לכבוד יום השואה הבינלאומי - טור אישי מיוחד
נשיקה אחת לפני המוות, עולם שנחרב ברגע אחד. סיפורו של ניצול אושוויץ מזכיר לנו שהיכולת להמשיך לחיות ולהישאר בני אדם, גם מול תהום - היא המורשת החשובה ביותר שלנו. טור אישי של צביקה, סבא של רב"ט ר', חיילת במספן המטה
27.01.26
0
אבי היה יהודי מאמין ופשוט. בפשטות הזו היה כוח גדול. הוא היה ניצול שואה, ואיבד בה את כל עולמו: את הוריו, את אחיו ואחיותיו, את אשתו ואת בנו מאיר ז"ל – ילד בן שש – שנרצחו ביום הגעתם לאושוויץ. לא הייתה פרידה של ממש. לא מילים אחרונות. רק נשיקה אחת – קצרה, טעונה עולם שלם. עד יומו האחרון אמר שהוא עדיין חש בטעם נשיקת הפרידה מבנו.
הזיכרון הזה לא נשאר בעבר. הוא עבר אליי.
גדלתי בצלו של אדם שידע מהי תהום מוחלטת, ומהי בדידותו של אדם בעולם שאיבד צלם אנוש. הוא לא הטיף ולא נשא נאומים. באמונתו השקטה לימד אותי מה פירוש להיות אדם גם לאחר שהאדם נרמס. ומתוך כך נולדה בי הבנה מפוכחת: בסופו של דבר, אין מי שיגן עלינו אם לא נגן על עצמנו.
לאחר השואה, עבור רבים מן השורדים, הים היה לשער היחיד לחיים חדשים. אוניות המעפילים, רעועות ועמוסות עד קצה גבול היכולת, לא היו רק כלי שיט – הן היו תקווה צפה. עליהן עלו אנשים חסרי כול, ששרדו את המחנות ואת צעדות המוות, וביקשו דבר אחד בלבד: להגיע לארץ ישראל ולהיות שוב בני אדם חופשיים בארצם.
צוותי האוניות ולוחמי הפלי"ם ידעו היטב שאינם מובילים מטען – אלא עתיד. הם הפליגו מול ים סוער, מול מצור ימי ומול אוניות מלחמה בריטיות, בתחושת שליחות ברורה: לא להשאיר יהודים מאחורי גדרות – שוב. פעילות זו הייתה התשתית המוסרית והמבצעית שעליה נבנה לימים חיל הים – לא רק ככוח לוחם, אלא ככוח המגן על חיים ועל תקווה.
במלחמת יום הכיפורים שירתתי כלוחם מי"ק באח"י געש. אחד הלילות החרוטים בי במיוחד היה ליל הקרב במוצאי יום הכיפורים – קרב לטקיה, הקרב הראשון בהיסטוריה הימית של טילי ים־ים. זה היה קרב א־סימטרי באכזריותו: טווח טילי האויב עמד על כ־40 קילומטרים, ואילו שלנו – על כ־20 בלבד.
במשך דקות ארוכות היינו תחת איום מתקרב, בידיעה שטילי האויב כבר בדרכם אלינו. חרטום הספינה הופנה אליהם במהירות מרבית כדי לסגור טווח, ובמקביל ניסינו להגן על עצמנו. פעלנו בנחישות, בעבודת צוות מדויקת, כשברקע מתח, חשש ופחד מן הלא־נודע.
כשהגענו סוף־סוף לטווח שלנו – שיגרנו ופגענו. הייתה אנחת רווחה. לא מחיאות כפיים ולא צהלה. וזו הייתה גאוותי אז – והיא מלווה אותי עד היום.
ידענו שזו מלחמה, ושמעבר למסכים ולנקודות על המכ"ם יש בני אדם. גם להם יש משפחות. השמחה הייתה על כך שניצלנו, על כך שמנענו פגיעה במדינת ישראל. אך שמחה על נפילת האויב – לא הייתה. הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" לא נאמר בקול, אך התקיים בינינו הלכה למעשה.
שם, בלילה ההוא, הבנתי עד כמה עמוק הקשר בין סיפורו של אבי, אוניות המעפילים, הפלי"ם וחיל הים של היום. כולם חוליות בשרשרת אחת: עם שלמד בדרך הקשה שאין מי שיגן עליו אם לא יגן על עצמו – אך גם שאין לו רשות לאבד את צלם האדם בדרך.
ההיסטוריה מלמדת שכאשר כוח מתנתק מן המוסר – הוא מכלה גם את נושאיו. לכן גם בשעת מלחמה חייב להיות גבול. לא גבול של חולשה, אלא של אנושיות. זהו הניצחון העמוק ביותר: להגן מבלי להפוך למה שנלחמים בו.
זהו הניצחון שאבי השיג בבחירתו להמשיך לחיות ולהקים משפחה, וזהו גם ייעודו של חיל הים: להיות חומת מגן – ויחד עם זאת שומר ערכים.
והחלום איננו תמים. "וכיתתו חרבותם לאתים" איננו ויתור על הגנה עצמית, אלא תקווה לעולם שבו הים ישמש למסחר, למפגש ולחיים; עולם שבו לא יהיו עוד נשיקות פרידה לפני מוות.
ועד שיגיע היום הזה, נמשיך לשמור, להגן ולהילחם – אך נדע תמיד למה, ובעיקר איך. הנשיקה ההיא, שאבי עדיין חש בטעמָה, מלווה אותי, את ילדיי ואת נכדיי – בים שקט ובלילות של מלחמה. להיות לוחם – ולהישאר אדם.
