בין צוללת אבודה, לעונשים בחרוזים - הצצה מיוחדת

איך כלי מתכת עצום, יכול יום אחד פשוט להיעלם? הצוללת אח"י דקר ו-69 הלוחמים ששירתו עליה אבדו במעמקי הים התיכון. במשך שנים נחשבו לאבודים, אך לבסוף - הצוללת נמצאה. היום, בציון 55 שנים להיעלמות הצוללת, זבו, סגן קצין המכונות, חושף בפנינו את הסיפורים שמאחורי ההפלגה ששינתה את ההיסטוריה הימית בישראל

24.01.23
איה חיימוביץ', מערכת את"צ

אנחנו על שפת הים, מולי יושב אברהם (זבו) בן זאב, שהיה סגן קצין המכונות של הצוללת דקר. לפני 55 שנים מהיום, דקר נעלמה יחד עם 69 הלוחמים ששירתו עליה, והייתה אבודה במצולות במשך שנים. זבו הוא אחד מחמשת היחידים שנותרו מהצוות המקורי, ומהאסון - הוא ניצל בנס של ממש. 

אני תוהה מה הצליל של הגלים מזכיר לו. אולי את התקופה באנגליה, אולי את השירות בישראל, ואולי - את החברים שלא יחזרו. הוא נאנח, מחייך, ומתחיל לספר.

ריאיון ועריכת תוכן: איה חיימוביץ', עמית דוידוב. עריכה: אלה טולדנו. אפטר: יהונתן הרשקוביץ. גרפיקה: שליו חקון. צילום: אופק לוי. 

 

איך הכול התחיל?

לפני 58 שנים חיל הים הישראלי רכש שלוש צוללות מיוחדות מהצי הבריטי - אח"י 'דולפין', 'לוויתן' ו'דקר'. במקור, שירתו הצוללות את הצי עוד בימי מלחמת העולם השנייה, והיו חלק מסדרה מוגבלת ויוצאת דופן של 55 צוללות מדגם T. ייחודן היה החימוש הכבד שנשאו,  10 צינורות טורפדו - כוח אש חדשני ועוצמתי באותה התקופה.

לאחר הרכישה, הצוללת 'דקר' הועברה למספנות פורטסמות' שבאנגליה, ואויישה בצוות ישראלי מיומן, שבראשו רס"ן יעקב רענן, מפקד הצוללת. 

כחלק מההכשרה שעבר הכוח הישראלי על ידי החיילים הבריטים, הם הפליגו לסקוטלנד לשישה שבועות לתרגל את הפעלת הצוללת על פני המים, במים רדודים וכן בעומק הים, ולבסוף עברו בחינה מיוחדת. "העמידו נגדנו צי שלם של צוללות וכלי שיט בריטים", משחזר זבו, "דקר הייתה צריכה להגיע מנקודה אחת לשנייה מבלי להתגלות, ואכן - עמדנו במשימה בהצלחה".

בתום תקופת ההיבנות, צוות דקר יצא לכיוון פורטסמות'. ההכנות לקראת ההפלגה לישראל עם הצוללות החדשות התחילו, ואיתן החלה ההתרגשות.

"רק מהפחד לכתוב שיר - לא עשיתי אף שטות"

בזמן ההפלגה, רס"ן יעקב רענן, מפקד הצוללת, הגה רעיון מיוחד - הוא לקח חוברת עבת כרס, והכריז עליה כ'ספר השטויות של קציני הדקר'. "כל אחד, גם קצין - עושה שטויות", מספר זבו, "אבל כדי שכולם ילמדו מהן וטעויות לא יחזרו על עצמן - צריך שיטה מיוחדת, שתרים את המורל ותוך כדי תלמד לקח". 

לפי ההוראות של רס"ן רענן, כל קצין שינהג ברשלנות או יעשה טעות, כלומר שטות - במקום לקבל עונש, יאלץ לכתוב שיר בחרוזים שמתאר את המקרה. כעבור 24 שעות מקבלת המשימה, היה עליו להקריא את השיר בפני כל שאר קציני הצוללת במהלך ארוחת הצוהריים. 

