סיפורו של הטוראי שלא מפחד מהמים העמוקים

בין קצף הגלים וריח המלח החזק ישב לו בנוחות רס״ל (במיל׳) זאב גלאובר בביתו השני, הלוא הוא מועדון השייט שבקיבוץ מכמורת. וכיאה ללוחם ימי לשעבר, הים תמיד מהווה עבורו מקום מבטחים, אך במקרה הזה דווקא במים השקטים ביותר מצא את עצמו גלאובר בסכנה גדולה.

בשונה מרוב הסיפורים שאנחנו מכירים בזרוע הים, האירוע הזה קרה במקום קצת אחר, היכן שאין גלים סוערים, אין מים מלוחים ובמקום חול לבן ובוהק ישנם סלעים גדולים וכבדים. המקום המדובר הוא הכינרת, הדגה המתוקה של ארץ זבת חלב ודבש ולמי שלא מבין מה הקשר בין לוחמי זרוע הים לימת הכינרת, אז תקשיבו היטב כי הסיפור הזה יפתיע אותכם.

הכל התחיל בליל אוגוסט 66’, גלאובר שהיה אז טוראי בן 18 חלם להיות רב חובל, ושובץ כשוטר ביחידת ״השיטור הימי״ של הכנרת, או שלפחות זה מה שסופר לסורים כי באותה תקופה לצבא הישראלי היה אסור לפעול בשטח הכינרת בגבול הסורי, ולכן אותה פלגת לוחמים ימיים של גלאובר הייתה ב״מסווה״ תחת משמר הגבול.

במהלך סיור ביטחון שוטף בכנרת, צוות הנחתת של חיל הים, שעליה שירתו גלאובר וחבריו התבקשו לסייע ללוחמי סיירת מטכ"ל בניסוי ראשון מסוגו של אמצעי ראיית לילה. ימים קודם לכן הם סימנו נקודות על החוף, ובאותו לילה רצו לבדוק אם ניתן לזהות אותן מהמים בשעות החשיכה. ״ערכנו את הסיור די קרוב לחוף, קצת אחרי אלמגור, מזרחה משפל הירדן.

 הייתה שם מעין מעגנה עתיקה מתחת למים, שגילו אותה לפני כעשר שנים. המעגנה עמדה קרוב לקו סיום הסיור והספינה נקלעה לתוכה״, מתאר גלאובר ומוסיף, ״בשפה של חי"רניקים, אפשר לקרוא לזה מארב תת־מימי. נתקענו שם, הפעולה הראשונה שעושים כשעולים על שרטון היא לסובב את הירכתיים לכיוון המים העמוקים. כשניסינו לסובב את עצמנו, נתקענו עוד יותר, וזה השבית אותנו באופן מוחלט על הסלעים״ .

לאחר שהנחתת נתקעה סמוך לחוף הסורי, הזעיק הצוות ספינת חילוץ במהרה בשעה שחששו מהנורא מכל, ירי סורי על הנחתת הזרה. ״השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר, ובחוץ עדיין שררה אפלה. אבל אז הסורי הראשון התעורר וראה את המצב בו היינו נתונים. וכמו ברווזים לטווח, ממרחק של 200 מטרים. הוא הבין ישר שאנחנו לא מסוגלים לזוז. הם התחילו להסתדר ליד החוף עם הכלים שלהם, עם כל מה שהיה ברשותם, בצורה של קשת סביבנו. הם השקיעו בכל מיני מקלעים. כמובן שגם לנו היה נשק, אבל היינו מוגבלים בגלל טווח הירי המצומצם של התותחים שברשותנו״.

״תחילה ירו מנשק קל, ובהמשך הפעילו גם תותח ללא רתע. אחד הפגזים פצע את מפקד הספינה באורח קשה, ופגז נוסף השמיד את התותח שממנו השבתי אש, ובכך ניטרל הסורים מחצית מכוח האש של הספינה שלנו״, מספר גלאובר כשליבו פועם בחוזקה.

״למזלנו הם היו טמבלים, כי בהתחלה הם באו מהצד, ומשם הצלחנו לירות עליהם. כשהם קלטו שהם פועלים לא נכון, הסורים התמקמו מולנו כך שרק תותח אחד שלנו יכול היה לירות לעברם. לשמחתי הרבה, אף אחד מצוות הספינה שלנו לא נהרג אבל היו פצועים כבר בהתחלה: מפקד הספינה חטף רסיס בראש ליד העין, ועוד בחור קיבל רסיס באזור הבטן״, הוא מספר.

