במרכז הציוד קיימת מתפרה וסנדלריה היושבת במחנה תל השומר. יש לקבל טופס ייעודי מנגד הלוגיסטיקה של היחידה ולאחר מכן להגיע למדידות כדי שנוכל להעניק לכל חייל את המענה המתאים והנוח ביותר.
איך משלבים מדים ומשפחה בזמן מלחמה? 6 אנשי קבע משתפים
מהמ"פ שעלה לברית של בנו בפייסטיים מעזה, דרך קצין המזון שלא מפסיק להתרגש מחיוך של לוחם אחרי ביס מהשניצל בשטח, ועד לזוג שלוקח את הילדים לארוחת שישי בזי"ס - ככה נראים החיים של אנשי ונשות הקבע. שמענו 5 סיפורים על קריירה צבאית שמשתלבת עם חיי משפחה מגויסת
28.10.25
0
כולנו מכירים אנשי ונשות קבע. בכל בסיס, חיל, פיקוד וזרוע, הם שם. עם ידע, ניסיון ורצון לתרום ולהשפיע. כבר שנתיים שלא ראו הרבה בית, נתנו מעצמם המון, ועכשיו, הם מקבלים את הבמה לספר - על הדרך שלהם, על האתגרים ועל מה שמניע אותם כל יום מחדש.
"אתה לא שואל 'מתי נגמר', אלא 'מה אני יכול לתרום'"
רס"ן נ', מ"פ בגדוד רותם, גבעתי
את רס"ן נ' תפסנו באחת היציאות המעטות מהשטח שלו מעזה. לשיחה הצטרפה גם רננה, אשתו, ויחד הם סיפקו הצצה מעניינת אל שני הצדדים של שירות הקבע - המקצועי והאישי כאחד.
"ב-7 באוקטובר הייתי בתקופה של לימודים במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי), ומיד כשהבנו מה קורה, הגדוד כולו קפץ לעוטף ולחם בכפר עזה", חוזר נ' לאותם רגעים.
באותה התקופה, הייתה רננה לבד בבית עם בתם הקטנה, בעודה גם בהריון מתקדם. במקביל, ימי הלחימה הראשונים הפכו לשבועות, ואלה התארכו לחודשים. "לי ולרננה הייתה תקופה של כמעט חודש בלי תקשורת", מתאר נ' את הקושי, "אבל אתה חי בתוך המשימה, ממקד את האנשים, לא שואל 'מתי נגמר', אלא 'מה אני יכול לתרום'".
רס"ן נ'
"חיכינו לחלון קטן של שקט", מעידה רננה, "והוא הגיע עם ההפוגה הראשונה, כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה - בהם הצליח נ' לצאת הביתה ולהיות לצידי בלידה".
ואכן, כשהם סוף סוף היו יחד, נולד סיני, בנם: "אמרתי לה אז בשקט: 'איזה כיף לראות חיים חדשים מתחילים, אחרי תקופה בה ראינו כל כך הרבה דברים קשים'".
שלושה ימים לאחר מכן, הסתיימה ההפוגה, והמ"פ חזר לרצועה: "נכנסתי כשסיני בן שלושה ימים, ויצאתי כשהוא בן שלושה חודשים. הזמן נמדד אצלי לפי הילדים", הוא זורק בחצי חיוך, שאומר כל כך הרבה.
ודווקא מאותה הבנה מורכבת, עלתה המנטרה שנטמעה בו: "אנחנו חפצי חיים. עצם זה שסיני נולד בחלון הזמן הקטן הזה, הזכיר לי בשביל מה אנחנו נלחמים - כדי שהילדים שלנו יגדלו כאן בביטחון".
את הברית קיימו כפי שהמציאות אפשרה - נ' הצטרף בשיחת וידאו, ולקח חלק באירוע מתוך הרצועה. "זה לא היה מתוכנן", הוא משתף, "התקשרו, יכולתי לענות, בירכתי, והברית התחילה". ובלב הסיטואציה האבסורדית, אך השגרתית לתקופה המורכבת, אשתו ניהלה את המצב: "אנחנו סביב התינוק, והוא על המסך. זה לא מה שדמיינתי, אבל זה היה רגע חזק ומדויק לזמן שהיינו בו".
