הספד הרמטכ"ל לאלוף (במיל') קובי ברק ז"ל

הספד הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, לאלוף (במיל') קובי ברק ז"ל:

הפרידה מקובי, היא רגע של כאב עמוק מאוד. פרידה מוקדמת מחבר, משותף קרוב לדרך בה צעדנו יחד, מרעות משותפת בין אדם לאדם. זוהי פרידה כואבת, בימים בהם דמותו ותבונתו נדרשות לנו כל כך.

סיפור חייו שזור בדברי הימים של מדינת ישראל - משורשי המושבה מטולה, דרך החיים במרחביה ובדרך בה צעד עד לצמרת הפיקוד של צה"ל. כבנם של ניצולי שואה בחר, יחד עם משפחתו, להקדיש את חייו לביטחון המדינה מתוך תחושת שליחות שורשית, מודעת היטב לשבריריות הקיום של העם היהודי בארצו.

התודעה העמוקה הזו ליוותה את המפקד שהיה בכל אשר פנה. פקודיו פגשו את האדם שבטנק, המ"פ, המג"ד והמח"ט המצטיין שהיה, כמפקד קפדן של פרטים, של מצוינות מקצועית בלתי מתפשרת, של מחשבה יסודית ששאפה לפצח את האיום העתידי בכל פקודה, בכל נוהל קרב. אך הרוח הפנימית שנשבה בו ינקה תמיד מאותם מקורות ברורים של מי שקשר את גורלו בגורלה של מדינת ישראל.

אני נושא עימי את הפגישה האחרונה שלנו, רק לפני שבועיים. רגעים אחרונים של החסד שטמון בשיחה עם קובי, שבהם קובי הזדקף, חד מחשבה והייתה לי הזכות להקשיב לתובנות ברורות וצלולות שהגיחו שוב ושוב גם כשהיה לי ברור שהוא שרוי בכאב גדול.

רגעים בהם יכולתי לקבל עוד מהאנליטיות המבריקה, מהמחשבה הצלולה והדאגה לי באופן אישי והבקשה שלו שאמשיך להיאבק ולהתמודד על הערכים שלנו; ערכי השריון וצה"ל היצוקים בברזל למול אתגרי השעה הגדולים שבאותם רגעים דחקו החוצה את ייסורי המחלה הקשים - בקשה שהיא צוואה שהותיר לי קובי באותה פגישה אחרונה! מרגשת! שיחות שכאלה תמיד ישר, תמיד אותנטי - הם שאפשרו לאלפי פקודים ורעים לנשק בדרכו הצבאית של קובי למידה וצמיחה מקצועית ואישית, הם שהפכו אותו למנהיג שכולנו מעריכים ואוהבים.

מיום גיוסו לחטיבה 7 ב-1982 ועד לפיקוד על זרוע היבשה, הוא ציווה התחדשות מתוך למידה שתמיד נבנתה על קומות הקיים, על לקחי העבר, על הציווי הבלתי פוסק להתקדם, להשתפר, להתפתח. בכל השבילים בהם צעד כלוחם וכמפקד, הקפיד להנהיג בגובה העיניים, נטול התנשאות או זלזול כשהיושרה הפנימית משמשת מצפן מחודד לדרכו. קובי הינו סמל למופת, למפקד נקי, ישר דרך, בלי פוזות, חדור מטרה ותחושת שליחות.

המסלול שלו כמפקד העמיד אותו פעם אחר פעם בעמדת הנחשון, ראשון לקפוץ אל המים הסוערים ולסלול "קולוסים חדשים" של התפתחות צבאית, טכנולוגית ותפיסתית. לא היה מתאים ממנו להוביל אותנו אל תהליכים שהיוו עבורנו השריונרים ועבור צה"ל כולו כניסה אל עידן חדש.

כמ"פ קלט את מרכבה סימן 2, כמג"ד 74 ב-188 קלט את מרכבה סימן 3, וכמח"ט 401, הוביל את קליטת המרכבה סימן 4. משום מה, תמיד היה ברור שלהטמעת האמל"ח המתקדם בשריון, קובי הוא הבחירה מעצם אישיותו והשילוביות בין יכולותיו כמפקד וכמהנדס.

