נתנו ל-2 מפקדי מוצב בסיני 'לדרג' את גבעת חלפון. התוצאה לפניכם

מילים: אסי דיין ז"ל, לחן: נפתלי אלטר
באדיבות יונייטד קינג - משה ולאון אדרי

עריכת תוכן: סיון שורצמן ויועד הרטמן | עריכת וידאו: יונתן טוזיק | גרפיקה: בן באומל

היום, לפני בדיוק 50 שנה, 'גבעת חלפון אינה עונה' עלתה לראשונה לאקרנים. הסרט, בבימויו של אסי דיין ז"ל, ובכיכובם של שלישיית הגשש החיוור, היה בין הראשונים לקחת את שממת המוצבים בסיני, ולהפיק ממנה קומדיה מיתולוגית. וכל זה שנים ספורות אחרי אחת המלחמות הכואבות ביותר שידעה המדינה.

למי שעוד לא צפה, הינה סקירה זריזה: סמ"ר רפאל 'ג'ינג'י' מוקד (גברי בנאי) יוצא מהמוצב הדמיוני 338 לכיוון תל אביב, במטרה לגייס למילואים את איש ה'עסקים' סרג'יו קונסטנצה (ישראל פוליאקוב). בדרך, הוא עוצר לבקש את ידה של חברתו יעלי (ניצה שאול), בתו הצעירה של סוחר הנדל"ן ויקטור חסון (שייקה לוי). בסוף הארבעה מגיעים למוצב במדבר, והעניינים מסתבכים.

אבל עד כמה 'גבעת חלפון', על כל הקטעים והציטוטים הזכורים, קרובה למציאות של אז? ומתי היוצרים 'הפליגו בכנפי הדמיון' קצת יותר מדי? על השאלות האלו ניסינו לענות בעזרתם של שני מפקדים שחיו בין האוהלים המאובקים בעצמם, אי שם במלחמת ההתשה וביום הכיפורים.

סיפורים שחבל שלא נכנסו לתסריט

יגאל עקרי, בן 72, התחיל את דרכו בגולני, ולאחר מכן המשיך לקורס קציני קשר. לסיני הגיע בשתי תקופות שונות: הראשונה לפני מלחמת כיפור, בלי דרגות קצונה, והשנייה כבר ב-74', כמפקד מוצב נידח על הר ג'בל ליבני. 

"הייתה לי תקופה קצרה מאוד בבה"ד ההדרכה של החיל", הוא נזכר, "אבל אהבתי יותר את המרחבים של סיני, את החבר'ה וההווי. זה היה צבא, אבל היה גם אוויר של מרחבים, של חופש, של תמימות מסוימת שהיום אולי קשה לדבר עליה".

לדבריו, יש לפחות נושא אחד שהסרט קלע בו 'בול'. "היו בהחלט הרבה טיפוסים צבעוניים", הוא מחייך בתגובה לאחד מקטעיו של הקשר הגדודי סרג'יו, "כולל כאלה שהסבירו לי איך כובשים את כל השטח עם רחפות והפליגו בכנפי הדמיון. ואני הסברתי להם שאני לא הגזבר של צה"ל, אלא רק מפקד של מוצב בסיני, על איזה הר גבוה".

חלק מאותם מילואימניקים שירדו לתפוס קו במוצב, הביאו כישורים ייחודיים מהאזרחות: "יום אחד הגיע אלינו שף של מלון מאוד מפורסם. האוכל בשגרה לא היה בדיוק שיא, ככה זה כשאתה נתון לחסדיו של טבח במילואים שכל 30 מתחלף. אבל הוא, כמו בסרט, החליט לפנק אותנו. מחומרי גלם צבאיים כמו לוף ושימורים, הוא היה מבשל מטעמים. פתאום הצטבר תור בחדר אוכל. והקטע היפה הוא שגם שנה אחר כך, עוד דיברנו על האוכל שלו".

בתוך השגרה היומיומית ותפקידם כספקי הקשר המרכזיים באזור, בולטים גם זכרונות שבקלות היו יכולים להיכנס לתסריט הנועז. "יום אחד, בדרכנו להביא אספקה למוצב, ראינו בצד הדרך רועת כבשים קטנה שכבר הכרנו", יגאל משחזר, "היא הייתה מעט מיובשת, ורק רצתה לחזור לשבט שלה. כשהגענו לשם עם הקומנדקר, התברר שהילדה היא אחת מבנות ראש השבט, והסיוע מאוד נגע לליבו".

"הוא חיבק אותי ואת הנהג, וגם דיברנו ביננו בערבית. כשבאנו ללכת, ראש השבט התעקש שנשב לאכול איתם. הם הגישו מגש ענק עם הר אורז ונתחי בשר. בראש הפסגה הוצב ראש של כבשה, ומכל צד - עין. לקראת סוף הארוחה, הוא לקח חופן של אורז עם עין הכבשה, שם לי ביד, ואמר, בערבית כמובן, 'בבקשה'". 

