לעיתים מהווה את האתגר המשמעותי ביותר. "הרבה פעמים מדובר בבתים ישנים, אין מספר לבניין או שיש כמה כניסות…באחד המקרים הגענו לבית משפחה, וגילינו שיש כמה קודים לבניין", משחזרת ריקי את אחד מלילות המלחמה, "השעה היא 03:30 לפנות בוקר, היה קפוא וחשוך, ולקח לנו 40 דקות לבשר למשפחה". 

איירה: אנסטסיה שימנובסקי

השלושה נפגשים ליד הבית, מנצלים את הרגעים הקטנים ועוצרי הנשימה טרם מסירת ההודעה כדי להכיר מעט ולחלק ביניהם את המשימות, ואז הם ניגשים אל הדלת. ריקי, מודיעה מספר 1, היא זו שעומדת להקיש.

רגע קטן של חסד

הדפיקה בדלת היא סצנה שהתקבעה בתודעה הישראלית כסמל לאובדן. כרגע מפחיד, אפילו מבעית, חשש שמלווה כל משפחה, והסיוט הכי גדול של כל הורה, ברגע שילדם יוצא מהדלת על מדים. דלת, שעלולה להיפתח בפעם הבאה על ידי אם חרדה ואביו שחוסר שינה ניכרים על פניו - וימצאו שם לובשי מדים שאינם יקיריהם.

"את התחושה שלפני הנקישה בדלת אי אפשר לתאר במילים. גם אחרי אין ספור הודעות, דפיקות הלב מאיצות והנשימה נעתקת, התחושות האלו לא מתקהות אף פעם", היא משתפת בצער, "כשאנחנו עומדים מאחורי הדלת המבטים של שלושתנו מצטלבים, כי אנחנו מבינים שעבור אותה משפחה, שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה".

לפעמים, ריקי מספרת, מתעורר בה רצון לתת למשפחה עוד כמה דקות, עוד רגע של חסד לפני ההודעה הנוראה, "לפני שהלב מתנפץ לרסיסים". לפעמים, כשהיא מטה את האוזן, היא שומעת סכו"ם מתכתי נוקש בצלחות גדושות באוכל, צחוק רועם של ילדים, וטלוויזיה שמשדרת את הריאליטי היומי או את החדשות הקבועות. "ואז - זה הרבה יותר קשה".

איירה: אנסטסיה שימנובסקי

"באחת מההודעות במלחמה, הגענו לבית משפחה בשעת ערב. מתוך הבית בקעו קולות של מוזיקה, של שמחה, של חיים מאושרים. הבנו שבדפיקה על הדלת אנחנו עומדים לקטוע את כל זה באבחה אחת", משחזרת ריקי את התחושות, "הסתכלתי על מודיע 2, ודי היה במבט. בלי מילים הבנו שאנחנו רוצים לתת להם עוד כמה דקות. למשוך עוד קצת את האור לפני שאנחנו מורידים עליהם את החושך הגדול".

אבל בין אם הם מחכים כמה דקות ובין אם לא, רגע האמת תמיד מגיע. ואז - נשמעת הדפיקה.

שלוש נקישות - וכל החיים משתנים

כדי להודיע את הנורא מכל, על הצוות להיכנס לבית, להושיב את בני המשפחה, ולהקריא את הנוסח. אבל ריקי מספרת שזה לא תמיד פשוט: "במלחמה הזו, ובגלל שאנשים פונו מבתיהם, מצאתי את עצמי מוסרת הודעות בבתי חולים ובתי מלון, בתי עלמין ואפילו בשדות תעופה". 

כשהם נכנסים, היא ממשיכה לתאר, התגובות כצפוי לא פשוטות. "באירוע שהוא לא נורמלי, כל תגובה היא נורמלית. זה מה ששומר עליי ועוזר לי לא להילחץ, ומזכיר לי לשמור על קור רוח ורגישות אל מול פרץ אמוציונלי שיכול להגיע", היא מדגישה. 

