לאורך שבוע הצבנו דוכן פתקים בלשכת הגיוס. זה הזמן לפתוח אותם ולהתרגש

"רגע לפני שהם מתגייסים - כתבו לאהובים שלכם כמה מילים שילכו איתם לאוטובוס, ואולי הרבה מעבר".

השלט הזה היה תלוי במשך שבוע מעל שולחן קטן, ועליו עטים ופתקים, בלב לשכת הגיוס בתל השומר. בין סלפי, דמעה לחיבוק ארוך, ניגשו הורים, אחים וחברים, לקחו פיסת נייר, וניסו לדחוס לתוכה את מה שלא הספיקו להגיד באוטו, ואולי עוד הרבה לפני. 

"בהצלחה גיבור, תשמור למזל טוב" - אמא גאה של שריונר

עם הצבת הדוכן ביום ראשון, התקרבה אלינו אמו של נועם, שהתגייס לחיל השריון. "אני לא באמת יודעת מה להגיד לו", היא אמרה בחיוך נרגש, "אני בעיקר לא מאמינה שהבן שלי יהיה שריונר".

על הפתק כתבה בפשטות: "נועם, אני אוהבת אותך אהוב שלי. בהצלחה גיבור, תשמור למזל טוב". אחר כך, כשהוא עלה על האוטובוס, הסבירה שהשורות הקצרות האלה, בתקווה, יהיו מה שיזכיר לו שיש מי שאוהב אותו ומחכה לו בבית. "לא מכתב - כמה מילים בכתב יד, שיתנו לו הרבה כוח לדרך המשמעותית שלפניו".

"לבן הזקונים שלי, שמתגייס היום" - כשהמשפחה הופכת את הפתקים לטקס

כשאריאל, שריונר לעתיד גם הוא, הגיע לכאן - אי אפשר היה לפספס שמאחוריו צוות שלם: אמא, אבא, אחים ובת הזוג, וכל אחד מהם חי את הרגע הזה לא פחות ממנו. אריאל הוא בן הזקונים, מה שמעלה את הגיוס שלו בעוד דרגה של התרגשות. 

הראשונה שניגשה לדוכן היא אמו, שמחזיקה את העט כמה שניות טובות לפני שהדף התמלא, ובסוף בוחרת במה שהכי פשוט ונכון לה לכתוב:  "אריאל אהוב שלי, בן זקונים שלי, שמתגייס היום. מאחלת לך טוב, ורק טוב. תהנה ותחווה בבריאות ובשמחה. אוהבת, אמא".

אחריה הצטרפה שאר החבורה. כל אחד לקח פתק, והוסיף כמה מילים משלו. אחד אחד, הדביקו את הפתקים על אריאל - החולצה, הכתפיים, הפנים, איפה שאפשר. הוא עמד באמצע מחובק, מחייך מאוזן לאוזן. כשנפרד מהם, ברור לו שלרגע הזה, כשהוא עטוף בפתקים ובמשפחתו, אין תחליף.

"ניבוש, אוהב אותך מאוד, וגאה בך!" - כי לפעמים 7 מילים של אבא הן בדיוק מה שצריך

לעומת אלה, יש מי שהתקרבו לשולחן בשקט - האבות. להם, לפחות למראית העין, מעט יותר קשה לגשת: רבים הסתובבו סביב, הסתכלו, חייכו במבוכה, ולקחו צעד אחורה. אבא של ניב בכל זאת נטל פתק ואמר: "אני לא אחד שמדבר הרבה. אבל מה שחשוב לי בסוף, זה שהוא ידע שאני אוהב אותו וגאה בו". 

ובדיוק את המילים האלה, העלה על הכתב: "ניבש, אוהב אותך מאוד, וגאה בך! אבא". "לא צריך יותר מזה", הוא מסתכל עליי ולא מוסיף. כשבנו קרא את הפתק והרים אליו מבט, היה רגע קצר של חיוך, והבנה שמה שלא תמיד נאמר בקול - נכתב עכשיו על דף.

"איך נלך מכות בצחוק, נבשל אחד לשני, ונתאמן יחד?" - כש'חצי ממך' מתגייס

מלבד ההורים המתוחים, עומדים מאחורי המתגייסות והמתגייסים הטריים אחיות ואחים נרגשים לא פחות. חלקם מבטאים את התחושות דרך צחוק וציניות, חלקם בוכים, ואחרים פשוט ניגשים לדוכן ומתחילים לשפוך את ליבם על הפתקים. 

