נכדים לניצולי שואה מספרים על ערכים, משפחה וזיכרון

סבו של סמ"ר ', דובי, ומשפחתו הסתתרו במהלך המלחמה בפולין, אצל אנשים שהסכימו להחביא אותם בתמורה לתשלום. לאחר תום המלחמה, הם עלו לישראל במסגרת העלייה הלגאלית הראשונה. סבתו, ציפי, ברחה לכפר קטן בדרום צרפת והסתתרה בבית נטוש ביער סמוך, כאשר תושבי הכפר סייעו לה ולמשפחתה להישאר במסתור. בתום המלחמה חיו מספר שנים בפריז, ולאחר מכן עלו גם הם לארץ. דובי וציפי נפגשו והכירו בכפר נוער שבו למדו יחדיו.

“זה גרם לי להעריך את סבא וסבתא שלי הרבה יותר – להבין לעומק מה הם עברו כדי להמשיך בחיים, להקים משפחה ולחיות במדינת ישראל. נדרשו מהם כוחות ועוצמות נפש אדירים כדי להגשים את החלומות שלהם. הם היו צריכים להיות חזקים, אופטימיים ולא לוותר – וזה גרם לי לראות אותם באור חדש ולהבין כמה עוצמה יש בהם באמת״. 

“כנכד לניצולי שואה, חשוב לי מאוד שהסיפור שלהם ימשיך להישמע – מפיהם. אפילו הבאתי את סבא שלי לספר את הסיפור שלו בספינה שלי, מכיוון שזה משמעותי עבורי שהוא יהיה זה שמעביר אותו הלאה. אני משתדל גם בעצמי לזכור, לתעד ולספר כמה שיותר. יש לי תחושת אחריות עמוקה לשמור את סיפור המשפחה שלי חי – ולהעביר אותו לדורות הבאים".

"בעיקר על הערכים שלהם – הם אנשים חזקים, עם עוצמות אדירות, ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהם: על פרופורציות לחיים, על צניעות.מסבא וסבתא שלי למדתי מהי נתינה אמיתית – למשפחה, לילדים, לנכדים. הבנתי דרכם עד כמה הנתינה היא ערך עמוק ומשמעותי. אני באמת חושב שכל הדור שלנו יכול ללמוד מהדור ההוא – על עוצמה, על יכולת לצמוח מתוך קושי. למרות מה שהם עברו, הם בחרו להמשיך לחיות, להאמין בטוב ולבנות עתיד״.

“ערך מרכזי שלמדתי מהם הוא אכפתיות. זה ערך שהנחה אותם לאורך כל חייהם – הם תמיד דאגו לסביבה שלהם, חיפשו דרכים לעזור ולתת לאחר. זה משהו שמאוד חשוב לי לקחת איתי לחיים – להיות אדם שרואה את מי שסביבו ופועל מתוך אכפתיות".

“אני רוצה להגיד להם כמה אני אוהב אותם וכמה אני מעריך את כל מה שהם עשו בשבילי – את כל מה שהם עברו בחיים, ואיך תמיד נתנו לנו את הכול, בלי לבקש דבר בתמורה. זה לא מובן מאליו, וזה פשוט מדהים בעיניי".

סבתא רבתא של רב"ט ל', אולגה ז״ל , התגוררה בברית המועצות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה, ששירת בתפקיד בכיר בממשל הסובייטי , חש במתיחות הגוברת ובסימנים המעידים על סכנה מתקרבת. התחושות הללו הניעו אותו להורות לאשתו ולבנותיו, אולגה ואחותה, לברוח.

אולגה, אמה ואחותה ברחו מזרחה, אל תוך שטחי ברית המועצות, ולבסוף הגיעו לעיירה קטנה, שם הסתתרו במשך כארבע שנים, עד סוף המלחמה. במהלך תקופה זו, הן ישנו באוהלים בטבע, חיו בתנאי מחייה קשים מאוד, ניזונו מפרוסת לחם ביום, ועבדו בעבודות קשות, סיזיפיות ומתישות.

