במרכז הציוד קיימת מתפרה וסנדלריה היושבת במחנה תל השומר. יש לקבל טופס ייעודי מנגד הלוגיסטיקה של היחידה ולאחר מכן להגיע למדידות כדי שנוכל להעניק לכל חייל את המענה המתאים והנוח ביותר.
בואו לגלות כמה השתנתה הכומתה שלכם - מ-48' ועד היום
הן מלוות כל אחד ואחת מאיתנו משרשרת החיול ועד לגזירת החוגר, אבל הכומתות ממש לא נשארו אותו הדבר מיום הקמת צה"ל. לרגל שבועות, הבאנו ביכורים מלפני שמונה עשורים - ואלו המסקנות, ב-898 מילים
יום הגיוס הגיע. אתם בבקו"ם, אור פלורסנט מאיר את פניכם, קיטבג מוגש לכם, ובתוכו כומתה בצבע ירוק זית. אתם מסתכלים עליה בחשד שמהול בגאווה. מכאן לטירונות, ומשם להכשרה, שבסופה תקבלו את כומתת החיל לה חיכיתם בחודשים האחרונים. רבים הסיפורים אודות הצבעים של כל אחת מהן - אבל ההיסטוריה של הכומתה עצמה כנראה פחות מוכרת.
כומתת דור תש"ח וכובע גרסה 1.0
1947, ימי מלחמת השחרור, ואהרן בקר נשלח לניו יורק מטעם ההגנה כאחראי הרכש והאספקה לארגון - תפקיד שימלא גם בשנים הבאות עבור צה"ל. הוא קיבל במתנה מארגון הכובענים היהודי באמריקה, 100 אלף 'אידישע היטלמאכר', או בעברית: כובע הכובען. אני יודעת, מקורי.
צילום: נוסטלגיה אונליין
הם עשו עלייה ארצה והתקבלו לצבא החדש כשעליהם מופיע סמל כובע רשמי - מגן דוד ועליו חרב וענף זית, עם כתובת "צה"ל" למטה, שהפך מאוחר יותר בשנות ה-50 תג בלעדי לרמטכ"ל.
באותה העת נוספה להיטלמאכר הכומתה, רחבה ומעוצבת בהשראת הצבא הבריטי. ארבע שנים אחרי כן, כבר הפכה לכומתת צמר בצורת ברט, שמגיעה ב-3 מידות. היא הייתה דומה יותר למה שאנחנו מכירים כיום, אבל כבדה יותר, בעלת בטנה, וסמל יחידה מוצמד באמצעות שתי טבעות.
צילום: ארכיון צה"ל
בהדרגה, החלה הכומתה החדשה להחליף את ההיטלמאכרים, תהליך שהושלם בשנות ה-50 המוקדמות. על החיילים והחיילות היה לחבוש אותה על ראשם כל זמן שהייה בחוץ, כנהוג ביתר צבאות העולם.
מכתף ועד ראש - ובחזרה
אך בשנת 1971 הוחלט בצה"ל על צעד תקדימי: הכומתה ירדה לכותפת, ורק באירועים רשמיים, עם לבישת מדים ייצוגיים, הייתה חובה לחבוש אותה.
שנה אחר כך, מונה דוד (דדו) אלעזר לרמטכ"ל ה-9. בין השינויים שהנהיג היה הורדת הכומתה לכותפת שמאל לצמיתות, וזו נשארה שם כ-6 שנים, עד כניסת רפאל (רפול) איתן לתפקיד. זה, הוביל שורת צעדים משמעתיים ברורים, כמו קיצוץ הלהקות הצבאיות עד כמעט לסגירתן, איסוף תרמילי ירי לאחר מטווחים, וכמובן - שובה של הכומתה לראש.
"צבא צריך ייחוד, לא רק ביעדים, אלא גם במראה החיצוני שלו", הוא קבע. "הכומתה לא נועדה להימצא בכותפת, אלא על ראשו של החייל".
אך אכיפת המדיניות המחמירה עלתה לצבא משאבים רבים. "הקצאת אמצעים כספיים וכוח אדם רב שלא לצורך", היה נימוקו של הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, לירידתה הסופית של הכומתה לכתף ב-1987.
וכיוון שעתה היא נחה על כתף החיילים כל הזמן, הפכו את הכומתה קלה יותר: הוסרה ממנה הבטנה, והתחילו להשתמש בפינים במקום בטבעות להצמיד אליה את הסיכה.
היום, חיילים עדיין חובשים אותה על הראש במסדרים, בטקסים רשמיים, וכמובן בבית הספר לקצינים בבה"ד 1 ובבית הספר לטיסה בחצרים.
בזירה הימית
בחזרה לקום המדינה. "לצד כובעי ההיטלמאכר, היה בחיל הים גם כובע "פופאי" אמריקני, על שם הימאי זולל התרד המפורסם", מגולל סא"ל יצחק חי, רע"ן המשטר והמשמעת. "אך ב-1952, נקבע כי מדי חיל הים, לרבות הכובעים, יעוצבו על פי דוגמת חיל הים הבריטי. במדים אלו, הכומתות היו לבנות עם גדיל כחול, והן נועדו לחוגרים עד דרגת רב"ט. מסמל ומעלה, חבשו החיילים כובעי קצינים עם מצחייה".
