"זה השלב שבו אומרים ללוחמים: שומעים? אחריי, אני איתכם מקדימה"

בשמונת החודשים האחרונים, הגדוד שלנו לחם בחאן יונס, שג'אעייה, זייתון, תל אל-הווא ואזורים נוספים. מבחינה מבצעית, הכי בולט השיפור שעשינו בהפעלת האש ובשיתוף הפעולה בין כוחות שריון, הנדסה וחי"ר. ומבחינת המורל של הלוחמים, אני באמת מרגיש שהחבר'ה מבינים מה הם עושים פה ובעיקר את הערכיות של הפעולות.

לכל הטורים האישיים של המפקדים.

שבוע שעבר, פגשתי שני מ"פים שאפילו אמרו לי שהם מוטרדים מהפסקת האש, איך דברים יראו ומה נעשה, אחרי שכל כך התרגלו להילחם. אבל אני חייב להגיד שהמציאות לא כל כך שונה ממה שהייתה לפני, לפחות בחלק שלנו.

וכן, זה מאתגר. בכל יום נתקלים בערך 30 פעמים בהן אפשר להגיד: 'טוב, מספיק'. אתמול הודיעו לנו שלא נצא הביתה בסוף השבוע. ראיתי את הלוחמים, לכמה שניות הם התבאסו, אבל מהר מאוד זה התחלף בהבנה שעושים את מה שצריך ואין פנאי לעצור.

לצד המחויבות הזו, מורגשת בצוות גם רעות עמוקה. בין אם זה אחד שמכין לשני את הקפה, או אומר 'טוב, תשים ראש, אני מחפה עליך'. כל המשימות שלנו בנויות על אמון, על הידיעה שאם מי שלצידי יעשה טעות, אוכל לשלם עליה בחיי, ולהפך. אנחנו חיים בזכות אלו שמקיפים אותנו.

התפקיד של מפקד הגדוד בתוך כל זה, בין היתר, הוא לתאם בין הרכיבים השונים. המ"פים שלי מאוד עצמאיים - הם מבינים את הדרישות, קובעים זמנים, ועפים על זה. אבל הסנכרון ביניהם לבין יכולות האיסוף, הלוגיסטיקה הפעלת האש הוא בידי המג"ד. אני קורא לזה ייצור סינרגיה, ממש כמו לנצח על תזמורת ולשלב בין הקולות.

חוויתי ביחד עם הצוות לא מעט רגעים שאני חושב שהזכירו לכולנו את המשמעות של מה שאנחנו עושים. בשג'עאייה, השמדנו רצף מבנים שצפו לעבר קיבוץ נחל עוז. לאחר שכולם נפלו, עצרתי ופניתי ללוחמים בקשר: 'תסתכלו עכשיו לכיוון נחל עוז, ונחל עוז יסתכל עליכם'. חשבתי בעיקר על תחושת הביטחון שנוכל להשיב לתושבי העוטף.

אז הגיעה גם הכניסה לעיר עזה. טרם המבצע, היה חשש גדול מפני האתגרים שמחכים בסביבה הזו, אם יהיו פצועים או הרוגים. הובלנו פיצוץ של יותר ממאה טון חומרי נפץ מסוגים שונים. אבל הכי מדהים: כשפתחנו במתקפה, מצפים לתופת, לא נתקלנו במטענים או צלפים, ולא נרשמו פציעות משמעותיות בחטיבה. אני תולה את זה באופן שבו הכנו את השטח מבעוד מועד. זה הכוח האדיר של מבצעי הנדסה.

בתוך העשייה, הגדוד חווה גם מספר אירועים קשים. לוחם שלנו נהרג מירי צלף בח'אן יונס, רק נודע לנו שהוא נפצע וכבר תוך 20 דקות הבנו שהוא נפל. השבועות שלאחר מכן היו מורכבים לחבר'ה. הם הסתובבו עם ראש מורכן, חוששים. אולי חודש לאחר מכן, אירעו מספר אירועי מטענים רבי עוצמה, והגדוד ספג 17 פצועים.

ישבנו המפקדים לשיחה והבנו: זה השלב שבו אומרים ללוחמים 'שומעים? אחריי. אני איתכם מקדימה, ואנחנו עושים את זה ביחד'. וזה פשוט עובד. פלוגת הצמ"ה שלי גיבורים אחד-אחד, שמכירים את הסיכון ובכל זאת עולים ראשונים. אני חושב שהיציאה מהמשבר הזה היא אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בחצי השנה האחרונה שלי כמג"ד. היא מעידה המון על הערכים שלהם, על הביחד, החתירה למגע.

שאלו אותי איך בתוך המבצעים המסוכנים, כשאי אפשר לדעת מה עלול לקרות מחר, איך בכל זאת אפשר להיקשר כל כך לאנשים. זה קורה לבד. אנחנו חיים פה בתוך פחות במשבצת צפופה: ישנים ביחד כולנו, אוכלים, מדברים… זה לא רק שנקשרים, נקשרים הכי חזק שיש. דיברתי בשבוע שעבר עם סמ"פ שהשתחרר לא מזמן מהגדוד. הוא פתח שיחת וידאו והראה לי שהוא נמצא עם קצין אחר מהצוות. שניהם טסו ביחד לתאילנד, כרטיס הלוך בלי כרטיס חזור.

סא"ל ר', מג"ד 603

אתה אומר לעצמך, בואנה, אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, נראה לי הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לראות מישהו מהשירות. אבל בדיוק להפך. הם מצאו את עצמם טסים ביחד, כי החברות שלהם הכי עמוקה שיכולה להיות. הסיפור הוא לא מה יקרה אם חלילה מישהו יפול, אלא האנשים שאתה לא יכול שלא לאהוב ברגע זה.

המסר האחד שיש לי הוא דווקא לעם ישראל והמשפחות של הלוחמים שלי. אני רוצה להגיד להם שהם צריכים להיות מאוד, מאוד גאים בילדים שלהם. זה לא טריוויאלי בכלל לילד בן 19-20, לקום בבוקר, לצחצח שיניים עם בקבוק מים בפעם ה-200, ולצאת למשימה בידיעה שהוא מסכן את החיים שלו. האינסטגרם עובד גם בעזה, הם רואים מה אנשים אחרים בגילם כבר חופשיים לעשות.

ובכל זאת הם בוחרים להקפיא את התוכניות שלהם לשלוש שנים, ולתת כל מה שהם צריכים, כולל לחרף את נפשם, למען עם ישראל. אני הרבה זמן במקצוע, וכל יום מחדש עולה בי המחשבה: 'יא אללה, איזה חבר'ה מטורפים'. זה המסר הכי חשוב שלי - שכל בני המשפחות שלהם, וגם סתם אזרחים טובים מהשורה שקוראים את הטור הזה, יהיו גאים.

סא"ל ר', מג"ד 603

לכל הטורים האישיים של המפקדים.