לאחר סיום המלחמה, הן התאחדו עם אביהן. שנים לאחר מכן, בעודן מתגוררות בברית המועצות, ילדה אולגה את בתה, סבתה של רב"ט ל', ושתיהן עלו יחד לארץ.

"כילדה, סבתא שלי הייתה מספרת לי סיפורים מהשואה, ואני זוכרת שלא באמת הבנתי את המשמעות של הדברים. זה היה, במובן מסוים, כמו לשמוע עלילה של סרט; הרגשתי שזה מאוד רחוק ממני, והיה לי קשה להבין את הדברים לעומקם. בשלב מסוים, כאשר גדלתי ושמעתי את הסיפור המשפחתי שוב, הבנתי את הדברים לעומק והייתי המומה. זה גרם לי לחשוב על האנשים שחיו בתקופה ההיא, שהתמודדו עם חוויות קשות מנשוא. ההבנה של מה שסבתא שלי והדור שלה עברו גרמה לי מאוד להעריך את האנשים הללו".

״הערך המרכזי שלמדתי מסבתא שלי הוא הרצון המתמיד להיות בעשייה משמעותית של נתינה. מאז שאני זוכרת את עצמי, סבתא תמיד הייתה אדם שמח ואופטימי, ואני מאמינה שזה נבע מהטוב שהרעיפה על הסובבים אותה. היא חיה בפשטות, באהבה כנה לזולת, ובנתינה אינסופית וזה מה שמילא את ליבה באושר. גם בתקופת המלחמה, יש סיפור מוכר במשפחה שממחיש את מי שהיא הייתה: סבתא שלי ואחותה קיבלו בכל יום פרוסת לחם אחת. כשהייתה רואה שאחותה נשארת רעבה, הייתה נותנת לה חצי מהלחם שלה. הסיפור הזה מסמל בעיניי את כל מי שהיא הייתה – אישה נדיבה, רגישה, ובעלת לב גדול. היא הייתה דמות כל-כך משמעותית בחיים שלי, ואין אדם שהשפיע עליי כפי שהיא השפיעה. אני בטוחה שהיא עוד תמשיך ללוות אותי, גם אם רק ברוחה״.

״סבתא שלי ז"ל הייתה מאוד משמעותית עבורי, והיה לנו קשר קרוב. כשהייתי נפגשת איתה, שמחתי מאוד לראות אותה ולשוחח עימה. בדיוק לפני חודשיים, כאשר היא נפטרה, הבנתי שהסיפור שלה הוא אמנם בעבר, אבל במובן מסוים, ככל שנמשיך לספר אותו, הוא מה שיחיה את הזיכרון שלה ומה שימשיך את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. ולכן, יש לנו את האחריות להעביר את זה הלאה. אם אנחנו לא נספר, אז מי יספר? איך ידעו ויכירו את העבר שלה? אני חושבת שבעבר של עם ואדם יש כל כך הרבה ידע, עוצמה ואהבה. אלו אנשים שחיו חיים מלאים בחוויות ומשמעות, והם עדיין בלב שלנו. הדבר היחיד שיכול להמשיך את הזיכרון שלהם אלו הסיפורים שאנחנו נספר. ניצולי השואה, לאט לאט, עוברים מן העולם שלנו לצערנו, אך הסיפורים שלהם תמיד יישארו איתנו וחלק מאיתנו. יש הרבה ערך להיסטוריה של העם שלנו, זה חלק מהותי ממה שאנו היום״.

״אחד הדברים הבולטים לי אצל אנשים מהדור הזה, וראיתי את זה אצל סבתא שלי בצורה מאוד ברורה, הוא האהבה הגדולה לזולת. למרות החיים המורכבים שהם עברו, אלו אנשים עם כל כך הרבה טוב לב ורצון לתת. ראיתי את הערך הזה של הנתינה אצל סבתא שלי בצורה חד משמעית; זה היה הערך שהיא התעוררה איתו בבוקר והלכה איתו לישון בלילה. אני רואה אצל כל הדור הזה את הרצון לתת מעצמם לאחרים, והרצון להעלות חיוך אצל מישהו אחר. זה משהו מאוד ומהותי שאני לומדת ממנה ורוצה שיהיה גם לי. אני חושבת שכל הדור שלנו צריך ללמוד מהדור הזה להיות טובים אחד לשני, לראות את הטוב אחד בשני, ולרצות לתת יד ולעזור".