נ' בשיחת וידאו בברית של בנו
לאחר מכן, המציאות חזרה למסלול המבצעי המוכר, וכמ"פ בגבעתי, נע הלוך ושוב בין תכנון המשימה לרוח של האנשים. "כמפקד פלוגה אתה לא רק בודק ציוד וכשירות", מדגיש רס"ן נ', "אלא מחזיק את הנפש של הלוחמים. אמרתי להם כל הזמן: תזכרו את ה'למה', משם מגיע הכוח".
ובסוף, כפי שהוא מעיד, החיילים היו אלו שהפתיעו אותו - אפילו ברגעי העומס הגדולים: "אתה בטוח שסחטת אותם באימונים - והם מבקשים עוד. רעבים להגן".
בימים אלה, עובר רס"ן נ' לעולם ההכשרות: "אני הולך להיות מ"פ בקורס מ"כים בביסל"ח. בדרך כלל מ"פים עושים שלב הכשרות - אצלי המלחמה קיצרה את הדרך ישירות לשטח והפכה את הסדר, אבל זה לא משנה. כשהמדינה אומרת שהיא צריכה אותך, אתה פשוט לא יכול לסרב".
לקראת סיום השיחה שלנו, לרס"ן נ' היה חשוב להגיד דבר אחד אחרון. בעיניו, הגיבורים והגיבורות האמיתיים של התקופה הזו הם משפחותיהם של אנשי ונשות הקבע, אלו שמחזיקים את הבית והאנשים כאשר הם רחוקים. "בלעדיהם לא היינו מסתדרים במשימה שלנו - אני יודע שבלי רננה לא הייתי מצליח".
"כל מטוס שהיא שומעת, היא מצביעה לשמיים ואומרת 'זה של אמא'"
רס"ן ה', מפקדת בית המלאכה 221, יא"א 22
עבור רס"ן ה', נדמה היה שהדרך לשירות קבע אווירי הייתה כמעט ברורה מראש - אבא קצין ותיק במערך הטכני, ובני משפחה נוספים המשיכו את המסורת בשלל תפקידים: "כבר מההתחלה הבנתי שאני רוצה להיות קצינה בחיל. לפקד, לתת גב לחיילים, במיוחד למי שמגיעים עם עול מהבית, ולהפוך שירות קשה לבעל משמעות".
17 שנים היא בצבא, אבל הדרך שעברה ה' הייתה רצופת מכשולים ואתגרים. "הייתי קצינת צעירה בטייסת 101, וכשביקשתי להיות ראש צוות חימוש בבית המלאכה, אמרו לי: 'לבנות זה כבד מדי'", נזכרת ה' בחיוך, "אז הייתי בתחילת הדרך, והאימרה הזו רק חיזקה בי את הרצון לעבוד קשה - ולדאוג שאף אחת אחרת לא תשמע את המשפט הזה שוב".
מאז השיגה בהצלחה את התפקיד, והיום רס"ן ה' מפקדת על בית המלאכה לחימוש ביא"א 22, כשתחתיה קרוב למאה חיילים וחיילות. אך מאחורי המספר הזה, מסתתרת המון עבודה: לפרק, לשפץ, להרכיב, לבדוק, וחוזר חלילה. "כל פריט חימוש מתחבר למטוסים", היא מסבירה, "אם חלק מסוים לא מוכן בזמן - יש פחות מטוס פעיל אחד. זה מה שמגדיר אם לטייסת תהיה גמישות להגיב בפרק זמן של דקות - או שעות".
ב'עם כלביא', היא ניצבה בפני תקופה מורכבת כמפקדת - לזהות מי מהחיילים שלה צריך דקה לנשום, ובו זמנית לשדר ביטחון, גם כשאי הוודאות הורגשה: "היו אזעקות, היה לחץ, ועדיין, אמרתי להם: 'זה מה שהתכוננו אליו. אנחנו נשארים על הקו, ועושים את מה שאנחנו יודעים'".
