"כשעליתי ידעתי 2 דברים. הראשון - שאני הולך להתגייס, והשני - לזרוע הים"

מתי הבנת שאתה רוצה לעשות עלייה?

“ברוסיה הדרכתי בתנועת נוער בשם Enerjew, ובמסגרת הפעילות הכרתי נציגים מהסוכנות היהודית. הם התחילו לדבר על האפשרות לעלות לישראל, ומשהו בזה מיד תפס אותי. סבתא שלי כבר הייתה בארץ, וידעתי שאני רוצה להתאחד איתה. מהרגע ההוא, היה לי ברור – אני עולה. לא ידעתי בדיוק לאן אגיע, אבל ידעתי שאני רוצה להיות חלק מהסיפור הזה. את התהליך עשיתי עם חברים שעלו איתי, וזה הפך את הדרך להרבה יותר משמעותית".

לאיזו מסורת אתה הכי מתגעגע?

“אני חושב שהמסורת שאני הכי מתגעגע אליה היא חגיגות הנוביגוד. זה חג מאוד מרכזי בתרבות הרוסית, ותמיד היה חשוב לי לשמור עליו, גם כאן בארץ. אני חוגג אותו עם סבתא שלי, וזה מחבר אותי לזיכרונות מהבית. אני גם משתדל לשתף את החברים שלי בצבא – לחלוק איתם את המסורות והמנהגים".

מה הדבר הכי ישראלי שעשית מאז שעלית?

“הדבר הכי ישראלי שעשיתי מאז שעליתי זה להתחבר למסורת של שבת. לא משנה איפה אני: בגבול הצפון, בדרום או בבית – אני תמיד משתדל לציין את השבת. בצבא, למשל, כשאנחנו בנמל, אנחנו עושים ‘ארוחת רציף’: כל ספינה מביאה משהו, כולם מתכנסים, שרים, צוחקים ואוכלים ביחד. זה רגע של אחדות ושל ביחד, וזה מאוד מרגש בעיניי".

מה היית אומר לעצמך שלפני העלייה?

“אם הייתי יכול לדבר עם עצמי שלפני העלייה, הייתי אומר לו שאני גאה בו – על האומץ, על הבחירה, על זה שלא ויתר. אני שלם לגמרי עם ההחלטה הזאת, כי היום אני מרגיש שישראל היא הבית שלי. אמנם נולדתי ברוסיה, אבל כאן מצאתי שייכות ואת האנשים שלי".

מה היית רוצה להגיד למי שחושב לעשות עלייה?

“המסר שלי לעולים חדשים הוא לקחת את התהליך ברצינות ולהשקיע בו. זו התחלה חדשה, והדרך שבה תיכנסו אליה תשפיע על איך ייראו החיים שלכם כאן. ככל שתשקיעו – ככה תצמחו. חשוב להכיר את עצמכם, להבין מה מתאים לכם, לבחור נכון את המסלול או התפקיד בצבא, ולתת את כל מה שיש לכם. אני בעצמי עדיין בונה כאן את החיים שלי – ובאוקטובר אני מתחיל ללמוד דאטה סיינס באוניברסיטת תל אביב, וזה מאוד מרגש אותי".

מתי עלית לארץ?

“נולדתי בטורינו שבאיטליה. ההורים שלי ישראלים, הם עברו לשם ב-2004, כשאבא שלי נסע ללמוד וטרינריה. אחרי שסיים את הלימודים, הם החליטו להישאר באיטליה. גדלתי שם עד גיל 12. באמצע שנת הלימודים, ההורים שלי אמרו שהגיע הזמן להחליט – להישאר באיטליה או לחזור לישראל. מבחינתי זו בכלל לא הייתה שאלה, תמיד רציתי לעלות. דחפתי את ההורים לחזור, היה לי ברור שאני רוצה לחיות פה”.

למה דווקא זרוע הים?