אם הקצינים היו מריעים ומעודדים, מייד היה כותב את השיר בספר השטויות. אם השיר לא היה טוב מספיק, הנענש היה מקבל 24 שעות נוספות לכתוב שיר חדש ומשופר. "אם הייתי מקבל את משימת הכתיבה הייתי זקוק לעוד 24 שעות, עוד 24 שעות ועוד 24 שעות.", הוא משתף בחיוך נבוך, "אז רק מהפחד שאצטרך לכתוב שיר - בכל התקופה הזאת - לא עשיתי אף שטות!"

הרגעים האחרונים...

באותה העת, התבשר לזבו שעבורו, התוכניות עומדות להשתנות. "מפקד דקר קרא לי ואמר: 'מדינת ישראל רכשה את צוללת דולפין, כשאנחנו מגיעים לפורטסמות', אתה אוסף את הדברים שלך, נפרד מאיתנו, ועובר אליה. אתה תביא אותה לארץ'".

התנגדותו של זבו למעבר הייתה גדולה, הוא ידע שהפלגת דקר חזרה לארץ עתידה להיות לא פחות מהיסטורית. לראשונה, צוללת ישראלית תעשה את דרכה במעמקי הים במשך שבועיים שלמים, בעוד שדולפין שטה על פני המים.

אבל לצערו בתקופה, ולשמחתו בהווה, כל מאמציו לא עזרו לו, והוא הבין שבקרוב יהיה עליו לעזוב את אח"י דקר ואת אנשי הצוות שאיתם בילה את החודשים האחרונים. "לא רציתי לקצר את התקופה בה אני תחת פיקודו של רענן, הערצתי אותו", הוא נזכר. "כולם היו חברים אמיתיים, וחיינו שם חיים רגילים. אחרי ימים ארוכים היינו יוצאים, מבלים ומטיילים. היו לנו חבורות, ממש כמו בכל מקום". 

את החוויה האחרונה מאח"י דקר, זבו לא ישכח לעולם. כשהגיעו הלוחמים יחד עם הצוללת לפורטסמות', הייתה זו תקופת החגים באירופה. "אני זוכר שנכנסנו, ומכל מקום נצנצו אורות של עצי אשוח לכבוד חג המולד", משחזר זבו, "רענן פקד עליי - 'לפני שתעזוב את הצוללת, אני מבקש שתהיה פה קצת רוח חג יהודית'".

וכך הוא עשה. זבו התרוצץ במספנה הריקה מאדם, בזמן חופשת החורף, אסף צינורות, מתכות, שאריות זבל וחומרי בנייה - ובנה חנוכייה לתפארת שהתנוססה על גשר הצוללת, אל מול עצי האשוח.

חנוכיית הנצחה, שהוכנה על ידי משפחות החללים

המסע שמעולם לא הושלם

ב-9 בינואר 1968, אח"י דקר יצאה מנמל פורטסמות׳ כשעליה 69 אנשי צוות. ב-15 בינואר הצוללת עצרה בגיברלטר, שם תדלקה, ומשם המשיכה ליעדה הסופי - נמל חיפה. למסע הזה, זבו וארבעה חיילים נוספים לא הצטרפו, משום שירדו קודם לכן והצטרפו אל צוות אח"י דולפין.

את רוב דרכה לישראל, עשתה הצוללת בשילוב בין תנועה בצלילה לבין שיוט על פני המים. בכל יום בשעה 6:00 בבוקר נשלחו דיווחים מהצוללת אל המפקדה, הכול התנהל כמתוכנן עד ל-24 בינואר - היום בו נשלח דיווח המיקום האחרון.

בבוקר 25 בינואר לא נשלח שידור מהצוללת, וכתגובה תוגברה ההאזנה. הים סער והיו קשיי קליטה, אך רמת הכוננות עלתה, ובמקביל - החיפושים החלו.

"את הידיעה שדקר נעלמה הצוות קיבל כשהיינו בדרך לישראל על אח"י דולפין", מציין זבו, "החלה סערה גדולה והגלים היו מאוד גבוהים, אבל אנחנו קיבלנו הוראה ברורה - להתחיל לחפש אחר דקר".

