פרשת בלק – למי נתונה הרֵאשִית?

כפי שהראש, מִשכן השכל והמחשבה, מכוון את דרכו של האדם – כך הרֵאשִׁית, נקודת ההתחלה, יכולה לקבוע גורלות בהמשך. על ראובן, הראשון משבטי ישראל, נאמר: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ''ט, ג'). החכם באדם אומר: "רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה, וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (משלי ד', ז'). תחילה קונה האדם חוכמה מאחרים, ואחר כך הוא מבין בעצמו דבר מתוך דבר. בהקשר הצבאי נצטט מפקודת יום של הרמטכ"ל השישי, צבי צור ז''ל: "ראשית כוחנו – בחיילי צה"ל ומפקדיו. בחייל אשר במוּצָב-הסְפָר, בשריונאי ובטייס, בצנחן ובמלח, בטוראי ובחוגר בבסיסי ההדרכה, באנשי הסדנה והתחזוקה, בסגל המפקדים – בכושרם, ברוחם ובאומץ ליבם".

השאלה, למי נתונה הרֵאשִׁית? מתחדדת בפרשתנו. מאבק מתחולל בין עם ישראל לבין דורשי רעתו – מלך מואב, בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, ונביא אומות העולם, בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר. הפעם אין מדובר במאבק על חבל ארץ או משאבים כלכליים; זהו מאבק ערכי-רוחני – השאיפה ליַשְרוּת וטוב, צדק וחסד אצל עמנו, כנגד גסות ואכזריות, רֶשַע ועוול, אצל שונאינו. בלעם נשכר לקלל את ישראל, אולם הקדוש-ברוך-הוא הופך את קללותיו לברכות. פיו נִמלא שבח והלל לאומה הישראלית, בעוד שמבקשי נפשה נידונים לתבוסה. דוגמה מובהקת לכך מצויה בפסוק שאומר בלעם: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר כ''ד, כ'). ה'ראשוניות' של עמלק אין פירושה בהכרח שהיה העם הראשון בתולדות האנושות. מפרשי התורה מתמקדים דווקא בעוצמתו הצבאית (רמב"ן: "כי בראש העמים ייחשב, כי גיבורים היו ואנשי חיל למלחמה") ובתוקפנות שגילה כלפינו (רש"י: "הוא קָדַם את כולם להילחם בישראל").

מה רוצה עמלק מישראל? אנשי עמלק, שהחלו להתגרות בנו לאחר יציאת מצרים,   התאפיינו "ברוע ליבם ובמִזגם הרע" ('ספר החינוך', מצווה תר''ג). הם מעולם לא אימצו את הקריאה לשלום שחקוקה בנבואת ישעיהו –"לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד'). אדרבה, תמצית דרכו של עמלק משתקפת בפסוק אחר – "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ" (משלי כ''ו, י''ז). עמלק דומה לאדם שמושך בזדון באוזני כלב שנקרה בדרכו, והכלב נושך אותו. יצר המדון גורם לעמלק לנהוג כך, מבלי להתחשב בתוצאות מעשיו (פירוש מלבי''ם). זהו רוע לשם רוע. באותו אופן, עמלק נכנס לריב אובססיבי שכלל אינו קשור אליו – עם ישראל. חזינו בתהליך דומה לפני 80 שנה, כשהנאצים ימ"ש תיארו את עמנו במונחים שטניים, השמידו בשואה אפילו תינוקות בני- יומם וגרמו למותם של עשרות מיליוני בני-אדם במלחמה נוראה.

אבל כנגד "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק", עם ישראל מתעקש על כיוון אחר – "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב', ג'). כמו המיטב בתבואה הראשונה, כך התכונה של ישראל לדבוק בטוב. במקום טומאה – קדוּשה. במקום שִפְלוּת – רוֹמְמוּת. במקום רִשְעָה – מוסריות. הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שעמד עשרות שנים בראש ישיבת 'אור עציון', כותב על כך: "שני ה'רֵאשִׁית' הללו מהווים ניגודים מוחלטים, קטבים קיצוניים על סרגל אחד, כאשר שאר האומות מפוזרות באמצע". השאלה המהותית היא מי ינחה את שאר העמים? האם עמלק יכוון את התפיסה האנושית, ובכך יאיים על עתיד האנושות, או שעם ישראל יחזיק במושכות ויעודד את משפחת האומות לעלות לגבהים מוסריים?  ('לזמן הזה' – פרשת 'זכור', עמ' 259-258).

פרשתנו מספקת תשובה חדה וברורה: "וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד". בזכות המלחמה ברוע המוחלט, הוא יימחה מתחת השמיים (רבי יוסף בכור שור: "שיהיה נאבד מן העולם"). זו לא תהיה מערכה קצרה או חד-פעמית, אלא מערכה מתמשכת. כל דור בתורו צפוי לעמוד בפני הבחירה – רע או טוב, חורבן או בניין? – למגר את החושך, ולהרבות אור. ואכן התלמוד מלמדנו, כי "מבני בניו של המן [שהיה מזרע עמלק] למדו תורה בבני ברק [לאחר שהתגיירו]" (מסכת סנהדרין, דף צ''ו). עם ישראל קם כלביא, ומבטיח את ניצחון הברכה על הקללה.

חיילים ומפקדים יקרים!
ערך המנהיגות הצה"לי מצביע על חשיבות ההליכה בראש. אין זו רק שאיפה מבצעית, אלא גם הדרכה מוסרית. מצפן ה'רֵאשִית' קובע את הכיוון הערכי של עשייתנו – בעד הצודק והטוב. לא בכדי נאמר בתפילה לשלום המדינה: "בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ".