הם מלווים את הנופלים בדרכם האחרונה ואוספים מכיסיהם חפצים - שהם עולם ומלואו

במקום בו אני פוגשת את רס"ב ליאור חיון, מפקד שרשרת הטיפול בחלל, עומדים רק הוא ואני. הרצפה נקייה, אור הפלורסנט בהיר, וכל מילה שלו מהדהדת במסדרונות הריקים. "קרוב ל-1,300 חללים הובאו לרחבה שאת רואה כאן, במכוניות פרטיות, אמבולנסים ומשאיות", הוא נזכר במראות הנוראיים של אותה שבת שחורה.

עם כל הבעתה שבדבר, נדרשו אנשי 'מרכז הצבי' של הרבנות הצבאית לחבר שם לכל גופה, ולקבוע האם מדובר באזרח, חייל או חיילת, או להבדיל אלפי הבדלות - מחבל. כך מתאים מרכז הצבי לכל גופה - זהות. והמהירות, כפי שמבהיר מפקד השרשרת, היא מרכיב עליון בחשיבותו כשמדובר בשכול.

"אם אנחנו, הצבא, לא נודיע למשפחה, היא עלולה להתבשר על הנורא מכל מחבר או משכן. הכול רץ בטלגרם תוך דקות, וכל עם ישראל ידע לאיזה גדוד זה קרה, כמה חיילים נהרגו וכמה פצועים", אומר רס"ב ליאור בקול החלטי, "אנחנו רואים ערך רב באופן בו המשפחות מתבשרות על נפילת יקירהם - מרגע זה נקשר גורלם עם צה"ל. מיד אחרי שבוצע זיהוי, אנחנו מעדכנים את ענף הנפגעים, והם שולחים מודיעים לבית החלל".

אך שרשרת הטיפול בחלל ממש לא מסתכמת בזיהוי שלו - כי אם רק מתחילה. שם, נכנסים לתמונה החפצים שנמצאים לגופם של הנופלים, אותם אוספים אנשי מרכז הצבי. אלה, ייארזו בהמשך בארגזים כחולים על ידי מערך הנפגעים - ארגזים שהגיעו לכל כך הרבה דלתות לאורך המלחמה. 

"כבר בעמדת הזיהוי והמיון, אנחנו מתחילים לאסוף את הפריטים שהיו על החלל בעת שהגיע אלינו. בחדר החפצים אנחנו מנקים אותם, מתעדים אותם, סוגרים באריזות - ואם אפשר, מעבירים להמשך טיפול, כדי שיגיעו למשפחה". 

כשאני שואלת אותו אילו פריטים הם מקפידים לאסוף, הוא עונה לי בצורה חד-משמעית: "כל 'פיפס', כל שקל - גם פאצ'ים, גם שקית של חטיף שמצאנו בכיס המכנס. המשפחות רוצות לקבל משהו שהן יוכלו להרגיש, לראות, להריח. כל חפץ קטן הוא עולם שלם. בסוף, זה הדבר האחרון שהבן או הבת שלהם אחזו בו: לפריטים האלה יש ערך עליון".

"פעם אחת, הגיע אלינו חלל עם שרשרת, עם מעין קמע בתור תליון", משחזר רס"ב ליאור מקרה שזכור לו במיוחד. "כ-20 דקות אחרי זה, קיבלנו טלפון מהאבא. השאלה הראשונה שהוא שאל הייתה - איפה הקמע? הוא ביקש לקבל אותו כמה שיותר מהר, אז כמובן שניקינו וארזנו אותו קודם כל. בהלוויה, הוא סיפר שהבן שלו דיבר איתו יום קודם: הוא אמר לו, 'אבא, חלמתי בלילה שאני מחזיר לך את הקמע'. וזה הציק לו. זה רק משל לערך האמיתי של כל חפץ וחפץ".