והרבה פעמים הוא אכן מגיע. בדמות זריקת חפצים לעבר המודיעים, צרחות, הכאה עצמית, וטריקת דלתות. "אני זוכרת פעם שבה נפתחה הדלת, וכשהאמא זיהתה אותנו היא צרחה בקולי קולות ורצה לעבר המרפסת. רצנו אחריה, וכשהיא נעצרה, עטפתי את כף ידה עם שתי כפות ידיי, והושבתי אותה. כרעתי, הבטתי לה עמוק בעיניים, הנחתי יד על הברך שלה, ורק לאחר שנרגעה והנהנה בראשה, כמסכימה לקבל את ההודעה, מסרתי לה את ההודעה הקשה".

איירה: אנסטסיה שימנובסקי

אבל לפעמים המשפחה פשוט ממתינה להם. יודעת שיגיעו. "בתחילת המלחמה, הייתה אמא שאמרה לי 'חיכיתי לך כל הלילה בחלון. יצאתי וחיפשתי אותך, ירדתי למטה ושאלתי את עצמי מאיזה כיוון תגיעי. עליתי למעלה, הלכתי לישון, ואמרתי: אולי בעצם הכול בסדר'", נזכרת ריקי בהודעה יוצאת דופן, "ואז הגעתי ודפקתי בדלת, ושם היא חיכתה לי ואמרה 'לקח לכם זמן להגיע'. אמא אחרת לחשה לי בבכי חרישי כשהגעתי: 'אני מחכה לך כבר חודשיים, מאז שהבן שלי גויס בצו 8'".

"להעביר בבטחה בין שני העולמות"

"לכל מודיע יש הבנה עמוקה שאנחנו עוסקים בתפקיד קדוש. לכן, ההתייחסות שלנו אליו ולמשפחה שאנחנו זוכים לגעת בה ברגעי החושך הכי גדולים גם היא בחרדת קודש וביראת כבוד", ריקי מחדדת, "אנחנו נמצאים שם לעטוף, לחבק, להכיל, לנגב את הדמעות, ובעיקר לקחת אותם יד ביד מעולם החיים - לעולם החיים החדשים לצד השכול. התפקיד שלנו הוא להעביר אותם בבטחה בין שני העולמות האלה, ולא לתת להם ליפול לתוך השבר שנותר בחייהם". 

כחלק מהמעבר שריקי מתארת, המודיעים לא נמצאים שם רק ברגע הדפיקה, אלא ממשיכים ללוות את המשפחה מאותו היום, ועד לסוף השבעה. אחריה, הם עוברים לטיפולה המסור של קצינת הנפגעים של היחידה. הם שם בסידורי הלוויה ובלוויה עצמה, שמתקיימת בהתאם לרצונות המשפחה, מטפלים באישורים ובפרטים הטכניים, פוקדים את מוקדי השבעה, ולאורך כל התהליך נותנים מענה שוטף לכל צורך או רצון שמתעורר.

"תמיד עולה בי המחשבה שאחרי שאני הייתי הפרצוף שמודיע להם על מות יקיריהם, הם לא ירצו לראות אותי יותר", מודה ריקי, "אבל בתקופה האחרונה, אמא שכולה אמרה לי שבמהלך השבעה, כשבאנו לבקר, אחת החברות שלה אמרה לה: 'בטח את לא יכולה לראות אותם יותר, כי כל פעם שהם נכנסים הם מזכירים לך את רגע ההודעה'. האמא סיפרה לי שהיא נדהמה מדברי החברה והשיבה: "ממש לא, הם המלאכים שלנו בירוק". וכמו בסיפור הזה, הרבה פעמים השבעה מסתיימת בהכרת תודה ובחיבוק". 

איירה: אנסטסיה שימנובסקי

אבל גם כשהתגובה שונה, והמשפחות לא מעוניינות בנוכחותה של ריקי ועמיתיה לצוות, היא מסבירה שזה לגיטימי. "אנחנו לא שופטים או מעבירים ביקורת, ואנחנו מכבדים את הצער האין סופי שזר לא יבין אותו", היא מבהירה, "כל אחד מתמודד אחרת עם הסלע העמוק הזה שיושב בבטן וחוסם את כל נתיבי האוויר, וכל עוד אנחנו שומרים על בטיחותם ובריאותם הפיזית של בני המשפחה, נכבד כל רצון שלהם - גם אם זה אומר שאנחנו צריכים לקחת מרחק". 

