"ביום הנורא ביותר בחיי, הופיע רגע אופטימי - 'נשארתי בחיים'"

מרץ 2023, גדוד 603, מובלעת סמוך לשתולה

יש תאריכים שאי אפשר לשכוח, כאלה שהגוף זוכר בשבילך. בשביל סמל (במיל') עמית, 21 במרץ 2023, בשעה 14:13, הוא בדיוק כזה - הרגע שבו החיים שהכיר עד אז התפצלו לשניים, לפני ואחרי.

באותו יום, עמית, אז בן 19, שירת כסמל בגדוד 603 של חיל ההנדסה הקרבית. יחד עם חבריו, פעל כדי לחשוף את השטח ולנטרל איומים. במשך ימים ארוכים הם שהו בשטח, שעות על גבי שעות, דרוכים לאיום שעלול להגיע. המתח לא היה תיאורטי, באותה תקופה התקיימו באזור חיכוכים עם חיזבאללה, ירי באוויר, אימונים ואירועים שהזכירו ללוחמים הצעירים עד כמה קרוב האיום. 

את העשייה הוא מתאר כסזיפית. "כלים הנדסיים, דחפורים, ו-D9 בשטח, במקביל לכוח אבטחה רגלי שמלווה, בו אני הייתי", הוא מתאר את השגרה היום-יומית, עד הרגע שהכול השתנה - עמית דרך על מוקש. "הלכתי ברגל, לא בתוך כלי מוגן. הרגל שלי התפוצצה, איבדתי הכרה והתעוררתי אחרי 20 שניות פחות או יותר, לחיים חדשים".

את רגע הפיצוץ עצמו הוא לא זוכר. אבל את השניות שאחריו הוא לעולם לא ישכח. "שכבתי על הבטן, הייתי מבולבל, לא הבנתי איך הגעתי לשם. חשבתי לעצמי - 'אולי נפלתי? איזה פאדיחה'. בכלל לא קלטתי את הפציעה בשלב הזה". מהכאב שהגיע לאחר מכן, כבר לא הצליח להתעלם. עמית מתאר אותו כמשהו שאי אפשר להעביר במילים: שוק ורטט בעצמות, פנים בוערות, כאב חד בשיניים וצפצופים חזקים באוזניים. ואז הוא אוזר כוחות, מסתובב על הגב ומסתכל על הרגליים.

רגל ימין שלמה, רגל שמאל לא: "אחרי שקלטתי שאיבדתי אותה, המחשבה הראשונה שלי הייתה - 'אתה עומד למות'. באמת הייתי בטוח שאני עומד לדמם למוות, ושחיזבאללה קרוב ואין לי הרבה זמן". הוא שולף חוסם עורקים, מתחיל בפעולה, והמפקד שלו מגיע מהר וסוגר את החוסם. מכאן - מתחיל מרוץ נגד השעון, שיקבע את שארית חייו של עמית.

בתאג"ד, שבכוננות תמידית, נמצא סרן ד"ר קובי - אז קרפ"ג ב-603. "פתאום נשמעה צעקה בקשר. היינו קרובים, ותוך נסיעה של כמה שניות כבר הגענו לשדה המוקשים", הוא משחזר, "לא חשבתי פעמיים ופשוט רצתי לבפנים".

באותו רגע, האינסטינקט גבר על הכול. הוא מגיע בזמן שהחברים מהמחלקה של עמית מפנים אותו אחורה, ויחד הם מעלים אותו למסדרון האחורי של טנק. בתוכו, קובי מתחיל לבדוק אותו. "יש חושך, צפיפות נוראית, לא תנאים אידיאליים לטיפול. אני מתחיל לחפש פציעות, להבין מה המצב הנתון. בתוך החושך והבלאגן לוקח לי רגע להבין שזה עמית - אותו לוחם שאכלתי איתו ארוחה ערב קודם".

לאורך כל שיחתנו הוא מרבה לחזור על התפקוד המצוין של חברי המחלקה: "חוסם העורקים היה מעולה, הציל לו את החיים. זה אולי נשמע כמו פרט רפואי טכני, אבל באותו רגע זו הייתה הנקודה הקריטית ביותר". הפינוי המשיך מהטנק אל האמבולנס ומשם לבית החולים. כל חוליה בשרשרת פעלה במהירות יוצאת דופן, והתוצאה - 43 דקות בלבד חלפו מרגע הפציעה עד הגעתו של עמית לחדר הניתוח בבית החולים.