המבצע, העמיד במבחן גם את הגבולות הדקים שבין המקצועי - לאישי. מלבד תפקידה הצבאי, רס"ן ה' היא אם חד-הורית לילדה קטנה: "הייתי כל הזמן בטייסת, כך שהיו שבועות שלמים בהם לא נפגשנו. אני זוכרת שחזרתי פעם הביתה והיא לא רצה לחבק אותי כמו תמיד. זה היה מאוד קשה".
רס"ן ה' והבת שלה
"שם הבנתי כמה המרחק משפיע", מוסיפה המפקדת, "ביקשתי כמה שעות בבית, ישבתי איתה חמש שעות רצוף ודיברתי איתה, כדי להחזיר אמון. יש מורכבות, והשירות האינטנסיבי נותן את אותותיו. אבל למרות זאת, אני יודעת כמה היא גאה בי, ושהיא יודעת למה אני חסרה כל כך הרבה. כל מטוס שהיא שומעת, היא מצביעה לשמיים ואומרת 'זה של אמא' - זה שווה את הכול".
בנוסף, רס"ן ה' היא קרובת משפחה של אחד משורדי השבי שחזרו ארצה לאחרונה. "הוא היה בראש שלי בכל צעד שעשיתי בתקופה הזו", חורצת ה', "כל מה שעשינו והשקענו היה בשבילו, בשביל כל החטופים ובשביל עם ישראל. כשצפיתי בחזרה שלו וראיתי אותו יורד מהמסוק, הבנתי בדיוק בשביל מה אנחנו משרתים. זה היה רגע שסגר מעגל ארוך מאוד של עשייה".
השיחה שלנו מתקרבת לסיומה, ולפתע המפקדת עוצרת, ומוציאה פתק: "אני רוצה להקריא משפט שמלווה אותי כבר שנים רבות - 'במקום בו הכול נראה בלתי אפשרי - שם עושים את הבלתי-ייאמן'. בסוף, תפקיד של מנצח הוא לגרום לתזמורת לנגן עם מעשים, ובלי מילים. וזה מה שאני לפחות, מנסה לעשות".
"אם אחרי הביס יש חיוך - עשינו את שלנו"
רס"ם א', קצין המזון של אוגדה 162
הדרך של רס"ם א' בצה"ל התחילה לפני כמעט שני עשורים, אז התגייס בכלל לגדוד 601 כלוחם הנדסה. בעיות רפואיות צצו ובעקבותיהן הועבר למטבח הגדודי, שמהר מאוד הפך לבית השני שלו. "רצו נורא שאחתום קבע", הוא משתף, "בהתחלה לא הסכמתי, אבל מנהל המטבח שלי נלחם עליי, ומשם זה התגלגל: נגד, מנהל מטבח, והיום - קצין המזון של האוגדה".
לתפקידו הנוכחי נכנס תוך כדי לחימה עצימה, כשעל הכתפיים שלו מונח הדבר הבסיסי והקריטי ביותר לחיילים ולוחמים: לאכול כמו שצריך. "כשהגעתי, כל המטבח התבסס על קייטרינג, מאה אחוז", מגלה א', "אבל ידעתי שאני רוצה שאנחנו נבשל הכול בעצמנו. למה? כי כשמבשלים עם הלב, מרגישים את זה בשטח. זה לגמרי משפיע על המורל, וזה מבצעי".
רס"ם א' מבשל לחיילים
ועל מנת לדאוג שהלב שהשקיע באוכל יגיע עד ללוחמים בעזה, נכנס רס"ם א' לא פעם לרצועה בעצמו: "לפעמים כל מה שצריך כדי לשמח זו גזייה כדי להכין לחיילים שניצלים טריים, או אפילו רק אבטיח קר שנחתך על המקום. הכי פשוט, והכי ממלא".
ומלבד הפן המקצועי, גם באישי עובר קצין המזון לא מעט - הוא אבא לארבעה ילדים, אחד מהם נולד רק חודשיים לאחר תחילת המלחמה: "מיד כשנכנסתי לתפקיד, ישבתי עם אשתי ועשינו תיאום ציפיות, אמרתי לה - 'עכשיו תראו אותי קצת פחות, כשהמצב יירגע, אפצה'".