"הנהג הסביר לי שזה הכבוד הכי גדול שאפשר לתת לאורח", הוא מתאר, "ואני באמת אכלתי. בשורה התחתונה, זה היה סיפור שצחקנו ממנו כל הדרך חזרה להר, וגם עוד חודשים רבים אחר כך".

לא בדיוק קומדיה

אמנון אשר, כיום בן 78, ירד למוצב על סף תעלת סואץ כמפקד בחטיבת הנח"ל, בשיא מלחמת ההתשה. "היינו הראשונים להיכנס למוצב", הוא נזכר, "למעשה, הבנייה שלו עוד לא הושלמה. היו בו שלושה בונקרים עם מיטות שינה, וזהו".

כבר ביום הראשון, אמנון הודיע למפקדיו שהוא וחייליו זקוקים בדחיפות לדחפור, אחרת יהיו חשופים לירי האויב. הפיקוד נעתר לבקשתו. "ה'טרקטוריסט' היה נהדר מבחינת קצב עבודתו. הוא כיסה ובנה את כל המוצב שלנו. הכלי נראה אחד לאחד כמו זה שמופיע בסרט, אבל המפעיל מן הסתם היה בבגדי עבודה".

הדמיון בין המציאות לבין הסרט ניכר גם בדבר נוסף - ה'אורחים'. "מדי פעם היו מגיעים קצינים בכירים, כולל אלופים, לבקר את המוצב ולבדוק שהכול בסדר. אחד מהם, שהיה לבוש יוצא מן הכלל, העיר לי שאני חייב לקחת זוג סלעים, לצבוע אותם בלבן, ולסמן איתם את הכניסה לבונקר שלי, כי אני המפקד. לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר".

אבל המציאות שחוו אז, במלחמת ההתשה, הייתה הרבה פחות קלילה מזו שמתוארת ב'גבעת חלפון' - בסך הכל שבע שנים לאחר מכן. "נהגנו לערוך מארבים כחצי קילומטר מחוץ למוצב", אמנון מספר, "לילה אחד, בסביבות חצות, זיהינו באופק ירי של פצצת תאורה, שסימן שמשהו קרה במוצב ליד. מיד החלטתי לצאת למארב עם שישה חיילים והזחל"ם שלנו, כדי לתקוף בחזרה".

"זה היה פחד נוראי", הוא מודה, "התחלנו להתקדם בציר, בידיעה שתגבורת של שני טנקים בדרך. כשהגענו לנקודה, ראיתי שלושה חיילים שלנו הרוגים, ואת מפקד המוצב השכן פצוע מירי. חששנו שהמצרים עדיין באזור, אז הלכתי אחורה ונשכבתי שם עם הנשק, כך שאם האויב ישוב, נוכל לנטרל אותו. כשהטנקים התקרבו, עמדתי לפני הפצוע וההרוגים ופרסתי ידיים לצדדים, בתקווה שישימו לב ולא ידרסו אותם. בסוף הצלחנו להתפנות בחזרה".

אולם, אחרי האירוע עצמו, נשארו סימני שאלה גדולים, בעיקר בנוגע למצבם של שני חיילים נוספים מהכוח שיצא. "נודע לנו שחייל אחד נחטף, אבל מה עם השישי - לא ידענו, הוא נעלם. ואז פתאום, אותו אחד הופיע אצלנו במוצב. מה קרה? איך שהמצרים זרקו לעבר המארב רימונים, הוא הועף מההדף כל הדרך לצד השני של התעלה. בגלל שהיה חושך מוחלט, הוא הבין שלא מבחינים בו, ופשוט רץ מאחורה עד שהגיע אלינו שוב".

עונים לגבעת חלפון

בעוד יגאל צופה בקטעים מהסרט ומדקלם את השורות עוד לפני השחקנים, החיוך שלו טומן בחובו הבנה נוספת. "אני מנסה לא להישמע רציני מדי, כי זה סרט שהוא מצחיק, אבל בחיים האמיתיים - לא בדיוק ככה. במציאות, הדברים שרואים בסרט לא היו עוברים. נכון שמה שמתואר נראה כזה מאולתר ואימפרוביזורי, אבל בפועל לא היה מצב בו את מה שהתחייבת לספק - לא סיפקת".

"מה שקרה לנו ממש לא היה קומדיה", אמנון מסכם וקולו מרצין לרגע, "ברור שהיה בינינו לפעמים צחוק והומור, כדי להתמודד עם המצב, אבל היה לא פשוט". ויגאל מצטרף ומספק את נקודת מבטו: "נכון, מלחמת יום כיפור הייתה איומה, עקובה מדם. אבל הסרט מבחינתי הוא בידור. בסוף, יש זמן למלחמות, יש זמן לקבור את החברים שנהרגו בהן, אבל יחד עם זאת, החיים צריכים להימשך. צריך לחייך, וכן, גם לצחוק מקומדיות".