המסע שהוציא את החובלים מהמים המוכרים - לעומק החברה הישראלית

ביום ראשון בשבוע שעבר יצא לדרך מסע של קורס פי"ם (פיקוד ימי מתקדם) מספר 28, בו משתתפים חובלים וחובלות מנוסים מכל רחבי הזרוע, בדרכם להיות מפקדי העתיד של המחלקות והכלים השונים בזה"י. במשך חמישה ימים מלאים, הם פגשו קשת רחבה של החברה הישראלית, מצפון ועד דרום, כדי שיוכלו להגיע לתפקיד הבא שלהם הכי מוכנים שיש, גם ברובד הבין-אישי.

"תוך כדי השבוע הזה, אתה מבין עד כמה צריך לחשוב יותר גמיש - לא הכול בהכרח כמו שאני רגיל ומכיר, וריבוי הדעות והפסיפס האנושי הוא טבעי ורצוי", משתף סגן ר', חובל בקורס פי"ם וקצין גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר) לעתיד, במחשבותיו כבר ביום הראשון.

זה התחיל בשיחות פתיחה, שהיו כמו 'חימום' למה שמצפה להם בהמשך היום, ובחמישה הבאים אחריו. בהמשך להרצאה של שיר סיגל, בתם של קית' ואביבה סיגל ופעילת המאבק להשבת החטופים, העבירו החובלים את מרבית היום בכפר פקיעין - מועצה אזורית השוכנת בהרי הגליל העליון, ומרבית תושביה דרוזים.

שם, פגשו המפקדים את אל"ם (במיל') ענאן עבאס, רע"ן שליטה בבור פיקוד הצפון ואב שכול לרס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, מ"פ בחטיבת הצנחנים שנפל בקרב ברצועה. "ענאן דיבר איתנו על ההיסטוריה הדרוזית והיהודית, ואיך שהן שזורות זו בזו", מתאר סגן ר', "מבחינתם אנחנו אחים, ואנחנו אומנם לא חייבים להסכים על הכול, אבל למרות זאת ואף על פי כן - נחיה ביחד".

מהשיחה הזו, הפיק ר' לקח חשוב שליווה אותו לאורך המסע: "כמפקד, אתה לא יודע אילו חיילים יהיו תחתיך - הם יכולים להגיע מכל קצוות הפאזל הישראלי. לכן החובה שלי היא להיות סובלני, להקשיב, ולהבין את הסיטואציה. בסוף, כל החיילים שלי, לא משנה הרקע ממנו באו, מוכנים לתת הכול למען המדינה - לא פחות ממני".

מהצפון, נסעו החניכים דרומה לאזור יהודה ושומרון, שם פגשו בבעלי חווה ובבני ישיבה. לאחר מכן עלו לירושלים לשיח עם דמויות מפתח בתקשורת ובמערכת המשפט בארץ, על מנת להכיר יותר לעומק את המורכבויות השונות הקשורות בגיוון בתוך החברה הישראלית.

לקראת סיום המסע, צעדו החניכים ממש בשבילי אירועי ה-7 באוקטובר. "תמיד נרגיש שיכולנו לעשות יותר ביום ההוא, ושבמשמרת שלנו, כששירתנו בצבא, קרה טבח נורא בסדר גודל כזה", משתפת סגן נ', חובלת בקורס פי"ם ומפקדת דבורה לעתיד.

ואכן, ביום המורכב הזה נשאלו שאלות לא פשוטות, באותם המקומות ובפני האנשים שחוו בעצמם את המתקפה האכזרית. ביניהם, חבר כיתת כוננות בזיקים. "הסיפור של קיבוץ זיקים ב-7 באוקטובר ממש שזור בזה של זרוע הים", מסבירה סגן נ', "וההערכה ההדדית שיש בינינו - הלוחמים וחברי כיתת הכוננות, מילאה אותי בצורה מאוד עמוקה". 

"אני מסתכלת על רצועת החוף הזאת כל כך הרבה מהים, ועכשיו אני צועדת בה. ודיברתי עם האנשים שאני יודעת שהם הקו הראשון שאני מגינה עליו. הם הראשונים בכל תעדוף שאני עושה, וכשאפשר לשייך פנים למשימה - זה פותח את העיניים".

אחרי השיחה הזו, הבינה החובלת את משקל הקושי שעוד נוכח, ואת מורכבות תהליך השיקום שטרם הושלם בעוטף: "קשה להכיר בזה ולחוות את זה, אבל זו תזכורת יומיומית שהמדינה שלנו היא לא ברורה מאליה, ואסור לנו לסטות מהמטרה שהצבנו - זה מה שאומר לכל חייל שיעבור תחתיי".

ביום החמישי והאחרון של המסע, נפגשו החניכים עם נציגים מהאוכלוסייה הבדואית בדימונה, כמעט ההפך הגיאוגרפי מאיפה שהתחילו. "רובנו לא הכרנו אותם לפני - למרות שהם משרתים בצבא ותורמים את חלקם למדינה", מספרת סגן נ', "זאת הייתה סגירה מעניינת ומעוררת מחשבה, לפגוש אנשים מרקע שאנחנו בקושי מכירים".

"בעיניי, זו חובתו של מפקד לבצע העמקה בעם הישראלי ובאוכלוסייה שמרכיבה אותו, כל רוב ומיעוט", משיבה סגן נ' לשאלה כיצד השפיע המסע על גיבוש הזהות הפיקודית שלה, "אני לא בטוחה שהייתי מגיעה לאותה רמת הבנה מבלי לראות את האנשים בעיניים, לדבר איתם ולשאול גם את השאלות הקשות שעל סדר היום".