"דהרת אל 'פרי גן', אבל לא חזרת מהקרב הזה - והשארת אותנו עם חוב להמשיך את הדרך שלך"

ראובן,

"כשאמא בשלומי, במשגב עם או במטולה מכסה את הילדים שלה בלילה, היא סומכת עלינו. היא יודעת שאנחנו נהיה שם כדי לשמור עליהם",  אמרת לי כשסגרנו שבת יחד, אי שם בתחילת שנות האלפיים. 

עד היום, 20 שנה אחרי, לא העליתי את המשפט הזה על הכתב. הוא נשאר נעול בתוכי, מהדהד בראש בכל פעם שעליתי על מדים, בכל חציית גדר, בכל פעם שהתחיל להיות ''רועש'' ובעיקר בשקט שבא אחרי, ואיתו המחשבות.

עמדנו על שובר הגלים בנהריה והבטנו אל הים. אני זוכר את הריח של המלח ואת התסכול שלי: התמרמרתי בפנייך על זה שאנחנו סוגרים עוד 'כוננות טרור', עוד סוף שבוע שבו החברים בבית מבלים ואנחנו תקועים בבסיס בכוננות שאבד עליה הכלח. 

היינו צעירים, והחיים נראו לי אז כמו משהו שקורה במקום אחר. אבל אתה, בשקט המיוחד שלך, הנחת יד על הכתף שלי ואמרת את המשפט הזה: "בשבילך, הכוננות המשמימה הזאת קיבלה משמעות של שליחות קדושה".

לא סיפרת לי אז - וספק אם ידעת בעצמך - שלחוזה הזה שחתמנו עליו מול הים, אין תאריך תפוגה. מי בכלל דמיין שיגיע יום, מרחק שני עשורים, שבו באמת נדרש להתייצב לבדנו? מי חשב שהמילים ההן יהפכו למציאות מדממת, שבה הגבולות נפרצים והבית הופך לחזית?

ביום ההוא, כשהאדמה רעדה, לא חיכית לצו 8, וכהרגלך לא ביקשת אישור מאף אחד. הגעת מקצה העולם, מהבית שלך בשלומית, ודהרת אל תוך התופת של היישוב פרי גן. 

נלחמת שם שעות ארוכות, בנחישות, בחירוף נפש, על בית שאתה לא מכיר, עבור אנשים שספק אם פגשת מעולם. בזמן שהעולם עמד מלכת והאנשים בתוך הממ"דים התחננו לעזרה בקבוצות הוואטסאפ ובטלפונים: "הם הורגים אותנו, בבקשה בואו''- אתה באת.

ואתה הרי היית "סתם" אזרח. איש עבודה, אדם מהיישוב, אבא, חבר. "אדם רגיל", כביכול, שלא היו לו פקודות מבצעיות באותו בוקר. אבל כל מי שהכיר אותך ידע היטב שמעולם לא היית אדם רגיל. בזכות העקשנות שלך, בזכות זה שלא ויתרת על אף חדר, על אף משפחה, על אף יהודי (כמו שהיית אומר במבטא צרפתי) הם יצאו חיים מהבית הזה - הורים וילדים שחבים לך את נשימתם. הם, וגם אנחנו.

לא רק משפחה אחת הצלת: הצלת יישוב שלם, הצלת את חבל שלום. הצלת גם את שלומי, את יערה, את משגב עם ואת חניתה - כי בזכותך לא הייתה לאף אחד מאיתנו הפריווילגיה להוריד רגל מהגז. עמדת כחיץ אחרון בין חיים למוות.

אבל אתה, ראובן, אתה לא חזרת מהקרב הזה.

ובכנות? דפקת אותנו. כי מאז אותו יום ארור, לי ולכל מי שהכיר אותך יש אבן רחיים על הצוואר. זו אבן הרחיים של המופת שלך, של הרף הבלתי אפשרי שהצבת לנו. איך אפשר להמשיך לחיות חיים רגילים כששומעים את הסיפור שלך?

אני רוצה שתדע, איפה שלא תהיה: בכל פעם שאמא בשלומי, במשגב עם, בכפר עזה, בירושלים או במטולה מכסה את ילדיה בלילה ומחבקת אותם חזק - היא עושה זאת הודות לאנשים כמוך. היא אולי לא יודעת את שמך, אבל היא חשה את הביטחון שהענקת לה ולכולנו בגופך. היית המגן שדיברנו עליו כשעמדנו על שובר הגלים בנהריה, והפעם זה היה באמת.

הלכת והשארת אותנו עם חוב ענק: להמשיך את הדרך, לשמור על הילדים של כולנו, ולנסות, בכל יום מחדש, להיות ראויים למשפט ההוא שאמרת לי פעם, לפני 20 שנה.

נוח על משכבך בשלום, חבר. אנחנו נמשיך לשמור - בלילה זה, ובכל הלילות שיבואו.