איך שומרים על קשר כשנמצאים מתחת למים?

סמל א׳, שמסיים את קורס צוללן, לא תכנן להפוך לכותב מכתבים. אבל איפשהו בין ההכשרה האינטנסיבית, חוסר הוודאות והשקט שמתחת למים, הוא מצא את עצמו כותב כמעט כל מה שלא הצליח להגיד בקול.

״ידענו שמשהו יצטרך להשתנות״, הוא מספר על תחילת הקורס והזוגיות עם בת זוגו, ויקה. ״אף פעם לא היינו בקשר כזה של מרחק. לא הכרנו מצב שאין טלפון, שאין שיחה פשוטה באמצע היום. זה משהו שלומדים תוך כדי״.

השניים הכירו עוד לפני הצבא, ולא מזמן ציינו שלוש שנים יחד. בזמן שהוא נכנס למסלול הצוללות, ויקה התגייסה גם היא לשירות משמעותי ובהמשך יצאה לקצונה. אבל למרות ששניהם לבשו מדים, המרחק ביניהם הרגיש חדש לגמרי.

״כשהיא התגייסה היה לי ממש קשה״, הוא מודה. ״אחר כך, שגם אני כבר הייתי בתוך השגרה הצבאית, היה קצת יותר קל להבין אחד את השנייה. אבל עדיין, זה לא פשוט״.

המכתבים התחילו כמעט במקרה

בטירונות עוד היו להם טלפונים מדי פעם, אבל בהמשך הקורס, השיחות הפכו לנדירות. לפעמים שעה אחת בשבוע. לפעמים פחות. בתוך הזמן הקצר הזה היה צריך להספיק לדבר עם ההורים, האחים, החברים ובת הזוג.

״אתה מתחיל לנהל כל דקה״, הוא מתאר. ״וזה לא באמת מספיק. אתה כל כך מתרגש לדבר, שבסוף אתה שוכח להגיד את כל מה שבאמת רצית״.

אז הוא התחיל לכתוב

את המכתב הראשון הוא זוכר היטב: ארבע שעות שמירה באמצע השלב המכין של הקורס, לילה ארוך, עייפות, והרבה מחשבות שלא היה למי להגיד בזמן אמת.

״פשוט ניסיתי להבין איך אני מעבד את מה שאני עובר״, הוא מספר. ״ואז אמרתי לעצמי: אני פשוט אכתוב לויקה. כאילו אני מדבר אליה״.

משם זה כבר הפך להרגל

בין סגירות של 21 יום, שבועות בלי טלפונים והפלגות ארוכות, המכתבים הפכו לחוט שמחבר בין שני עולמות. הוא היה כותב לה מה עבר עליו, מה הצליח לספר ומה לא, מה הוא מרגיש, ועל מה הוא חושב בלילות הארוכים בבסיס.

אבל לא כמו בהודעות רגילות, כאן לא הייתה תשובה מיידית. ״כל מכתב שכתבתי הגיע אליה רק אחרי חודש בערך״, הוא צוחק. ״ואז היינו עושים החלפה. אני מביא לה ערימה, והיא מחזירה לי ערימה״.

לפעמים, דווקא פער הזמן הפך את הכול לאישי יותר. ״זה מצחיק לקרוא מכתב שבו היא שואלת אותך על משהו שקרה לפני חודש״, הוא אומר. ״אבל גם יש בזה משהו יפה. אתה מבין שמישהו ישב, חשב עליך, וכתב לך״.

אחד הרגעים שנשארו איתו במיוחד הגיע במהלך תקופה קשה עבורו בקורס. אחרי שבועיים בלי טלפון הם התחילו מסע, בלי ידיעה מוקדמת ובלי הזדמנות לשיחה אחרונה. בלי לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שיוכל לדבר עם הבית, איתה, הוא נשאר עם מכתב אחד אחרון.

״קראתי אותו שוב ושוב״, הוא נזכר. ״וזה היה קשה. כי אתה מבין שזה כל מה שיש לך כרגע מהבן אדם שאתה אוהב״.

דווקא בתוך המציאות הקשוחה של הקורס, המכתבים הפכו למקום הכי אישי ושקט שהיה לו. ״בטלפון אתה פשוט פולט מילים״, הוא מסביר. ״אבל כשאתה כותב לכל מילה יש משמעות. הייתי יכול לשבת חצי שעה על משפט אחד״.

גם היום, אחרי שסיים את הקורס וחזר לשגרה שבה יש טלפונים והודעות, הוא עדיין כותב לה. ״כל הפלגה אני כותב״, הוא אומר בפשטות. ״יש דברים שפשוט יותר קל לכתוב מאשר להגיד״.

וכשהוא חושב בדיעבד על כל אותם דפים שעברו ביניהם, הוא מבין שהם סימלו הרבה יותר מגעגוע. ״היא עברה את הקורס הזה יחד איתי״, הוא אומר. ״היא לא נרשמה אליו, אבל היא הייתה שם בכל רגע. זה קשה גם לצד שמחכה בבית״.

רגע לפני שהוא חוזר לעוד יום שירות, הוא עוצר לחשוב מה היה אומר לה עכשיו אם הייתה יושבת מולו. וזה פשוט יותר מכל מילה אחרת: ״תודה״, הוא אומר בשקט. ״פשוט תודה״.

בין העולם שמעל המים לעולם שמתחתם, בין הפלגות לשבועות של נתק, נבנה אצלם קשר אחר. לא כזה שמורכב משיחות ארוכות או מזמן משותף, אלא ממילים מדודות על דף, שנכתבו לאט, הגיעו באיחור, ופגעו בדיוק בלב.