שנתיים לנפילת אל"ם אחסאן דקסה ז"ל - המבצע הסודי שהוביל בסוריה יוצא לאור

במשך שנים, הגבול בסוריה היה עבור רבים - הרבה יותר מקו הפרדה. והמציאות שמצידו השני, מורכבת: מעבר לגדר, במרחב שבין המכשול לקו, הלכו והתרבו אוהלים, עמדות ומבנים של צבא אסד. חלקם אוישו בחיילים חמושים, אחרים הוקמו בנקודות שולטות, וכולם הציבו בפני הכוחות תמונת מצב שחייבה מעקב הדוק ובחינה מתמדת.

ב-2021, אותם מציאות ונוף עברו טלטלה משמעותית. הצבא הסורי עוד ניסה להתאושש ממלחמת האזרחים המתמשכת,  ובעת הזו, כשהמשטר בדמשק רחוק מלשלוט בשיא כוחו, היה מי שחשב שנכון להכות בברזל בעודו הוא חם. 

"מבחינת אחסאן ז"ל, זה היה היגיון ישר", פותח רס"ן ש', ששימש אז כקמ"ן 474 בגזרה הצפונית תחת אל"ם דקסה ז"ל, מפקד החטיבה באותה תקופה. "עכשיו הצבא הסורי חלש, אחרי שעבר מלחמת אזרחים קשה. התפיסה שלו הייתה ברורה: זה לא הזמן להוריד את הרגל מהגז. זאת ההזדמנות שלנו להרחיק את המשטר כמה שיותר מהגבול, כדי שלא נתעורר בעוד 10 שנים ונגלה שאיחרנו את המועד".

הגישה הפכה תוך זמן קצר למערכה מבצעית של ממש. במהלך תקופה של כשנתיים, בין נובמבר 21' לאוגוסט 23', יצאו כוחות החטיבה הצפונית לסדרת המבצעים החשאית 'גדיד תמרים'. 

הפעולות, שכללו פשיטות רגליות, הפעלת טנקים, ירי טילי גיל והשמדת מוצבים סוריים, לא דמו זה לזה - אבל המטרה של כולם נותרה זהה: לדחוק את כוחות אסד מעמדותיהם הקדמיות, במטרה למנוע מהם להמשיך להתבסס במרחב.

כדי להבין את חשיבות המהלך, נצטרך לחזור כמעט חמישה עשורים אחורה, להסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין ישראל לסוריה ב-1974, והגדיר קווי הפרדה ומרחבים בהם חלות מגבלות על נוכחות כוחות צבאיים. אלא שבמשך השנים, ובמיוחד בזמן מלחמת האזרחים בסוריה, התפתחה מציאות אחרת. הצבא מצפון הקים עמדות במרחבים בהם לא היה אמור להתבסס, וערער את ההבנות הללו.

הדבר הראשון שעשה המח"ט דאז, היה פשוט לרדת לשטח. "אחסאן חרש ברגליים את הגבול, מהחרמון ועד היישובים נוב וחיספין, כדי לחפש בעיניים שלו עמדות סוריות. הוא רצה לצלם אותן, ולהבין אילו מהן חורגות מהקווים. הוא לא הסתפק רק במה שהראו לו על המפה, ותמיד רצה להבין הכול עד הסוף".

ובנובמבר 2021 זה קרה - המבצע הראשון במערכה יצא לדרך, נגד מוצבי כפיות ונחשון. אותה מכה, עתידה להפוך ליריית הפתיחה של שורת פעולות, שנועדו לפגוע בנוכחות הסורית במרחב. ואם תחילה התמקדו הכוחות בעמדות בודדות שחרגו מקווי ההפרדה, בהמשך הורחבה הפעילות גם לעבר מוצבים נוספים שהיוו איום על הגבול.

"יצאנו בלילות עם כוחות רגליים, הנחנו מטעני חבלה על העמדות ופוצצנו אותן", מתאר הקמ"ן לשעבר, "היו גם פעולות שביצענו באמצעות טנקים ואמצעי אש נוספים. בהתחלה טיפלנו בעמדות הקדמיות ביותר, וכשסיימנו איתן, הבנו שיש עוד מוצבים במרחב שצריך להשמיד".

