הצטרפנו ל-12 שעות בחמ"ל הכי רגיש בצה"ל

מחוץ לחדר קטן בשלישות רמת גן, יושבים כמה אנשים בדממה. הם לוקחים עוד נשימה ומוחים את הדמעה לפני שיחזרו פנימה. מפרוץ המלחמה, מעבר לדלת הזו אין רגע של שקט. הטלפונים מצלצלים, ומהמדפסות יוצאים עוד ועוד דפים - שמות ופנים. ביקרנו בחמ"ל הנפגעים, ושמענו איך מבלי להישבר מתפעלים את המקום הרגיש ביותר בצה"ל - מקבלת השיחה הראשונה ועד הבשורה הנוראית מכל

17.12.23
נטע רוף, מערכת את"צ

אין דרך מדויקת יותר לתאר את מה שמתרחש בחלל הזה מאשר "המולה שקטה". אף אחד לא ממש צועק, אין היסטריה, ובכל זאת - כל החדר רוחש.

השעה היא אחת-עשרה בלילה, ובחמ"ל נשמע צלצול הטלפון הקווי העיקש מהשולחן המרכזי. בקול שקט, הסמב"צית שלידו מרימה את השפופרת. הפנים שלה מתקדרות, והיא מתחילה להקליד במרץ שמות ומספרים.

המדפסת בקצה החדר מתעוררת לחיים בטרטור, ושנייה אחרי שהדף האחרון יוצא, ערימת המסמכים נחטפת ומועברת לתיקיית נייר חומה. היא עוברת מיד ליד במשך זמן מה, עד שלבסוף נוחתת בערימה של תיקיות הזהות לה. כמוה מסתובבות בחדר כבר מאות. 

כבר מהשעות הראשונות של המלחמה הן עוברות בין ידיהם המיומנות של עשרות קציני וקצינות הנפגעים והשלישות בגזרות השונות, בסדיר ובמילואים - אלו שמאיישים את חמ"ל הנפגעים ללא הפסקה.

במקום הזה, שהוקם כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, מתנקזים כל הדיווחים על חיילים פצועים והרוגים. כאן למעשה מתחיל תהליך הטיפול הבירוקרטי - כשבסופו מקבלות משפחות לא פעם את הבשורה הנוראה מכל, באופן הכי רגיש שאפשר בסיטואציה שכזו.

"ברגע שיש פגיעה, המטרה שלנו היא להבין כמה שיותר מהר מה קרה ומי היה מעורב"

"בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז שנכנסו לחיינו הטלפונים הסלולריים - המשימה שלנו נהייתה מורכבת יותר באופן משמעותי", מספר סרן (במיל') ניר, ראש מדור חללים בחמ"ל, "תמונות מופצות מהשטח, ואנחנו צריכים להבין מה קרה, מי היה מעורב, ובכלל - להשיג כמה שיותר פרטים על אותו אירוע. זה מרוץ נגד הזמן".

לאחר איסוף הפרטים הראשוני - שם, מספר אישי ותיאור המקרה, השלב הבא הוא לברר למי מבשרים את הבשורה. "צריך להבין מי משפחת החלל, ומי המקור הראשון שצריך להודיע לו", הוא מפרט. לאחר מכן, תיקי החלל עוברים לצוות במדור של ניר, שם מתבצעת מלאכת ההרכבה של צוותי המודיעים.

את עבודת החמ"ל, ואת כל מה שטמון בה, מתאר ניר כ"ממלכת אי-הוודאות". ב'ממלכה' שכזו, הוא מסביר, כמעט כל מה שעשוי להשתבש - ישתבש.

על כן, כל פרט חייב להילקח בחשבון: "הכתובת למקרה אסון עלולה להיות לא עדכנית", ניר מדגים, "יכול להיות שנראה שהאם רשומה כאיש קשר למקרה אסון, אבל מאז שהפרטים עודכנו החלל התחתן והקים משפחה משלו, ואז אולי צריך להודיע קודם לאלמנתו. אולי האב מבוגר מאוד וחולה לב, ואז צריך לבצע את ההודעה בליווי אמבולנס. ולעיתים החלל הוא חייל בודד, ואז צריך ליצור קשר עם הקונסוליה הרלוונטית כדי ליידע את משפחתו".

ומה קורה במצב שבו המודיעים מגיעים למשפחה ומתברר שהיא כבר גילתה? "אנחנו בעידן דיגיטלי, ולצערי במלחמה הזו זה קרה ולא אחת. יש משפחות שכבר היו בחוסר ודאות לגבי יקיריהם, וכשהם ראו את המודיעים במדים הם כבר מיד הבינו".

"המלחמה הזאת הייתה שונה מאוד מכל אירוע אחר שחווינו", הוא מבהיר, "מעולם לא נתקלנו בהיקף שכזה. מצב הגופות, יכולת הזיהוי, הלחימה המתמשכת תוך כדי - כל אלה השפיעו על היכולת שלנו לקבל תשובות ולצאת עם מידע קונקרטי למשפחות".

"אם אתה נשבר - אתה מעכב משפחה מלקבל את הבשורה"

השעה היא קצת אחרי אחת בלילה. אנשים יוצאים מהחמ"ל לנשום אוויר, להתרענן. בחוץ, לבד עם עצמו, אחד מהם מחזיק את הדמעות, עוצר את עצמו מלהתפרק. אחרת נשענת על קיר הבניין, בוהה בשמיים וממלמלת לעצמה חרישית.

"כמפקד בחמ"ל, התפקיד שלי הוא גם לתמוך בצוות", מעיד ניר, "יש פה היבט פסיכולוגי עצום שאנשים לפעמים נוטים לפספס. זה מתחיל מהדברים הפשוטים - כשהם מגיעים למשמרת אני דואג שיהיה להם את כל הדברים הכי בסיסיים שהם צריכים, כמו עטים, אוכל ובקבוקי מים. אני שואל אותם מה שלומם ואיך הם מתמודדים".

"ככל שמצליחים ליצור סביבה שקטה ונעימה יותר עבור החבר'ה האלה שעושים עבודת קודש, גם הם יידעו לייצר את השקט הזה אצל הצוותים שלהם כשהם ניגשים להודיע למשפחה".

והמודיעים? הם נמצאים בכוננות תמיד. "אף פעם אין לדעת באיזו סיטואציה תפסה אותם ההקפצה", הוא מזכיר, "יכול להיות שהם בדיוק רבו עם בן או בת הזוג, או שהיה להם אתגר עם הילדים - אבל באותה השנייה הם צריכים לנתק את עצמם לגמרי מהמצב, ולהיות מסורים אך ורק למשפחה".

"האנשים פה בחמ"ל כל כך אמפתיים, מכילים וברי תושייה. ברגע שהם שמעו מה קרה, רבים התייצבו למילואים מיד". 

אך למרות התמיכה מהסביבה, העבודה הקשה הזו מצריכה אותם פעמים רבות לפעול על 'אוטומט', אחרת לא יעמדו במעמסה הרגשית. "אין זמן לעכל או להבין", מציין ניר, "אנחנו רואים את התיק האישי, את הפנים, את ההשתלשלות. אנחנו רואים את האירוע - אבל אנחנו לא יכולים להכיל בכלל את מה שקרה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מוצפים".

"אבל, כשאני מגיע הביתה ומתיישב מול המסך, ושומע את המשפחה, מביט על הפנים, ורואה את הלוויה - הדברים מתחברים", הוא מספר בכאב, "ושם, זה הרגע שאני מאפשר לעצמי פשוט להישבר. ואחר כך אני צריך לאסוף את עצמי - מחר יום חדש".