נאום הפרקליטה הצבאית הראשית בטקס חנוכת הקריה המשפטית

הרמטכ"ל, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ניל הנדל, המשנה לנשיאה בדימוס, השופט חנן מלצר, היועץ המשפטי לממשלה היוצא, נשיאי בתי הדין הצבאיים בעבר ובהווה, פרקליטים צבאיים ראשיים לדורותיהם, יושב ראש לשכת עורכי-הדין, עורך-הדין אבי חימי,מכובדיי כולם,צהריים טובים.

מספרים כי לפני שנכנס ש"י עגנון לאולם הקונצרטים המפואר בסטוקהולם, לטקס בו הוענק לו פרס נובל לספרות, התעכב קמעא, והתגלח ברכב השרד שהסיע אותו. אשתו, שחששה פן יאחר, האיצה בו, אך הוא השיב לה בקור רוח ובחיוך – "חיכיתי להם כל-כך הרבה שנים, לא יקרה כלום אם הם ימתינו לי עכשיו כמה דקות".

וגם אנחנו חיכינו כל-כך הרבה שנים לרגע הזה. אבקש לדבר על כך כמה דקות.

כבר כקצינה צעירה בפרקליטות הצבאית, לפני למעלה מעשרים שנים, שמעתי על המעבר המתוכנן של התביעה, הסנגוריה ובתי הדין הצבאיים, לקריה משפטית מאוחדת.

קשה להכביר מילים על חשיבותו ההיסטורית של הרגע הזה – שינוי במשכנם של מוסדות שהפכו סמל לאכיפת החוק, ולשלטון החוק, בצה"ל ובמערכת המשפט כולה.

אין ספק, ההתחדשות המגולמת במתחם הקריה המשפטית, הייתה חיונית להמשך עשייתנו.

התביעה הצבאית והסנגוריה הצבאית הן למעשה הבסיס שעליו נבנתה הפרקליטות הצבאית כולה, היסודות עליהן עומד הבניין כולו. כבר בחוקת השיפוט משנת תש"ח – הבסיס לחוק השיפוט הצבאי לפיו אנו פועלים היום – עוגן תפקידו של התובע הכללי בצה"ל, ונקבעה זכותו של כל חייל לייצוג חינם על-ידי סנגור משורות הצבא. לגופים אלה, שבמשכנם החדש התכנסנו כאן, חשיבות גדולה ומרכזית עד היום.

התביעה הצבאית, האמונה על אכיפת הדין כלפי משרתים שביצעו עבירות במסגרת שירותם הצבאי, היא מעמודי התווך של השמירה על דמותו ועל מהותו של הצבא. לא יתכן צבא מתפקד ללא משמעת, ולא תיתכן משמעת ללא אכיפת חוק. לא יתכן צבא מקצועי ללא כללים, ולא יתכנו כללים ללא אכיפתם לפי דין.

שופטת בית המשפט העליון בדימוס, ויוצאת יחידתנו, השופטת דליה דורנר, כתבה בפסיקתה כי: "לרשויות התביעה תפקיד מרכזי וייחודי בשמירה על שלטון החוק במובנו הרחב [...]. לטיבו של שיקול^-הדעת המופעל על^-ידי התביעה עשויה להיות השלכה מכרעת– הן על ביטחונה של החברה ועל חוסנה הפנימי; והן על גורלו האישי של היחיד". דברים אלה ודאי יפים גם ביחס לתביעה הצבאית, ולהשפעתה על חוסנו הפנימי של צה"ל וגורלו האישי של כל חייל.

ואשר לסנגוריה הצבאית, ציינה השופטת דורנר בדו"ח שכתבה שנים אחר-כך, כי: "הפקדת ייצוגם של חיילים המשרתים בצה"ל בידי מיטב הסנגורים בסדיר ובמילואים, להם ניתן מרחב הפעולה [...]לביצוע תפקידם על הצד הטוב ביותר לא רק שמהווה ערובה לקיומו של הליך הוגן ולעשיית משפט צדק, אלא אף קשורה בטבורה לייחודו של צה"ל כצבא העם, ולמקומו המרכזי של שירות החובה במדינת ישראל".

במילים אחרות, לתביעה הצבאית תפקיד חשוב בשמירה על חוסנו ועל דמותו של צה"ל; ואילו לסנגוריה הצבאית, תפקיד חשוב לא רק בהגנת החייל הבודד, אלא גם בהבטחת ההליך ההוגן בצבא.

הצייר ואסילי קנדינסקי, כתב ששני הצבעים המנוגדים ביותר על פלטת הצבעים, הם הצהוב החם והכחול הקר. אלו הם שני הצבעים של יחידתנו, שמכילה בתוכה את התובעים הצבאיים והסנגורים הצבאיים, לכאורה שני הקטבים של פלטת הצבעים.