בנוסף למאמצי דולפין, החל מבצע חיפושים עצום. מטוסי חיל האוויר, מגוון כלים של חיל הים ואפילו אוניות של צי הסוחר הישראלי הוזעקו למשימה. האמריקאים והבריטים נרתמו גם הם - וכל כלי קיבל גזרה לסריקה.

בחיפושים השתתפו 38 כלי שיט, שביצעו יחד אלפי שעות סריקה. האוניות והספינות של חיל הים לבדן ביצעו 2,172 שעות ים במהלך החיפושים, וכמו כן בוצעו 105 גיחות מטוסים. כל שטח אזור החיפושים נסרק מספר פעמים, קוימו תצפיות, וכן התבצעה האזנה בים ובחוף לכל התדרים שהצוללת עשויה הייתה לשדר בהם. 

כלי שיט שהשתתפו בחיפושים
38
שעות ים בכלים ישראליים
2172
גיחות מטוסים
102
שנים שעברו עד למציאת הצוללת
31

לאחר מספר ימים של חיפושים אינטנסיביים, ב-30 בינואר הודיעה מפקדת החיפושים הבריטית (שהייתה בקפריסין) שהסיכויים למציאת הדקר קרובים לאפס, ושמבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים בשקיעת השמש ביום למחרת, 31 בינואר.

ב-4 בפברואר גם ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר הישראליים נקראו חזרה לבסיסיהם, ומבצע החיפושים אחר אח"י דקר הסתיים, ללא כל ממצא.

חודש פברואר חלף, וב-1 במרץ 1968, מפקד חיל הים בזמנו, אלוף שלמה אראל, הוציא דו"ח בנושא אובדן הצוללת אח"י דקר. המסמך היה מקיף, ותיאר את תוכניות ההפלגה, אנשי הצוות, ההפלגה בפועל וכמובן תחקיר הסיבות האפשריות להיעלמות הצוללת. תשובה סופית לא הוצגה בדו"ח, שכן לא הייתה אחת כזאת.

מתוך יומן הדווח המבצעי

ועדת חקירה צבאית הוקמה בנושא, ועליה הוטל לחקור את הנסיבות שקדמו להיעלמות הצוללת ולקבוע את נסיבות האירוע. הוועדה קבעה כמעט בוודאות כי כל אנשי הצוות והחיילים שהיו על דקר אינם עוד בחיים, אך אינה הצליחה לקבוע את סיבת ההיעלמות.

ביום רביעי, 6 במרץ 1968, הכריז בכנסת שר הביטחון דאז, משה דיין, כי דקר ואנשיה נחשבים כאבודים. הוכרז יום אבל לאומי ודגלי הלאום הורדו לחצי התורן. בדעת הקהל בישראל נוצרה תעלומה וטראומה לאומית, וספקולציות הועלו בלי סוף.

אבל זה לא הכול - כשנה לאחר טביעת דקר, התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף רצועת עזה; ושנים לאחר מכן, כבר היה ניתן לחפש אחר הצוללת בחופי מצרים ובים האגאי, אך גם חיפושים אלו לא העלו דבר. במשך שנים רבות לא היה אפילו קצה חוט.

31 שנים וארבעה חודשים לאחר ההעלמות, ב-28 במאי 1999, נמצאו סוף סוף שרידיה של הדקר ע"י משלחת חיפוש מטעם חיל הים, שכללה את חברת נאוטיקוס האמריקאית - שהתמקצעה באיתור עצמים במים עמוקים. השרידים נמצאו בעומק 3 ק"מ על הנתיב לחיפה, במרחק 485 ק"מ מיעדה הסופי. עד היום לא נקבעה הסיבה לטביעת הצוללת.

כשאני מעזה לבסוף לשאול את זבו אם הוא חושב לפעמים מה היה קורה אם היה נשאר בדקר, הוא עונה בהיסוס: "זו שאלה מכשילה… תראי, האמת היא - ותרשי לי בעניין הזה להיות קצת שחצן - אנחנו יודעים שהיא טבעה ואיפה, אבל מאחר ואנחנו לא יודעים למה היא טבעה, לפעמים אני חושב שאולי אם הייתי עליה בזמן הזה, הייתי עושה פעולות למנוע את המקרה. אנחנו לא יודעים. אני משתעשע עם המחשבה הזאת כל חיי".