המ"פ ממסייעת גבעתי של 06' - מסכם 5 חודשים בלבנון של 26'

כשהגעתי למוצב 'פילון' ב-1 ביולי, מאות לוחמים בדיוק חבשו את הכומתות הסגולות על הראשים. הם מסודרים לפי גדודים, עם ציוד מלא ונשק בין שתי הידיים, ומקשיבים למפקדיהם במעמד הקרבי, שלמעשה מסכם פרק בן כמעט חצי שנה של ה'שועלים' - בצפון.

התע"ם שלהם בגזרה החל שבועות ספורים לפני מכת הפתיחה של 'שאגת הארי'. "עם תחילת המבצע", מגולל סא"ל (במיל') ע', מנל"ח החטיבה, "פתחנו קדמית למשימת הגנה. ההבנה שלנו הייתה מאוד ברורה: מרכז הכובד הוא איראן, אנחנו צריכים להרתיע את חיזבאללה ולהכות בהם".

אבל כבר עם הכניסה הקרקעית לדרום לבנון, עבר הצק"ח ליעד הבא - השתלטות על אל-ח'יאם. "ברמה האסטרטגית, התחלנו לייצר את קו הנ"ט, במטרה לצמצם את איום הפשיטה והרוק"ק (רום קרקע-קרקע)", מסביר המנל"ח. וכחודש לתוך המשימה, התקדמו אל עבר בינת ג'ביל, להוות את מה שהוא מכנה כ"מקפצה עבור יתר הכוחות", על מנת להשתלט על המרחב.

"למבצע הזה היו שני טעמים", הוא מפרט, "בינת ג'ביל יחסית קרובה לגבול, וככזאת היא מהווה מוקד התכנסות לכוח רדואן. בנוסף, כל הגבעות שמקיפות את האזור, מאיימות בירי על יישובי הצפון שלנו". הפעילות הסתכמה בחיסול יותר מ-20 מחבלים, פשיטות והחרמות אמל"ח - בין השאר בבית החולים הממשלתי בכפר. לאחר מכן, חצתה החטיבה את נהר הליטאני: "גם הפעם אנחנו היינו אחראים על העמקת התמרון. עלינו לגדה הצפונית, וייצרנו את התנאים לכיבוש הבופור". 

היה זה שיתוף פעולה עם גולני, תחת אוגדה 36. מה שהיווה, לדבריו, מוטיב חוזר לאורך כל הפעילות שלהם בגזרה. "החיבור בינינו היה ממש כמו מקהלה", הוא מחייך, "אחרי שסיירת גולני עלו על הרכס, המשכנו אותם מספר קילומטרים צפונה - והתקדמנו לאזור הכפר תיבנית יחד עם הקומנדו".

כשאני שואלת אותו על סגירת המעגל ההיסטורית בפסגת הבופור ומעבר לה, סא"ל ( במיל') ע' מישיר מבט. "כמובן שמדובר פה באירוע סמלי מאוד לכולנו", הוא אומר, "אבל בעיניי, העיקר זה איך אני מחסל כמה שיותר מחבלים, מגיע ליעדים, ומחרים את האמל"ח שחיזבאללה החזיק - במקומות ובכמויות שקשה לדמיין".

תוך זמן קצר, כפי שנחשף, הבופור עצמו התגלה כמתחם פיקוד ושליטה מרכזי של חיזבאללה, במימון-אימון-חימוש איראני, כמובן. "התשתית התת-קרקעית תחתיו מפותחת במיוחד, ומהמקום הזה בדיוק הכווינו פעילי חיזבאללה במטרה להוציא פעולות טרור כאלה ואחרות. הבופור היום הוא לא רק המוצב שהיה לפני 20 שנה, הוא תשתית שיש לה מטרה ברורה - פגיעה במדינת ישראל ואזרחיה". 

את כל זה מספר לי סא"ל (במיל') ע' תוך כדי שהוא מספק הצצה לנקודת מבטו כמנהל לחימה במרכז העצבים של צק"ח גבעתי: "מנל"ח הוא בעצם מפקד הקדמית, שאחראית על שליטה ובקרה, סיוע לכוחות המתמרנים, וייצור מעטפת מיטבית ללוחמים שעוברים בין הכפרים והבתים". 

הקדמית מחולקת למכלולים: מודיעין, אש, אוויר, אג"ם, פינוי ותקשוב, שמייצרים תמונה שלמה ורחבה אודות המצב בגזרה, וכן מספקים מענה ללוחמים שם. "כשאתה נכנס לקדמית, אתה חי את לבנון כאילו אתה ממש נמצא בפנים", מעיד המנל"ח, "כשאתה מצליח לפנות את הפצועים בשטח ולהציל אותם - אתה נושם לרווחה. וכשלא, אתה חווה משבר עמוק עם עצמך - אבל אתה מחויב להמשיך הלאה, בתור המענה גם של שאר החטיבה בשטח". 

הוא עצמו גדל בגבעתי, ובמלחמת לבנון השנייה שירת כמ"פ מסייעת בגדוד צבר. "הוקפצנו ללבנון רק לקראת סוף המלחמה - אבל בהכנות לכניסה תיארו לנו את מחבלי חיזבאללה ככאלה שיודעים לצאת להתקפות, לעשות חיפוי-איגוף ושאר שיטות לחימה כאלה ואחרות". 

היום, פוגש המנל"ח ארגון טרור אחר: כזה שה'פוקוס' שלו אינו מסתמך על הפעילים, כי אם נשען בעיקר על החימוש ויכולת הירי. "הופתענו הפעם לראות מחבלים נלחמים באופן מצומצם יותר, ובחוליות קטנות: זאת בפער בולט מכמות ומסוגי האמל"ח, המנהרות והמפקדות". 

"אחרי מספר תפיסות מחבלים, גם הבנו שהרוח והמוטיבציה שלהם לא גבוהה. הם חשים את עצמם מופקרים על ידי חיזבאללה, חלקם 'הרימו דגל לבן'. לכן אי אפשר להשוות לצה"ל, שגם אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, צועד עם החיילים והלוחמים שלו. או כמו שהמ"פ שלי, חגי ביבי ז"ל, היה נוהג להגיד - 'יש שיקראו לנו פראיירים, אבל אני קורא לזה ציונות, נתינה ואהבה אמיתית'".

ועם הפנים למשימה הבאה, צק"ח גבעתי נכנס מיד עם סיום המעמד הקרבי לתקופת רענון - שמיד אחריה, מצפה להם אימון לפני תע"ם נוסף. "הקרקע שונה, כמו גם האזור והאויב. לכן, מעת לעת, אנחנו לומדים לשפר את עצמנו: כדי שנהיה צעד אחד, שניים או שלושה לפני האויב. כמו שגבעתי יודעים לעשות".