״אם הייתי יכולה להגיד לה משהו, הייתי רוצה לומר לה כמה אני אוהבת אותה, וכמה היא אדם מדהים. אמנם היו אנשים שאמרו לה את זה – גם בפניה וגם מאחורי גבה – והביעו בפניה עד כמה היא אישה מיוחדת, אבל אני לא בטוחה שהיא באמת הפנימה את זה. אני לא חושבת שהיא באמת ידעה עד כמה היא אדם יוצא דופן, וכמה השפעה הייתה לה על המשפחה שלנו. בזכותה אנחנו מי שאנחנו – היא זו שעיצבה אותנו, שבנתה אותנו, שנתנה לנו את הערכים שמלווים אותנו עד היום. אם רק יכולתי, הייתי אומרת לה שוב ושוב כמה אני אוהבת אותה, וכמה הכל – אנחנו, המשפחה שלנו, הדרך שבה אנחנו חיים – זה בזכותה. היא הייתה האור של המשפחה שלנו, ואני מודה לה על כך בכל ליבי״.

סבו של סרן א' הוא ניצול שואה- הרמן ז״ל. הרמן נולד ברומניה, היה במחנה "אושוויץ בירקנאו", לאחר מכן העבירו אותו למחנה "מלק" באוסטריה, משם ל"אבנזה". בזמן המלחמה איבד את אמו ושני אחיו הקטנים ונשאר עם אח שלו לכל הדרך. לאחר מכן, עלה לארץ למושב שדה יצחק, עבר לשדה בוקר והיה ממקימי ערד. בשנת 2016 הרמן ז"ל נפטר.

"האמת שהוא לא נהג להרחיב על התקופה ההיא, חוץ מהשנים האחרונות שלו שהוא הבין שהוא רוצה לנצור את הסיפורים ואז הוא הסריט את עצמו וממש פירט. הוא היה איש הסוד שלי , תמיד הייתי מתייעץ איתו על הכל , גם בתור ילד, הדעות שלו היו מאוד חשובות לי ולכן הרבתי לשמוע את דעתו. הדבר האחרון שאמרתי לו לפני שהוא נפטר זה שהתקבלתי ללימודים וזו הייתה סגירת מעגל, כי הוא תמיד מאוד האמין בי ובדרך שלי".

"ערך חשוב שסבא שלי העניק לי ולאחים שלי זה ערך המשפחה , הוא חינך אותנו תמיד לדאוג אחד לשני ולשמור אחד על השני, לא לריב ותמיד להיות שם אחד בשביל השני. הוא לימד אותנו לדאוג לסובבים אותך ולהיות שם בשבילם.משפט שהוא היה חוזר עליו הוא שעדיף שנהיה תלויים אחד בשני ולא אחד ליד השני.הוא לימד אותי על ערכים של כבוד, כבוד לאנשים מבוגרים, לאנשים סביבך ,לא להיות שיפוטי כלפי אנשים מכיוון שאין לדעת מה בן אדם עובר, לא לוותר אף פעם. ולהיות אופטימי".

"סבא שלי נלחם על המדינה הזו בשנת 1948, אחרי שהוא שרד את השואה, הוא היה ציוני ומאוד אהב את הארץ. אני חושב שאם הוא היה בחיים היום הוא היה מאוד מתרשם מהדור שנלחם על המדינה היום, הוא היה מרגיש גאווה גדולה לראות איך הם פועלים ומעודד אותם שיגיעו ימים טובים יותר. אני חושב שאפשר ללמוד מהם המון על התמודדות עם מצבים קשים וצמיחה מהם, על אופטימיות ואמונה בטוב ותקווה לטוב, הדור הזה האמין ופעל למען הקמת מדינה , למרות הקשיים הנוראים שהם חוו הם חתרו להקמת מדינה והאמינו שיהיה טוב- בתקופה של היום זה חשוב להסתכל אחורה על הדור הזה וללמוד מהם על צמיחה מן הקושי".