בשלב הזה גלאובר פצוע בראשו ובגופו מרסיסים וכוויות, ״הגבתי באופן רגיל, כי בהתחלה אתה לא שם לב שאתה פצוע בגלל האנדרנלין״. באופק נראתה סירת פינוי פצועים, או ״אמבולנס ימי״ כמה שהוא מכנה אותה, ובמקביל אל אותה ספינה קטנה נראתה באופק  גם ספינת החילוץ שמגיעה במהרה כדי לחלץ את הנחתת מאזור האש החיה.

 ״כעבור כמה רגעים שתי הספינות מגיעות אל עבר הנחתת שלנו ופינוי הפצועים מתחיל, ובאותו הזמן צוות הסירה קושר חבל גרירה שמטרתו למשות את הנחתת אל עבר חופי ישראל בבטחה״, מסביר גלאובר, וברגע האמת משהו לא צפוי קורה, החבל נקרע, ובשעה שבה הצבא הסורי ממשיך לירות אל עבר החיילים הישראלים תחמושת כבדה, ״מישהו צעק: 'צריך לקשור את חבל הגרירה', והיה ברור לי שהמישהו הזה הולך להיות אני, הייתי שחיין טוב מאוד, והייתי בנבחרת כדור מים ובאגודת השחייה, לכן מים לא היו זרים לי. 

הייתי היחיד שחשבו שמסוגל לחבר בין שתי הספינות, אז עשיתי בדיוק את זה", הוא מצהיר. וכעבור רגעים אחדים הוא מצא את עצמו חותר במי הכינרת העמוקים בזמן שפגזים נורים מעל ראשו בעודו פצוע ומדמם. 

“המרחק בין הספינה שלנו לכוח החילוץ היה כ־200 מטרים, ולשחות מרחק כזה לוקח זמן. צריך גם לצלול, לחפש את הקצוות, ולעבוד על החיבור. פתאום אני מרגיש שאני מאבד את ההכרה. נכנסו לי מים לאוזן הפנימית, לאחר שהתפוצץ לי עור התוף מהפציעה הטרייה”, הוא משחזר.

 ובמהלך המעבר בין הספינות לאחר שהצליח לבצע את המשימה ולקשור את חבל הגרירה מחדש, הוא איבד שליטה, נפל למים וכמעט טבע, ״מים חדרו דרך הפציעה באוזני וגרמו לי לחנק מידי, הרגשתי שאני לא נושם״, ובאותם רגעים דרמטיים הוא נמשה מן המים על ידי חבריו ופונה לבית החולים הסמוך לאחר שהציל את הספינה ואת אנשיה מלהישאר בשטח האש הסורי שנכלאו בו ב-13 הימים האחרונים. 

״עשינו מה שהיה צריך להיעשות״, מצהיר זאב, ״מעולם לא ציפיתי שאקבל צל״ש רמטכ״ל על מעשיי שלימים יהפוך לעיטור העוז״, את קבלת אות ההוקרה הוא זוכר כהפתעה מוחלטת. הוא זומן לקריה מבלי לדעת מדוע, ושם במעמד מרגש פגש את הרמטכ״ל אז - יצחק רבין, ואת כלל בכירי צה״ל באותה תקופה. את אותה סיכת הקורה עונד גלאובר רק בימי הזיכרון והעצמאות לזכר חבריו שנפלו על הגנת המולדת לאורך השנים, ״אני מנסה לשמור על הסיפור הזה קרוב לליבי אני לא נוטה לשתף אותו ולהתרברב בעיטור שברשותי״.

לאחר שחרורו של גלאובר משירות הסדיר החליט בהחלטה אמיצה להתנדב בזרוע הים כ-22 שנים, בהם המשיך לשמור ולהגן על הגבולות הימיים של ארצנו, אף על פי שגם שנים לאחר האירוע הוא המשיך לשלם את מחיר הפציעה. הוא עבר ניתוחים להוצאת רסיסים ולשיקום אוזנו, ובהמשך נפצע שוב במלחמת יום הכיפורים, פציעה שאותה הוא מגדיר כחמורה אף יותר. ״מאותו הבוקר אני מודה כל יום שאני חי״, הוא מצהיר.

כיום זאב כבר בן 79 , מתנדב במועדון השייט במכמורת כבר 50 שנה במקום בו הוא גדל והתחנך ולימים גם הקים שם בית ומשפחה. גלאובר מעולם לא עזב את הים, יש יגידו שזה הגיע מהילדות בנהריה או החינוך שקיבל בבית הספר הימי, אך זאב מאמין שהאהבה שלו לים הגיחה יחד איתו עם בואו לעולם.