"זה מספר מטורף", אומר קובי. בתוך 43 הדקות האלה יש מספרים קטנים יותר. "עמית, ידע בתוך הבלאגן להניח לעצמו חוסם עורקים. ואז המפקד שלו, שסגר אותו כמו שצריך. גם התאג"ד שהיה מוכן ודרוך, ובתוך פחות מדקה הגיע לעמית, וכל חברי המחלקה שפינו אותו אחורה מהמוקשים והביאו אותו לטיפול בצורה מהירה ובטוחה".

"העובדה שפצוע מניח על עצמו חסם עורקים אומר שתרגלנו אותו כמו שצריך, ושמחלקה מעמיסה אותו בפחות מדקה אומרת שהאימונים עבדו - כולם ידעו מה לעשות". אבל מבחינתו של עמית, 43 הדקות האלה הרגישו אחרת, הוא לא ידע אם יגיע לבית החולים בחיים. הוא שכב למטה באמבולנס, חבר נוסף מהצוות מעליו. הדבר היחיד שזוכר שאמר היה: "תמסור לעדי שאני אוהב אותה, אני עומד למות".

הוא התקשר לשיחה אחת קצרה לאמו, ואמר: "אני אוהב אותך, את יודעת שהייתי זהיר, אין לי רגל - אני עומד למות".

מתעורר לחיים חדשים

"ההורים היו שם, בכו איתי. הבת זוג שלי הגיעה, וכשעברתי לחדר בבית החולים, חיכתה לי שיירה של פנים מוכרות - חברים, אנשים מהגדוד, משפחה", הוא נזכר, "כולם עם אותו מבט שמשדר חוסר אונים. כל מה שרץ לי בראש היה שנגמרו לי החיים, ביקשתי אוזניות וטלפון, לשמוע מוזיקה. פתחתי את ה'ספוטיפיי' ולא שמעתי טוב - החלפתי אוזניות, טלפון, וכלום. הבעיה הייתה באוזניים שלי".

"שם, אני מבין שכל האירוע המטורף הזה, הוא לא עוד חלום או סיוט, זו המציאות החדשה שלי", הוא ממשיך, "אבל בלילה, נפלה עליי הבנה נוספת - אומנם נפצעתי קשה, אבל אני לא הולך למות. זו קצת הצתה מאוחרת אני יודע", הוא אומר בחיוך. ופתאום, בתוך היום הנורא ביותר בחייו, הופיע רגע אופטימי, "נשארתי בחיים".

באותו יום, הבין שעליו לקבל החלטה: "או שאני נכנס לכדור שלג ואומר לעצמי - 'הלכו לי החיים, לא יצא ממני כלום, אני תמיד אהיה נכה' - או שאני מבין שמדובר עדיין באותו בן אדם, עם אותם רצונות ואהבות. אני עדיין רוצה לעשות הכול, ואני לא יודע איך, אבל זה אפשרי".

עם ההבנה הזו, התחיל מסע השיקום של עמית. הוא למד הכול מאפס, איך להתיישב או לעמוד על רגל אחת. "היו ימים שנדרשו שלושה אנשים כדי להעביר אותי מכיסא גלגלים למיטה". הוא קיבל אלפי הודעות דואגות, ולכולם ענה: "תודה רבה, אני חוזר ללכת, אני חוזר לרוץ".

צעדים קטנים של חיזוק הגוף, פיזיותרפיה, התאמת פרוטזה, תרגול הליכה: "לא אשכח שתרגלתי איך לסמס, לדבר בטלפון, ללבוש מכנסיים ולהגיע מהמטבח לסלון עם קפה ביד". אחד הדברים שהחזיקו אותו בשיקום היה לחגוג את מה שמובן מאליו לכולנו, ועד לא מזמן היה גם בשבילו. "לא אשכח את הפעם הראשונה שעמדתי, רגע של חופש מטורף, ואני אומר - 'איזה כיף לי שאני יכול ללכת. איזה מדהים זה, כמה זה לא טריוויאלי'".

היום הוא רץ, ומספר שבדיוק חזר מ'טרק' בחו"ל. כל החלומות שחשב שעפו מחוץ לחלון, חזרו - ובענק. יותר משלוש שנים לאחר אותו היום, קובי ועמית נפגשים ויכולים לראשונה להשלים זה לזה את הסיפור. "אני בעיקר רוצה להגיד לך תודה על כל מה שעשית", אומר עמית לקובי, "בלי התפקוד שלך ושלכם כתאג"ד, המציאות היום הייתה נראית שונה לחלוטין מבחינתי".

לכל הכתבות