“תמיד רציתי להתגייס. כמעט כל המשפחה שלי שירתה בזרוע הים, וזה היה בשבילי חלום – לייצג ארגון גדול ולתרום למדינה. אני מאוד שמח ומתרגש לסיים את הקורס ולהתחיל את התפקיד כצוללן. אבא שלי שירת בשייטת 13, ומגיל צעיר הוא סיפר לנו סיפורים משמעותיים מהשירות. ההורים שלי מאוד התרגשו כשראו אותי לראשונה על מדים, והאמת, עד היום הם מתרגשים. כשעליתי לארץ לא ידעתי הרבה, חוץ משני דברים: שאני הולך להתגייס, ושזה יהיה לזרוע הים”.

הרגשת את ישראל באיטליה?

“בהחלט. בגלל שההורים שלי מישראל, כל האווירה בבית הייתה ישראלית: באוכל, במנהגים, בשפה ובחגים. למדתי בבית ספר יהודי, אז חגגנו את כל החגים, ותמיד הכי אהבתי את פורים. הייתי מתלהב להתחפש וללכת לבית הספר בתחפושת מושקעת. נראה לי שהתחפושת האהובה עליי הייתה שף איטלקי. מאז שעליתי לארץ, רמת ההשקעה שלי בתחפושות רק עלתה”.

מה השינוי הכי גדול שעברת מאז שעלית?

“השינוי הכי משמעותי היה הביטחון העצמי שלי. כשהגעתי לארץ הייתי הרבה יותר שקט, איטלקי-אירופאי טיפוסי. עם הזמן התחלתי לדבר יותר, להביע דעות, להיות הרבה יותר נועז ובולט. הצבא היה חלק גדול מהשינוי הזה. המעבר לעצמאות גרם לי להתבגר, להכיר את עצמי מחדש. אני בטוח שאם לא הייתי עולה, לא הייתי מי שאני היום. ההבדל בין התרבויות מאוד מורגש, באירופה הכל רגוע, פה הכל קורה מהר, מדברים דוגרי וככה גם אני הפכתי ליותר ישראלי”.

מה הדבר הכי ישראלי שעשית בארץ?

“זולה בים. כל קיץ, במשך חודש שלם, ישנתי עם חברים על החוף. היינו מקימים אוהלים, מביאים אוכל, מים, נשנושים וכל מה שצריך. רוב היום היינו במים: גולשים, שוחים, יושבים יחד. כחלק מהחוויה גם התחלתי ללמוד לגלוש, לימדתי את עצמי ופשוט ניסיתי עד שהצלחתי. מבחינתי, הים והחופים הם מהסמלים הכי חזקים של החיים פה, והחוויה הזו – חודש שלם עם חברים על החוף, היא ללא ספק הדבר הכי ישראלי שעשיתי".

ספר לי על תחביב שהתחלת עוד לפני שעלית לארץ וממשיך איתך עד היום.

“אני מנגן בגיטרה מאז כיתה ד’, ותמיד אהבתי את זה. אפילו הייתי חלק מהרכב מוזיקלי בשם ‘Guitar Harmony’. באיזשהו שלב, כשהייתי בכיתה ו’, התחלתי גם לערוך מוזיקה באפליקציה ייעודית, ומאז פשוט לא הפסקתי. התחלתי להלחין שירים, לשחק עם סאונדים וללמוד איך ליצור מוזיקה בעצמי. עם הזמן השתדרגתי: קניתי ציוד, רמקולים, והתחלתי להפיק שירים ברמה גבוהה יותר. היום כבר יש לי שיר או שניים ביוטיוב, ואני בטוח שזו רק ההתחלה”.

מה הדבר שאתה הכי מתגעגע אליו בצרפת?

“הדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא הבית של המשפחה שלי. היינו קוראים לו La Maison Rose - הבית הוורוד. הוא היה מקום שתמיד שררה בו אווירה משפחתית חמה וכיפית. אני זוכר במיוחד את הגינה שלנו, שבה היינו מגדלים יחד ירקות ופירות. אך למרות הגעגוע, לא הייתי חוזר לצרפת, ישראל היא הבית שלי".