רס"ם א' (באמצע השורה התחתונה) והצוות שלו
בסופו של יום, התפיסה של א' פשוטה. "האוכל הוא דלק מבצעי. כשחייל מקבל בזמן משהו חם וטעים - הוא חוזר לשטח טוב יותר. אנחנו כאן כדי לעשות את זה, ואם אחרי הביס יש חיוך - עשינו את שלנו".
"זה לא פשוט, אבל אני יודעת שיש חשיבות לעשייה שלי - וזה נותן כוח"
סא"ל ע', ראש מערך המתנדבים באט"ל
גם הרצון של סא"ל ע' לבצע שירות משמעותי הושפע רבות מהמשפחה שלה. "גדלתי בבית ציוני, סבא היה בלח"י, והיה לי ברור שאתגייס ואהיה מפקדת", היא מכריזה.
כבר חמש שנים שהיא מובילה את מערך המתנדבים של צה"ל - גוף שהתחיל מקבוצת גמלאים שבאו לעזור בהתנדבות לאחר מלחמת יום הכיפורים.
מאז, התפתח רבות, ובשנתיים האחרונות הפך לחלק חיוני מצה"ל. "מדובר בכ-80 אלף מתנדבים ומתנדבות", מונה סא"ל ע', "45,00 מישראל ו-35,000 מחו"ל. מכורח הנסיבות, בנינו את המערך מחדש בהתאם למלחמה".
סא"ל ע' (באמצע) ומתנדבים במערך
אחד מאותם שינויים מרכזיים שהוטמעו, הוא פתיחת חמ"ל טלפוני, במטרה לאפשר קליטה מהירה ורחבה יותר של מתנדבים לשורותיו. "לפני 7 באוקטובר עבדנו דרך מיילים והודעות. ב-8 באוקטובר הבנו שזה לא מספיק יעיל", היא משחזרת, "בעקבות זאת - פתחנו את החמ"ל. אנחנו מדברים על יותר מ-300 שיחות ביום: רשויות, עמותות, רכזים".
גם צוות משרתי הקבע המצוצמם התרחב זמנית, במטרה לייעל את תפקוד המערך. מילואימניקים מקצועיים הצטרפו, ביניהם משפטנים, עובדים סוציאליים, רכזי כוח אדם, ועוד מקצועות רבים. "אנשים ישנו עם הטלפון וחיכו לקריאה", אומרת סא"ל ע', "כולם הבינו את גודל השעה והתכנסו לעשייה אינטנסיבית".
ובמקביל לשגרה הצבאית העצימה, יש גם את הבית. סא"ל ע' נשואה לאיש צבא לשעבר ואמא לשלושה ילדים - תאומים בני שבע וחצי ותינוקת בת שנה. בזמן המלחמה, לא הייתה היחידה שבילתה ימים ארוכים על מדים: בן הזוג עשה מילואים לפרקים, והיא מצאה עצמה 'מתמרנת' בין הבית האחד, לשני. "זה לא פשוט, אבל זה אפשרי - אני יודעת שיש חשיבות לעשייה שלי, וזה נותן הרבה כוח".
סא"ל ע' ובעלה
בין כל הנושאים בהם נגענו בשיחתנו, אחד חוזר ונשמע שוב מצידה: "המתנדבים הם חלק בלתי נפרד מהמאמץ המבצעי והעשייה של צה"ל. הם בורג משמעותי בשרשרת הארוכה של משרתי הצבא, ובלעדיהם המצב היה נראה אחרת".
"אני אוציא את הילדים, אתה תישאר בבסיס ואז - מחליפים"
רס"ן ש', מפל"גית כוח אדם בזי"ס, ורס"ר ב', אחראי תחום באספקה זי"ס
כשדיברנו עם רס"ן ש' ורס"ר ב', זה היה יום ראשון, והם בדיוק סגרו את השבת ביחד בבסיס זי"ס, המקום שבו שניהם משרתים. הם סיפרו שהביאו איתם את הילדים לעשות את ארוחת יום שישי ביחד בבסיס - מנהג שכבר רגילים לו בבית.