וכך, מבצע אחר מבצע, הרחיבה החטיבה את הפעילות. לצד הפשיטות הרגליות והתקיפות, הכוחות גם העבירו מסרים לצד הסורי, במטרה להבהיר את הדרישה להרחיק את העמדות מהמרחב. "אפילו דרך האו"ם, הגיע אלינו מידע שהסורים מבינים את המשמעות של מה שאנחנו עושים", אומר סא"ל ס', מי שהיה אז קצין האג"ם של 474, והיום משרת כסגן מפקד החטיבה.

אבל ככל שהמערכה התקדמה, כך גבר גם האיום. חלק מהמוצבים היו מאוישים בחיילים סורים, והאפשרות שפעולה ישראלית תגרור תגובה צבאית הייתה חלק בלתי נפרד מהשיקולים. "היו מקרים בהם זיהינו היערכות בצד השני, ועמדה לנגד עינינו הידיעה שהם עלולים לפתוח באש", הוא מתאר, "השאלה הייתה האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון כדי לשנות את המצב בשטח. אחסאן הבין היטב את גודל האתגר - אבל מבחינתו, לא לעשות כלום היה מסוכן הרבה יותר".

באוגוסט 23',  כמעט שנתיים אחרי המבצע הראשון, יצאה החטיבה לתקיפה האחרונה בסדרה, נגד מוצב המיגרנה - היעד העמוק ביותר אליו הגיעה. עד אז כבר הושמדו שורת תשתיות ועמדות סוריות, ובחטיבה החלו לראות בעיניים ולהרגיש את השינוי שביקשו להשיג.

"הצלחנו לדחוק את הצבא הסורי לאחור", מסביר סא"ל ס', "זאת הייתה הצלחה גדולה, גם אם אף אחד מחוץ למערכת לא שמע עליה באותו הזמן. המערכה הזו חיזקה את היכולת שלנו להגן על הגזרה". וכשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, אותן עמדות כבר היו מרוחקות, ולכוחותינו היה חופש פעולה גדול יותר במרחב האבטחה.

באותה התקופה, פעולה נגד צבא אסד לא הייתה דבר מובן מאליו. ישראל התמודדה גם אז מול חיזבאללה, חמאס ומשמרות המהפכה באיראן - אבל אחסאן ז"ל התעקש להתייחס לגזרה הסורית כאחת במעלה ראשונה. 

"הוא נכנס לתפקיד בפול גז", מתאר סא"ל ס' את דמותו של אל"ם דקסה ז"ל, "כשאני חושב עליו, אני נזכר דווקא בפעם הראשונה שנפגשנו. הגעתי אליו ממש בתחילת התפקיד, והייתי בטוח שאנחנו הולכים לדבר על המשימות, האחריות שלי ומה שהוא מצפה ממני כקצין אג"ם. אבל הוא התיישב, ובמשך שעות שוחחנו על המשפחות שלנו, על החיים, על הדרוזים ועל החיבור האישי שלו לרמת הגולן".

"יצאתי מהחדר ואמרתי לעצמי - זה האדם שאני רוצה לעבוד איתו", הוא ממשיך, "בהמשך הכרתי גם את הצד התובעני והמקצועי שלו. הוא לא חסך מאיתנו ביקורת ודרש שנשתפר כל הזמן. קיבלנו את זה בזרועות פתוחות, כי תמיד האמנו מאוד בכל מה שהוא עשה".

היום, שנתיים לאחר 20 באוקטובר 24', אותו יום בו נפל אחסאן בקרב ברצועת עזה בעודו משרת כמח"ט 401, המציאות בגבול סוריה כבר שונה כמעט לחלוטין מזו שפגש כשנכנס לתפקיד ב-474. משטר אסד נפל, וכוחות צה"ל מרחיבים את פעילותם, במסגרת משימות שעליהן כמעט ולא ניתן לספר.

"כשאני מסתכל על הגזרה היום, אני רואה עד כמה הדברים שעשינו אז היו משמעותיים", מסכם סא"ל ס' בגאווה, "זאת בדיוק הייתה הדרך של אחסאן ז"ל - לא לחכות שהמציאות תשתנה, אלא לפעול כדי לעצב אותה".