מה אתה הכי אוהב ביציאות המבצעיות אל הים?

“את השקט ואת החיבור בין האנשים. בלב ים אין טלפונים ואין הסחות דעת - יש רק אותנו, הלוחמים. זו הזדמנות אמיתית להכיר אחד את השני לעומק: לדבר על החיים, על הקשיים, על החלומות, ועל כל מה שחשוב באמת. הים יוצר גיבוש שאין שני לו, והרגעים האלה מלווים אותנו גם כשאנחנו חוזרים לחוף".

מה הדבר הכי ישראלי שעשית מאז שעלית לארץ?

“הדבר הכי ישראלי שעשיתי מאז שעליתי לארץ הוא להתגייס לצה”ל. אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר, הבנתי שאנשים כאן מוכנים להקריב את חייהם כדי שנוכל לחיות בביטחון. רציתי גם אני לקחת חלק בצה”ל, ארגון שמגן על אזרחי המדינה. בעיניי, להתגייס ולשרת את המדינה זו הדרך הכי ישראלית שיש".

למה עליתם לארץ?

“ההורים שלי החליטו לעלות לישראל כאשר הבינו שהאנטישמיות בצרפת מתחילה לגבור. לצאת מהבית עם כיפה הפך למסוכן, והליכה לבית הכנסת כבר לא הייתה מובנת מאליה, היו שומרים בכניסה כדי להגן על המתפללים. ההורים ידעו שיום אחד נעלה לארץ, והעדיפו לעשות זאת בהקדם האפשרי, כדי שנוכל להתרגל ולהשתלב בחברה הישראלית".

מה המקום האהוב עליך בישראל?

“המקום האהוב עליי בישראל הוא ירושלים. עבורי, כשאומרים ‘ירושלים’, זה כמעט כמו לומר ‘ישראל’ יש ביניהם קשר עמוק. אני מאוד מתחבר לקדושה שבעיר, במיוחד בכותל המערבי. כשאני עומד שם, אני מרגיש חיבור אישי ועמוק לקב”ה. האווירה בכותל מיוחדת, אנשים מכל הסוגים מגיעים למקום עם מטרה משותפת, ברוח של אחדות וכבוד הדדי".

תמיד היה לך רצון לעלות לישראל?

“כן, לגמרי. לא ידעתי מתי ואיך זה יקרה, אבל ידעתי שזה יקרה. עליתי לארץ מברזיל בשנת 2016 עם כל המשפחה. המעבר היה מרגש, אבל גם לא פשוט - לעזוב את מה שמוכר ולנחות למציאות חדשה בישראל. עם הזמן הסתגלתי, סיימתי תיכון בארץ, והמשכתי לישיבה קדם צבאית, שהייתה עבורי תחנה משמעותית, גם בלימוד תורה וגם בהכנה לשירות הצבאי. ההורים שלי תמיד האמינו שהמקום של העם היהודי הוא כאן, בארץ ישראל, וכשהגיע הרגע הנכון - עשינו את זה”.

מה הכי חשוב לך בשירות הצבאי שלך?

“היה לי חשוב להגיע ליחידה שבה אוכל לתרום כמה שיותר לביטחון המדינה. רציתי תפקיד משמעותי, מקום שאוכל לתת בו את המקסימום, איפה שהכי צריכים אותי. אז הלכתי על זה, עשיתי יום סיירות, ולשמחתי התקבלתי לשייטת הצוללות. הרגשתי ששייטת 7 זה המקום שלי – יחידה שקטה, אבל עוצמתית. מגינה על המדינה בלי הרבה רעש, אבל עם המון עוצמה”.

איך הרגשת כשראית את עצמך לראשונה על מדים?