אבל לפני זה, נחזור קצת אחורה בזמן, כש' הייתה קצינת ת"ש, וב' היה נגד הלוגיסטיקה במספנה. החיילים שלו הגיעו לקבל סיוע ממנה, וכך הם הכירו. מאז, עברו 8 שנים והזוג נשוי באושר - ולהם 2 ילדים קטנים.
רס"ן ש' ורס"ר ב' עם ילדיהם
"לפני המלחמה, ש' עברה להיות מזכירת מפקד חיל הים", מספר ב', "היא הייתה ממש בלב העשייה, עובדת משמרות ארוכות ומסייעת גם בפן המבצעי. אחרי שיצאה לחופשת לידה, הגיע 7 באוקטובר וזה טרף את כל הקלפים".
באותה התקופה, רס"ר ב' היה בלימודים, והוקפץ בחזרה לשירות כדי לסייע במעטפת הלוגיסטית הקריטית. "ידעתי שלמרות זאת אני חייב להיות גם שם בשבילה, דווקא ברגע הזה", הוא מבהיר, ואשתו מוסיפה: "כל הזמן שאלתי את עצמי 'למה אני לא בבסיס, איך אני לא על מדים כשהכי צריך אותנו'? וב' עזר לי להתמודד עם הרגשות האלו".
"ב' היה שם בעיקר להזכיר לי שנתתי את חלקי, וזה שעכשיו אני בחופשת לידה לא אומר שאני לא תורמת", היא משתפת בתחושה שבוודאי ליוותה גם אחרות ואחרים באותה העת, "אני חושבת שאם הבן זוג שלי לא היה בעצמו גם איש צבא, יכול להיות שהוא לא היה מסוגל להבין אותי ככה".
מאז, חזרו שניהם לשירות פעיל: רס"ן ש' כמפל"גית כוח האדם בזי"ס, ורס"ר ב' אחראי תחום האספקה. את חיי הצבא, הם משלבים בהדיקות עם הזמן המשפחתי, למרות הקושי שבדבר. "זה לא פשוט, במיוחד כשאנחנו מרוחקים מהמרכז, ועובדים גם בסופי שבוע, אבל הכול עניין של שותפות", מגלה ב'.
"זה אולי נשמע מצחיק, אבל אנחנו עושים העברת מקל", ממשיכה אותו ש', "אני אומרת לו 'טוב, אני מוציאה את הילדים, אהיה איתם שעתיים ואתה תישאר בבסיס ואז - מחליפים'. זאת כבר השגרה שלנו".
"שנינו יודעים שזה קשה לשלב משפחה וקריירה צבאית, וזה באמת נכון. אבל למרות שזה יכול להיות קשוח לפעמים, אנחנו מכניסים את הילדים לעולם הזה שלנו", ש' משתפת.
רק ביום שישי האחרון, כפי שהזכרנו קודם, ב' סגר את השבת. וכמו כל סופ"ש שבו אחד מהם נשאר, ש' הכינה את הילדים מראש: "'יום שישי הולכים לאמא ואבא לעבודה לעשות קידוש'. ככה הם גם מרוויחים חוויה משפחתית ומיוחדת, ולא רק את זה שאנחנו לא נמצאים".
"לא הכול זהב", היא מבהירה חד-משמעית, "יש תקופות יותר קשות ויש כאלו יותר קלות, אבל בסוף, העובדה שאנחנו משרתים באותו המקום נותנת לנו גם כוח, ויש בינינו חיבור והבנה שלאף אחד אחר אין. הייתי רוצה שעוד זוגות כמונו ידעו שזה לא קל, אבל ממש אפשרי".
ולפני שסיימנו את השיחה, היינו חייבות לשאול: למרות שהם עוד צעירים, האם גם לילדים יש עתיד בחיל הים? "אנחנו לא חושבים שיש אפשרות אחרת", הם צחקו ונפרדו מאיתנו לשלום.