וכך עצרה יהלי, אחותו של טל, לשתף אותי כמה קרובים הם. ממש לא היה צורך בהסברים - האהבה ניכרת על פני השניים בכל מבט. "זוז הצידה, אל תציץ", היא אמרה לו בצחוק. היא התיישבה, לקחה פתק ועט: "חצי מהחיים שלי, איך אני אצליח בלעדיך, איך אתה הולך לצבא? אני לא יודעת איך נלך מכות בצחוק, איך נבשל אחד לשנייה, ואיך תיקח אותי איתך לאימונים. אני אוהבת אותך".

אחרי שסיימה, הקריאה לטל את המכתב. הוא נזכר במכות ובאימונים המשותפים, וחייך. כשהמילים על הדף נגמרו, קיפלה את הפתק, דחפה לו לכיס, ונתנה לו חיבוק חזק אחד לפני שעלה לאוטובוס.

"תזכור את החוויה הזו לנצח, כי היא אחת של פעם בחיים" - כשאמא מבינה שהבן שלה הופך לצנחן

לא כל פתק נכתב בקלות: יש שדורשים יותר מחשבה, או נשימה עמוקה. כשגיא הגיע לבקו"ם להתגייס לחטיבת הצנחנים, עמדה אמו ליד הדוכן, החזיקה את הפתק ומיקרופון, והסתכלה עליו תוך כדי שהקריאה את שרשמה בקול רועד.

 "גיאו שלי,  היום אתה מתגייס. אנחנו אוהבים אותך, ואנחנו גאים בך. אני לא מאמינה שאנחנו נמצאים כאן, שאתה נמצא כאן, שככה גדלת. מאחלת לך שיהיה גיוס משמעותי, טוב ושתזכור את החוויה הזו לנצח, כי זו אחת של פעם בחיים". לא רק היא הזילה דמעה. גיא ניגב את העין בשקט, ואסף אותה לחיבוק, כזה שיש רק בין אמא ובן.

"Momma loves you"- כשהמשפחה כאן בשבילך, לא משנה מאיפה הגיעה

יש גם מתגייסים שההורים שלהם גרים בכלל במדינה אחרת. על יד הדוכן עמד חייל נוסף המשובץ לחטיבה האדומה, שהגיע מארצות הברית עם אמו, אפרת. היא ניגשה, החזיקה את הפתק, ודיברה בשפה שהכי טבעית לה מבית.

"Momma loves you… נשיקות, נשיקות". אומנם אין נאום ארוך - רק כמה מילים באנגלית ונשיקות בעברית, אבל המשפט הזה מספיק ברור, ולגמרי עושה את העבודה. כמו יתר הפתקים על השולחן, גם הוא אומר את אותו מסר: אנחנו אוהבים אותך, ואנחנו כאן בשבילך - לא משנה מאיפה הגענו.

"זכור - סבלנות מביאה לידי ניצחון. מסבא" - כשהגיוס של הנכד מחזיר אותך 50 שנה אחורה

ולצד ההורים והאחים, החברים ובני ובנות הזוג, מגיעים הסבים והסבתות - שליוו גם הם דור אחר של מתגייסים. אחד מהם הוא אביגדור, סבא של אורי, שהשתתף בלא מעט מלחמות ישראל, ומכיר את העולם אליו עתיד להגיע הנכד על בוריו. "אני לא מאמין שאני כאן היום", הוא אמר לי בפליאה.

הוא ביקש פתק, התיישב וכתב:  "לאורי, שתגיע למה שתרצה, והעיקר זכור - סבלנות מביאה לידי ניצחון. מסבא אביגדור". הפתק הזה קצת שונה מהשאר. הוא מגיע מאחד שעבר לא מעט מלחמות וכמעט חיים שלמים, עם מסר של דור שלם שעומד מאחוריו.

בין אם הפתקים נכתבו למי שמתגייסים לחילות המקצועיים, לחי"ר או בכלל לקומנדו - דבר אחד חוזר בהם שוב ושוב: ככה הבית רואה את מי שעומד עכשיו בשער. כל אחד עם המילים שלו, בשפה אחרת וכתב יד ייחודי, בסוף כולם אומרים אותו הדבר - עכשיו תורכם. אנחנו כאן, מאחוריכם. בשבילכם.