“אני זוכר את הרגע הזה טוב, לראות את עצמי בפעם הראשונה על מדים היה מרגש ומלחיץ באותה מידה. פתאום הכל נהיה אמיתי. כל אחד מדמיין את השירות הצבאי שלו, מדבר עליו, מצפה לו - אבל כשזה קורה, ההרגשה היא בלתי ניתנת לתיאור. אני הראשון במשפחה הקרובה שלי שהולך למסלול קרבי ומשמעותי כזה. לא היה לי מודל ישיר בבית של מישהו שעשה את הדרך הזו, וזה הפך את החוויה לעוד יותר חזקה. פתאום זה אני, אני זה שעושה את זה, ואין גאה ממני”.

למה אתה הכי מתגעגע בברזיל?

“עלינו עם עוד בני משפחה, אבל חלק גדול מהמשפחה נשארו בריו. אנחנו שומרים על קשר טוב, אבל המרחק הפיזי לא פשוט. למשל, בליל הסדר הייתי רגיל לשולחן ארוך מלא אנשים, ופתאום הכול מצטמצם. גם ארוחות שישי גדולות זה משהו שחסר לי. אני מאוד אוהב להיות עם כל המשפחה סביב שולחן אחד”.

מה המאכל שהכי מזכיר לך את הבית?

“סטרוגנוף – אורז עם תפוחי אדמה קטנים ומטוגנים, בדיוק כמו שסבתא שלי מכינה. לא משנה איפה אני נמצא, ברגע שאני אוכל את זה, אני מרגיש שאני חזרה בברזיל, אצלה במטבח. מאז שעליתי לארץ גם התמכרתי לקובה בורגול, פתאום זה מרגיש לי הכי בית שיש”.

מה התכונה הכי ישראלית שאימצת?

“אני חושב שהתכונה הכי ישראלית שאימצתי היא המנהג של לשמוע מוזיקה בכל מצב ובעיקר לשתף את כולם במה שאתה שומע. מהרגע שהתגייסתי נפתח לי עולם שלם של שירים שלא הכרתי, פתאום עומר אדם, שלמה ארצי, ועוד המון יוצרים ישראלים. כל אחד מאיתנו בקבוצה משמיע את השירים שהוא אוהב, וביחד נוצר לנו פלייליסט שכולנו תרמנו לו משהו. אפילו הכנסתי שירים בפורטוגזית. בעיניי זו ישראליות - לשתף, להתערבב, ולהפוך משהו אישי למשהו שכולנו חלק ממנו”.

איך זה מרגיש להיות במדינה חדשה בזמן מלחמה?

“דווקא בעיקר בתקופה הזו, אני מרגישה גאווה עצומה להיות בישראל ולתרום למדינה. ב-7 באוקטובר הייתי בטירונות במחווה אלון, בדיוק במשמרת בנשקייה כשזה התחיל. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, ורק כשחזרתי לחדר וראיתי את הסרטונים, הבנתי את גודל האירוע. הייתה לי תחושת חרדה אמיתית. המשפחה שלי מארגנטינה ניסתה ליצור קשר, אבל הייתי בלי טלפון, אז לא הצלחתי לענות. שם עוד היה לילה, אז הם בכלל לא ידעו מה קורה. כשהתעוררו וראו את החדשות, זה היה להם מאוד קשה. רק מאוחר יותר הצלחתי לדבר איתם ולהרגיע אותם קצת".

תמיד רצית להיות צלמת?

“תמיד אהבתי לצלם, גם אם זה היה רק עם האייפון. הבנתי שלא צריך מצלמה יוקרתית כדי ליצור משהו יפה. פשוט נהניתי מהתהליך - לצלם, לערוך, לראות איך זה יוצא. כשהגעתי לארץ וידעתי שאני עומדת להתגייס, היה לי ברור שאני רוצה לשלב את האהבה שלי לצילום עם משהו משמעותי. היום, כצלמת צבאית בזרוע הים, אני מרגישה שהגשמתי את זה, אני גם תורמת למדינה וגם עושה את מה שאני אוהבת".