לשחרר את הדמעות

"אנשים לפעמים חשים רחמים, שואלים אותי הרבה פעמים איך אני עושה את זה", מודה ריקי, "ואני עונה בכל פעם את אותה התשובה - אני לא יודעת איך, אבל אני יודעת בדיוק למה. הלמה שלי זה המשפחות המדהימות שאני פוגשת, האמהות והאבות, האחים והאחיות, הסבים והסבתות, בני ובנות הזוג, היתומים והאלמנות".

"לפני כמה שבועות, כשנפרדנו ממשפחה", ריקי ממשיכה, "האבא אמר לי: 'אני לא יודע איך בדיוק נקרא התפקיד שלך, אבל אם היו שואלים אותי איזה טייטל לתת - הייתי אומר שאתם מצילי נפשות'. זו הסיבה שאני נשארת, וזו הסיבה שעם כל הקושי והמטען הרגשי, אני אעשה את זה שוב ושוב".

במיוחד בתקופה הזו, שמזמנת הודעות מורכבות וקשות, ריקי גאה לשרת כמודיעה. "חבריי ביחידה הם אנשים מיוחדים, רגישים וכל כך ראויים - כולם מתנדבים לתפקיד שלא ניתן לכפות אותו על אף אחד, ושמו את כל החיים שלהם בהמתנה בצד כדי להתמסר לשליחות החשובה הזו, ממקום של אהבת חינם, רגישות יוצאת דופן ואכפתיות". 

כשאני שואלת אותה מתי מגיע גם הזמן שלה להתפרק, ומתי היא מעכלת את כל התחושות והרגשות ששבוע הליווי מביא עמו, היא מתארת: "בשגרה, בתום שבוע הליווי, ולאחר פרידה מהמשפחה אני נוסעת לים. שם אני מרשה לעצמי לעבד לעומק את מה שעברתי, מה שמוביל לעיתים לבכי והתפרקות, זה שלב חשוב כדי לשטוף את הכאב החוצה ולנקות את הנפש כדי לחזור בחזרה לקראת השגרה, הבית והילדים שלי".

"בתקופה הנוכחית זה קצת יותר מורכב, ובעקבות האינטנסיביות ורצף ההודעות, אני עושה את זה לעיתים באוטו בדרך הביתה או כשאני מגיעה - ברגע פרטי עם עצמי. אני שמה מוזיקה חזקה ופשוט נותנת לדמעות לזלוג מעצמן. באחת ההודעות הייתה אמא שאמרה לי, שניה לפני שנפרדנו: 'אני יודעת שאסור לנו להישאר בקשר, אבל אני רוצה שתדעי שלפני שבוע נכנסת למשפחה שלנו, ולעולם תהיי חלק ממנה'. כשיצאתי משם הרשיתי לעצמי לשחרר את הבכי החנוק בדרך הביתה".

איירה: אנסטסיה שימנובסקי

הראיון של ריקי ושלי היה אמור להתקיים לפני כמה שבועות. כבר תיאמנו יום ושעה, השאלות הקשות כבר נכתבו, והיא התכוננה לספר לי על החיים לצד התפקיד המורכב. חצי שעה לפני הראיון היא נאלצה לבטל, כדי לצאת ולמסור את ההודעה הקשה למשפחה שכל חייה מתהפכים ברגע.

ריקי מדברת על הזמינות הבלתי פוסקת, האתגרים הלא נתפסים והקשרים המיוחדים שנוצרים לאורך הדרך בין מודיעי הנפגעים לבין המשפחות ובין מודיעי הנפגעים לבין עצמם, אנשים מיוחדים שחווים שותפות גורל, שצופה מן הצד לא יוכל להבין. 

היא מזכירה שיש אור בתוך החושך השחור הזה, שבמבט מהצד קשה להאמין שאפשר לצאת ממנו. אבל יותר מהכול - רק מהקול שלה אפשר לשמוע שהיא כל כך מאמינה בחשיבות התפקיד שלה, ושהיא תמיד שם. עבור אלו שלא רוצים לראות את פניה, עבור אלו שיודעים בסתר ליבם שהיא עומדת מעבר לפינה, עבור כולם. 

היא שם כדי להחזיק עבורם את השמיים הנופלים, לייצב במעט את האדמה שרועדת מתחת לרגליהם, להקל במה שניתן עד כמה שאפשר, ולהזכיר להם שהשמש תזרח גם מחר וביום מן הימים אפילו תשוב לחמם. היא שם כדי לתת את כל הלב - בכל הודעה, כל פעם מחדש.