הוא ידע היטב שכל טכנולוגיה חדשה דורשת לא רק מיומנות, אלא סטנדרטים מבצעיים נטולי פשרות ולא היה דבר שריגש אותו יותר מאשר להגיע אל הלוחמים ולראות בעיניו כיצד הטמעה של טכנולוגיה חדשה, של פריצת דרך מבצעית, של עבודת מטה ארוכה, פוגשת את המציאות שבה הם נלחמים ומביאה איתה יותר כשירות לכוחות היבשה ולביטחון המדינה.

גם כמפקד צעיר וגם כראש אט"ל ומפקד זרוע יבשה שהוביל את תהליכי המיזוג וההתארגנות מחדש, הוא היה קשוב אל האנשים בכל ליבו ואת התובנות שלמד מהם הקפיד להטמיע בכל תהליך שהוביל - זו הייתה התכונה שהפכה אותו לראוי ביותר לשוב ולהוביל אותנו בתהליכי שינוי והתפתחות בכל חלקיו של צבא היבשה.

קובי היה נטוע היטב בהווה, אבל בכל תפקידיו הובילה אותו תחושת האחריות העמוקה לעתידו של צה"ל. גם בתפקידיו בעומקי הבור של חטיבת המבצעים וגם כמפקד אוגדה היו עיניו נשואות אל המערכה הבאה.

לעולם תישאר בשבילי וכל חבריך מהשריון - אדם וטנקיסט יצוק מברזל. ומביט הטנקיסט ממקומו, וזוכר את האור והצל וחש כי הוא חוטר, לגזע של טנקיסט יצוק מברזל - מיום גשם ורוח צורב, מן האש, העשן, האבק - וחורקים שריוני הפלדה, בזכותם, שיניהם בעקבי הדרך.

לאחר שהשתחרר מצה"ל, מרגע שפרצה המלחמה, פגשתי אותו שוב בבור של אט"ל. נפשו לא נתנה לו מנוח והיה ברור שהוא לובש שוב את מדי צה"ל ומגיע לסייע, לתקן ולהיות שותף בהובלת צה"ל מכישלון לניצחון ולהפקת לקחים. "אני בטוח כי מה שינצח הוא הממד הערכי", אמר קובי בראיון נדיר כשפשט מדים, "לא הטכנולוגיה אלא רוח הלחימה ואהבת המולדת. לי ברור שיש לנו נוער מצוין ובכך עיקר כוחנו. בזה אנו חייבים להמשיך ולהשקיע".

קובי חי כדי לראות כיצד המילים האלו מקבלות חיים מאז שבעה באוקטובר, את הנוער שבגר והפך לחומת המגן שלנו מוביל אותנו מתופת החורבן אל ימי הניצחון. אנחנו נפרדים ממך קובי, דווקא בימי החנוכה, בהם אנחנו מציינים את ההתעקשות היהודית, דור אחרי דור, להוסיף אור גם מתוך החושך הסמיך ביותר.

היית חוליה של פלדה בשרשרת הזו, הוספת אור אינסופי בחינוך דורות של לוחמים, והבטחת שמשואת הביטחון של מדינת ישראל לא תכבה לעולם. קובי, תמיד היית בשבילי דוגמה לדמות ומופת לכל שריונר ומפקד, עוד מהימים שבהם נפגשנו לראשונה בחפיפה כשהחלפת אותי כקצין אג"ם בחטיבה 7.

אורית יקרה, הילדים, אנחנו נושאים אתכם את האובדן העצום, מחבקים אתכם בצער הכבד. הייתם כוחו , גאוותו, הענקתם לו כוח אינסופי לחיות ולהיפרד מהעולם כשהוא אהוב ומוקף בנכסים החשובים ביותר שצבר בכם. תמיד נעמוד לצידכם בגעגוע אינסופי לקובי.

קובי, אח יקר, תודה על הזכות שהייתה לי להיות חבר שלך, תודה על הזכות לצעוד יחד איתך במסע המשותף להגנה על המדינה, אתה תחסר לי כל כך. 

אני מצדיע לך ומודה לך בשם צה"ל כולו. נוח על משכבך בשלום - חבר, מפקד ומנהיג יקר ואהוב.