צילום: נוסטלגיה אונליין
ב-1972, עם המעבר לדוגמת המדים הכלל-צה"ליים, ניתנה לימאים כומתה כחולה כהה, צבע המסמל את הקשר העמוק שלהם לים. "אולם ב-1979, כאשר אלוף זאב אלמוג התמנה למפקד החיל, הוא החליט להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהשיב את כובע 'פופאי' הלבן", מספר סא"ל חי, "ורק ב-1985, בתום כהונת אלוף אלמוג, הוחזרה הכומתה הכחולה לכותפותיהם של חיילי חיל הים, עד עצם היום הזה".
כומתה לילד, כומתה לילדה
עד שנת 1963, חבשו החיילות והחיילים את אותם הכובעים, ואת אותן הכומתות. אך באותה שנה, קבע המטכ"ל כי מעתה יחבשו גברים ונשים בצה"ל כומתות שונות. החיילות קיבלו 'כומתת גריסון', שכונתה גם 'כריש', בצבעים כחול-לבן ובצורת סירה, והיא שירתה אותן עד שנות ה-2000. אלא שאז, ננקט צעד שהוביל למהפכה בצבא.
צילום: לע"ם
"הייתי חיילת בסדיר בשנות ה-90 בבית הספר למ"כים. ובאותה התקופה, כאמור, לבנות הייתה כומתה בצורת סירה", נזכרת ע"צ מרינה, מהנדסת טקסטיל בנס"א (ניסויים והבטחת איכות) שבחט"ל. "בשנת 1999 אושרה לראשונה בפיקוד העורף כומתה בצבע כתום. אבל השוס היה שגברים ונשים קיבלו את אותה הכומתה, העגולה והצמרירית". מאז, החלו החיילות לנטוש לאט לאט את ה'כריש'.
עידן החומר והצבע
"גם צבעי הכומתות לא תמיד היו במגוון כל כך רחב. עד היום השינויים נעשים בפקודת אכ"א, ורק לאחר ועדות ארוכות", מסבירה מרינה. בשנות ה-50 יכולתם למצוא ארבעה צבעים בלבד: זית לעורפיים ולזרוע היבשה, שחור לשריון ולתותחנים, כחול-אפור לזרוע הים ולחיל האוויר, ואדום לחטיבת הצנחנים.
קחו לדוגמה את הכומתה של הגולנצ'יקים, שכל כך מזוהה איתם. עד 1976 היא הייתה בצבע ירוק זית, ורק באותה השנה קיבלה החטיבה מספר 1 את החומה.
ארכיון צה"ל
תא"ל (במיל') דוביד כץ, מי שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל דאז מרדכי (מוטה) גור, משחזר: "נרתמתי לזה באופן גורף. כשפניתי למוטה הוא התלבט כי 'זה עלול ליצור תקדים שלכל חטיבה תהיה כומתה בצבע שונה'". ואכן, הוא צדק. השנים עברו, ועוד ועוד חטיבות, חילות ומערכים קיבלו את הכומתה הייחודית שלהם.
ידיעה על כומתת פיקוד העורף בעיתון 'במחנה'. ארכיון צה"ל
בסוף שנות ה-90, החלה עת של שינויים גדולים בעולם - ובין היתר, פריצות חסרות תקדים במדעים מדויקים. כומתת הצמר לא השתנתה בהרכבה לאורך השנים, אבל נוספה לה אחות תאומה, עשויה מפוליאסטר וטבעונית. בהתחלה, הייתה הכומתה הטבעונית מוגבלת לשני צבעים בלבד: שחור לקרביים, וזית לשאר. "דמייני איך הרגיש לוחם טבעוני, שהיה נראה שונה בין ים כומתות בצבע אחיד - גאוות היחידה שלו הייתה נפגעת", מסבירה מרינה, מהנדסת הטקסטיל.
לכן, עמלו צוותי פיתוח על צבעים ייעודיים לכומתות הפוליאסטר. עד שנת 2015 נוצרו 16 צבעים טבעוניים, ובימים אלה אנו עומדים כבר על 17 גוונים, בכומתת הצמר והפוליאסטר כאחד.
מרינה מדגישה שהיצירה לעולם לא תמה במעבדה שלה ביחידת נס"א, ושהם פועלים באדיקות כדי להמשיך ולהתאים את הכומתות לצרכים בשטח: "כדי שהגוונים יהיו מדויקים ועמידים עד כמה שניתן, אנחנו בוחנים אותם תחת תאורה ספציפית, בעזרת מחשב צבע מתקדם של החט"ל, שבודק קואורדינטות. ככה אנחנו מקפידים שכולן עומדות בסטנדרט".
התרגלנו לכומתה זה מכבר, אך היא עברה הרבה תהפוכות במרוצת השנים - ממש כפי שמקום המדינה ועד ימינו אנו, צה"ל ממשיך להשתנות ללא הרף.