מה ההרגל הכי ‘ישראלי’ שפיתחת?

“ללכת לים! קניתי אופניים ואני רוכבת לאורכה של כל הטיילת מהירקון ועד חוף הצוק. זה הפך להרגל קבוע. אני גם מאוד אוהבת לשחק מטקות, זה מזכיר לי את הכדורגל הארגנטינאי, אבל בגרסה הישראלית. זו אווירה של קיץ, חברות, ים  וזה עזר לי מאוד להרגיש שייכת".

מה את הכי מתגעגעת אליו בארגנטינה?

“בראש ובראשונה המשפחה והחברים. ובמקום שני, האוכל. אני חצי יהודייה וחצי נוצרייה, אז גדלתי על הרבה חגים ומסורות, החגים תמיד מדגישים את הגעגוע. אין על האמפנדס, האלפחורס, וכמובן, האסאדו. זה טעם של בית, שקשה למצוא לו תחליף".

מה מזכיר לך את ארגנטינה בישראל?

“קבוצת הכדורגל שאני חלק ממנה. כל יום רביעי אנחנו משחקות ביפו - עולות חדשות מארגנטינה, מצרפת, מארה”ב, מדרום אפריקה ועוד. זו לא קבוצה תחרותית, אלא ממש קהילה. יש קבוצת בנים וקבוצת בנות, כולם באים בשביל הכיף, בשביל הצחוק. זה מזכיר לי מאוד את האווירה הארגנטינאית של הכדורגל, חיבור, שמחה, ביחד".

מה המקום שאתה הכי אוהב בארץ?

“אילת. תמיד היה לי חיבור חזק לים - גדלתי ליד החוף, ותמיד הרגשתי שם הכי בבית. באילת זה אפילו חזק יותר, במיוחד בחופים הדרומיים, עם האווירה הקהילתית והרגועה. כל פעם שאני שם, אני מרגיש שלווה, חופש, שייכות. אני באמת רואה את עצמי חי שם בעתיד".

תמיד היה לך קשר לים?

“עוד כשהייתי בארצות הברית גרתי ליד החוף, עבדתי כמשיט סירות גומי, והים הפך לחלק בלתי נפרד ממני. גם כאן, בארץ, אני מוצא רוגע כשאני שוכב על החול, צופה בגלים, פשוט נושם. אלה הרגעים הקטנים שמטעינים אותי באנרגיה".

מתי הרגשת שאתה רוצה להישאר בישראל?

“במהלך שנת המכינה ב’כל עמי’. זו הייתה חוויה משנה חיים: הכרתי אנשים מכל העולם, יצרתי חברויות עמוקות, והתחלתי להבין באמת את התרבות הישראלית. זה לא היה רק טיולים או לימודים, זו הייתה תחושת שייכות אמיתית. באותו שלב ידעתי - כאן אני רוצה להישאר".

מתי החלטת להתגייס?

“הרצון להתגייס היה בי תמיד. באתי ממשפחה עם מסורת של שירות צבאי, הרבה מהקרובים שלי שירתו בצבא האמריקאי. כשפרצה המלחמה, הרגשתי שזה הרגע שלי: להתגייס, לתרום, לבחור בדרך משמעותית. התעניינתי מאוד בטכנולוגיות של חיל הים, והרגשתי ששם מקומי. זה לא היה קל עבור המשפחה, אבל הם תמכו בי לאורך כל הדרך. הם גאים בי, וזה נותן לי כוח".

מהו הדבר שרכשת בארץ ואינך יכול לדמיין את חייך כאן בלעדיו?

“החברים. כבר במכינה נוצרו קשרים חזקים, ובמהלך השירות הם רק הלכו והעמיקו. גם בקורס הקשה שעברתי, היינו שם אחד בשביל השני - צחקנו, התמודדנו, צמחנו. האנשים שהכרתי כאן הפכו למשפחה. בלעדיהם, שום דבר לא היה אותו דבר".