בחדר הטיפול המורכב, מתבצע תהליך חקר רפואי בעל חשיבות רבה. "כאן, מפענח רופא משפטי את הפגיעות על החלל. הוא נעזר ב-CT, וגם מתעד את הכול - למקרה שלמשפחה יהיו שאלות. אנחנו לא מסתירים דבר: בסופו של דבר, זה הבן או הבת שלהם. אם לא יהיו לנו תשובות לשאלות שלהם, איך, מה ולמה - זה הכישלון שלנו", הוא קובע.

וגם כאן, הטיפול בחפצים אינו עוצר: "שרשראות, טבעות, כיפות וכדומה, אנחנו אוספים כבר במתחם הקליטה. בחדר הטיפול המורכב, לעומת זה, אנחנו מתחילים לבדוק את הכיסים. אז, אנחנו מגלים דברים נוספים ומיוחדים". 

"לעתים קרובות מצאנו דברים יקרי ערך, טלפונים הם הדוגמה הכי נפוצה", מספר לי רס"ב ליאור כדוגמה. "לפעמים, ב-7 באוקטובר, הם הגיעו פועלים, וראינו הודעה או שיחה מ'אמא' על הצג. סימן שעוד לא הודיעו לה. כאן אפשר לומר שאתה באמת נכנס לעולמו הפנימי של החלל - אבל האחריות שלך עדיין בתוקף, ואתה צריך לעבד את זה רק אחר כך. אחרי יום כזה, קשה לך לקום". 

מכאן, ולאחר שנאספים גם יתר החפצים שהשאיר החלל מאחור, נמסרים הארגזים הכחולים לידי המשפחות השכולות, על ידי קצינות וקציני הנפגעים. הפרידה כואבת, אבל מהווה במובן מסוים סגירת מעגל - כמו גם מעמד הפרידה הפיזי, לפני קבורה.

"אנחנו שואפים תמיד לאפשר למשפחה להיפרד מהחלל - אבל אם המראה קשה מדי, הפרידה בלתי אפשרית. זה משהו שהם לא יוכלו לעמוד בו לעולם", הוא מסביר לי. ובכל זאת, אנשי המרכז עושים את מירב המאמצים. "לפעמים, אנחנו מייפים אותו טיפה, ומכסים את הפנים. אז אפשר עדיין ללטף את השיער של הנופל, ויש משהו מוחשי להיפרד ממנו".

כפי שמשתמע, הליווי ממשיך לבתי הקברות, שם עושים החללים את דרכם האחרונה. "ביממות שאחרי 7 באוקטובר, הנחיתי ארבע הלוויות מדי יום. התייחסנו לכל חייל כאילו הוא היחיד שנהרג במלחמה: כי מגיע להם, לחללים ולמשפחות". 

לא יכולתי שלא לתהות, איך יכול אדם שעוסק בתחום כואב כזה יום-יום לשמור על ראש מורם, ולדבר בפשטות כזאת על התפקיד הטעון שהוא ממלא. 

"תסתכלי על המסדרון הזה", הוא מחווה בידו ימינה-שמאלה, "מהקצה עד הקצה, יש לנו שלושה מקררים, אבל ב-7 באוקטובר הם לא הספיקו. הבאנו למסדרונות מכולות קירור, ופה הן המתינו - כי באמת לא היה מקום אחר. אז כן, זה יצר חסינות ומוכנות גבוהות יותר, אבל האנשים שפה נזכרים ברגעים האלה ומתמודדים איתם עד היום. גם אני מטופל - אין מנוס, זה נחרט בלב ולא עוזב".

וכדי להמשיך להביט קדימה, מסביר רס"ב ליאור שאין לו אלא האמונה בעשייה הזו: שאומנם הייתה לא פעם קשה מנשוא, אך תמיד הייתה קדושה ומרחיבת לב. "לחללים ולמשפחותיהם מגיע ה-100 אחוז שלנו, אז שמים את הקושי הפרטי בצד. אם אתה לא שם - אל תהיה שם: במיוחד כשאתה בעל מקצוע בתחום הכול כך רגיש הזה".