אך אותו קנדינסקי גם אמר, כי: "ניגודים וסתירות הן ההרמוניה שלנו". ובאומנות, כך גם ביחידתנו – הצהוב והכחול, התביעה והסנגוריה, הם שני הצדדים של אותו השלם. שני החלקים ששומרים על דמותו הערכית של הצבא, על מהותו וייחודיותו, על זכויות החיילים המשרתים בו – ועל השמירה המתמדת והאיתנה על שלטון החוק כערך מרכזי בצבא.

מכובדיי,

המעבר הזה לקריה המשפטית, היה ועודנו מהאתגרים המרכזיים שלפתחנו. למהלך זה שותפים רבים מבין נשיאי יבד"ץ ומן הפצ"רים לשעבר, המכבדים אותנו כאן בנוכחותם. את המשמרת האחרונה הובילו ודחפו קודמי בתפקיד – האלוף שרון אפק– בשילוב ידיים עם האלוף פיילס, נשיא יבד"ץ היוצא. עמל רב שהושקע לאורך שנים רבות,סוף-סוף נושא פרי. את האתגר המשמעותי – צלחנו.

עתה העת, לממש את ההזדמנות הטמונה במעבר למקום החדש. ראשית, התחדשות בתשתיות ובאמצעים העומדים לרשותנו; שנית, התייעלות שנובעת מהקרבה הפיזית – בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין מתקן הכליאה, ובינינו לבין יחידת בתי הדין הצבאיים. אחת מתוצאותיה המיידיות של התייעלות זו, היא הקיצור הצפוי בתקופות המעצר הראשוניות של עריקים, שיתאפשר על רקע המעבר; ושלישית, השינוי בתחומי עבודתם של התובעים והסנגורים – שיטפלו במגוון רחב יותר של תיקים – והרחבת סמכויותיהם של הדרגים הפיקודיים, שאחריותם ומוטַת השליטה והפיקוד שלהם גדלו.

זו הזדמנות עצומה לשיפור עשייתנו וליִיעולַה, ואני בטוחה שנשכיל לנצל אותה היטב. זו חובתנו כלפי צה"ל, כלפי מדינת ישראל וכלפי שלטון החוק – וזו גם חובתנו, כלפי כל אלה שהשקיעו מזמנם וממרצם, להצלחת המעבר.

קצרה היריעה מלהודות לכולם, ובכל זאת אבקש לייחד תודהלכמה אנשים. לסגן הפצ"רית, אלוף-משנה אייל טולדנו, ולקודמו בתפקיד – הצנזור הצבאי הראשי, תת-אלוף דורון בן ברק, על הובלת המאמץ להעתקתן של חוליות שלמות מהפרקליטות הצבאית, ולהעמדת התנאים המעולים הנתונים לכל קצינה וקצין במשרדיהם החדשים.

תודה גם לסגן-אלוף סיוון מלכה, ולכל ענף ארגון וכוח אדם בראשו היא עומדת; לסגן-אלוף אלי לברטובשליווה את המעבר ולסגן-אלוף טל זיסקוביץ' שהצטרף אליו, על השקעה מרובה, לילות כימים, בהצלחת המעבר למשכן החדש הזה שאנחנו חונכים היום. תודה מיוחדת גם למר דוד קבילו, הפרוייקטור המסור שלנו, ולאגף הבינויובמיוחד לאורלי שטרן וליאיר טילו; לרמ"ח תשתיות באג"ת; לאנשי המשטרה הצבאית, לקמצ"ר הקודם רנכו ולקמצ"ר הנוכחי אביחי מי-בר; וכמובן, ליחידה האחות, יחידת בתי הדין הצבאיים, בהובלתה של הנשיאה אורלי מרקמן - כולם מלווים את הפרויקט מתחילתו ועד למימושו.

תודתי, ותודתה של היחידה כולה, שלוחה לכולכם.

פתחתי בקוריוז קטן על הסופר ש"י עגנון, ואסיים בציטוט מסיפורו – "תהילה".הסיפור "תהילה" מספר על אישה קשת-יום, שחיה בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. הגיבורות הראשיות בסיפור הן אותה תהילה, והעיר ירושלים עצמה. המספר מתאר את המפגש היומיומי עם העיר ירושלים, במילים האלה: "בתים חדשים אינם נבנים, נטיעות חדשות אינן ניטעות, אבל ירושלים עצמה מתחדשת והולכת. כל אימת שאני נכנס לעיר דומה היא עלי כחדשה".

קצינות וקצינים, סיימנו לבנות את הבתים החדשים ולנטוע את הנטיעות החדשות. ועתה, בכל בוקר, כשתיכנסו למתחם, מוטלת על כתפיכם משימת איתורה של ההתחדשות היומיומית. בעבודה משפטית טובה, למען מטרה נעלה וחשובה של הגנת שלטון החוק בצבא, וביצירה ובטיפוח של אווירה חברתית נעימה ויצרנית.כך, כל אימת שניכנס לקריה המשפטית, היא תמשיך ותיראה עלינו כחדשה.

תודה לכולכם, והמשך יום נעים.

לכתבה באתר צה"ל על המעבר לקריה המשפטית