"הייתי באדרנלין מטורף, חשבתי על חייל שנפל. לא יכולתי לתת לזה לקרות"

נובמבר 2024, גדוד 13 של גולני, ראס אל-ביאדה

שבוע סוער עבר על הגדוד, התקלויות ואירועים קשים שבאו בזה אחר זה. המשימה הבאה - התקפה ארוכה על ראס אל-ביאדה. הם מגיעים לאיתור, מתמקמים, תופסים חיפויים עד שהחושך מתחיל לרדת. "הכול היה שקט. עמדתי במטבח באיתור, ממש ליד החלון", מתחיל לספר סמל א', לוחם ב-13, "ברגע אחד נשמע צרור יריות חד. אני לא מספיק לעכל מה קרה,  והרגשתי תחושות מוזרות בגוף, מין שוק כזה. רצתי לחדר פנימי, הסתכלתי על היד שלי, והכול היה דם".

באותו הזמן, נמצא בנמ"ר סמ"ר אורי, חופ"ל בתאג"ד. "שמענו בקשר צרחות: 'יש פצועים, יש אר"ן!' - והתחלנו לרוץ. הגעתי לא', אחרי שהחברים מהצוות חבשו אותו ראשונית. הייתי בטוח שהוא לא שרד, היו לו פציעות בצוואר ובידיים, ונדרש לקבל טיפול רציני".

אבל פתאום, קול חלש קורא לו: "אורי.. בוא, בוא", וכל התמונה משתנה ברגע. א' חי, ומתקשר. לאורך כל הדרך, א' היה בהכרה מלאה. הוא זוכר הכול, והוא דיבר עם אורי בזמן הטיפול בצורה רציפה. "בזמן שאני מדבר איתו, הרופא הורה לחבוש לו קומבט גז (פד גאזה ארוך שמעודד קרישת דם) בחזה, בצוואר וביד". 

"אני רק רציתי לישון", מספר סמל א' בחיוך, "הגוף היה מותש, היה לי קשה מאוד לדבר". כמובן שהחופ"ל ממשיך להתעקש לדבר איתו: "כשאתה מתקשר ונשאר ער, המדדים לא יורדים. מה שגם יכול מאוד לעזור במניעת היווצרות פוסט טראומה".

בזמן שהיריות ברקע ממשיכות, סמל א' חווה מלחמה אחרת לגמרי. "הסתכלתי למעלה, לא הרגשתי טיפה אחת מהגוף שלי, רק תהיתי אם אצא מזה בחיים", הוא נזכר, "התחלתי למלמל פסוקים מהתנ"ך, חשבתי שזה הסיכוי האחרון שלי".

באותו הזמן רץ מהנמ"ר גם סמ"ר נהוראי, אחראי מרפאה בתאג"ד. הוא נקרא לעזרתו של פצוע נוסף - סמ"ר ש', סמל מחלקה בפלוגה ג'. "ישבתי על כורסה, וחטפתי רסיסים של כדור בצוואר, בראש ובכתף. כל הגוף שלי השתתק תוך רגע", הוא מספר בשקט, "הרגשתי את הדם יורד מהראש שלי, ואני לא מצליח לצעוק, לדבר או לקרוא לעזרה. פשוט ישבתי וחיכיתי שמישהו ימצא אותי".

במהרה, אחד החיילים פינה אותו לחדר ליד, כי שניות ספורות לאחר מכן כדור נוסף פגע בכורסה. "כשישבתי, חסר אונים ויכולת לזוז, הייתי בטוח שזה יהיה הסוף שלי. ידעתי שאם אף אחד לא יבוא עכשיו - אני חשוף". סמ"ר נהוראי הגיע במהרה והתחיל לתת לש' טיפול מסור.

הכול קורה תוך דקות ספורות: בשני קצוות החדר נמצאים שני הפצועים, ומיד לאחר הטיפול הראשוני הם מועלים על אלונקות וממהרים אותם אל הנמ"ר, שיוביל אותם אל מנחת המסוקים לפינוי.

סמ"ר נהוראי, חולק בחיוך רגע אחד שהוא לא ישכח מאותו יום. "בזמן שבאנו לפנות את ש' למסוק, הוא צעק: 'לא, קודם כל החיילים שלי. קודם כל תפנה את החיילים שלי!', רבנו איתו והוא לא היה מוכן להקשיב, ניסה לרדת מהאלונקה, דרש שהחיילים צריכים לעלות לפניו".

3 פצועים סה"כ היו באירוע: ש', ושני לוחמים שהיו תחתיו. "הייתי באדרנלין מטורף, וכל מה שעבר לי בראש זה חייל שאיבדתי זמן קצר קודם לכן, ועוד כמה לוחמים מהמחלקה שנפלו…לא יכולתי לתת לזה לקרות שוב", הוא משתף, "זה כמו לאבד אח, חלק מהמשפחה. ואני עדיין הרגשתי את הגוף, הייתי באופוריה אבל בהכרה - העדפתי שהם יפונו לפניי". גם אורי החופ"ל שומע את צעקותיו של ש', ומספר שרק בשלב הזה הבין כי הוא עדיין בחיים. 

תוך 7 דקות מרגע הירי, הפצועים הועלו למסוקים בדרכם לרמב"ם. א' נפצע קרוב לגרון ומיתרי הקול, ופחד שיאבד את היכולת לדבר, חשש שליווה אותו בהגעתו לבית החולים. "חיברו לי צינור, כמו מעין מקרופון רובוטי, ותקשרתי עם כולם רק דרך הטלפון. חשבתי שזה לכל החיים", הוא נזכר, "לא פעם אני חושב מה היה קורה אם הייתי כמה מילימטרים הצידה, או שהכדור היה פוגע במקום אחר, ומה היה קורה למשפחה שלי - איך הם היו מתמודדים אם לא הייתי חוזר".

גם סמ"ר ש' עבר שיקום לא קל, ושניהם מספרים על הביקורים של החברים מהגדוד, שבין אם הבינו את זה באותו הרגע או רק בדיעבד, היו נקודת אור בימים האלו. "לפעמים כואב ולא נוח, בא לך להתפרק - אבל הם שם. לא תמיד קל לראות את זה, אבל בדיעבד אני יודע להגיד שזה החזיק אותי - לראות אנשים שאני מכיר ואוהב, במיוחד מי שטיפל בי באותו אירוע", מספר סמ"ר ש'. 

"בסוף אנחנו מחוברים. יש לנו את אותו DNA, שנינו גולנצ'יקים, שנינו מ-13", הוא אומר בצחוק וחיוך, "אבל וואלה, הצלת אותי".

לכל הכתבות