א' איבד 50% מהדם בגופו, חזר לצה"ל - וכעת משחזר את הרגע בו נפצע אנוש

כשרס"ם א' משחזר באוזנינו את אותה פעילות מבצעית בצפון הרצועה, הקול שלו רועד. גם היום, ואחרי תהליך שיקום קשוח בן כ-15 חודשים, הוא עצמו רואה את הישרדותו בגדר נס.  

"בינואר 24' נכנסנו שוב למשימה, לא רחוק מבית החולים שיפא", פותח רס"ם א', אז בוחן מערכות נמ"ר תחת גבעתי, "זה היה יום גשום, אפור וקר, והייתה אווירה מוזרה, סוג של תחושת בטן רעה. אותנו, הנחו לבודד את האזור שבו פעלה החטיבה: אז עברנו דרך ארוכה בזחל, עד שהחשיך, והגענו לסמטה שאבטחנו". 

משימת האבטחה היא מעין הגנה אקטיבית, בלתי פוסקת, ומתחלקת בין אנשי הצוות בסבבים: כשחלק מאיישים את העמדות בנמ"ר, השאר ישנים, וכעבור מספר שעות - מתחלפים. "כבר הייתי מוכן לשינה, נשכבתי על הרצפה, והדבר הבא שאני זוכר, זה שפקחתי עיניים כשאני בקושי נושם", משחזר רס"ם א'. "הכול היה עשן. שמעתי את המפקד צועק לנו שחטפנו נ"ט".

ההמשך צרוב בראשו כרצף אירועים נמהרים, אך מאוד ברורים: "למרבה ההפתעה, כולם היו כאילו רגועים, לא הייתה פאניקה בתוך הכלי. אחרי כמה שניות של אי הבנה, ותוך כדי צפצוף מציק בראש, התחלנו לבדוק מי נפגע. זיהינו שני פצועים בגפיים - באותו רגע עוד לא הבנתי שאני הפצוע השלישי". 

ואכן, רק כשניסה רס"ם א' להרים את עצמו ולסייע לאחרים להתפנות, הבחין במצבו שלו. "הרגשתי כאילו דרכו לי על צד ימין של הגוף, ופשוט לא הצלחתי לקום. רק אז הבנתי שאני פצוע, ודיווחו גם עליי בקשר שחייב פינוי מוסק". 

הוא הובהל בנמ"ר רפואה ששהה סמוך לכלי שלו, וכל אותו זמן - מרגע הפציעה ועד ההגעה לבית החולים - היה בהכרה מלאה. "שמעתי שמדווחים בקשר שיש הרוג, שאני מת", מגולל רס"ם א' את הסיטואציה הבלתי נתפסת. "ובאמת, איבדתי כ-50 אחוז מהדם בגוף, הוגדרתי מאוחר יותר פצוע אנוש. אבל כל מה שהרגשתי אז לא היה בכלל כאב: זה היה בעיקר דאגה לילדים שלי, להורים, ופחד שלא יפילו אותי מהאלונקה".

בבית החולים הוא נכנס לניתוח של 6 שעות ארוכות, בהן התנדנד בין חיים ומוות. לפני זה, הוא שמע סביבו את דיבורי הרופאים, שרוצים לקרוע מעליו שרשרת שענד על צווארו. "הדבר הראשון שאמרתי היה: 'אף אחד לא נוגע לי בשרשרת'. קיבלתי אותה מסבתא שלי", הוא נזכר. לבסוף, התעורר על מיטת החולים.

אחרי חודש בו עבר סדרת ניתוחים, נכנס רס"ם א' לתהליך שיקום. "זה היה מסע של ממש ללמוד ללכת מחדש", הוא משתף, "בהתחלה נעזרתי בהליכון, אחרי זה במקל, ולאט-לאט חיזקתי את השרירים, שנרדמו בגלל הפגיעה בעצבים".

בינואר 25', רץ רס"ם א' לראשונה מזה כשנה. "הצלחתי לעשות ריצה קלה, עקומה, אבל זה לא שינה לי - פה אמרתי שמבחינתי, השלמתי את תהליך השיקום". כשלושה חודשים לאחר מכן, במרץ 25', בחר לשוב לשירות. "זה היה מבלבל, כי עדיין לא חזרתי לפוקוס מלא", הוא מסביר, "אם יש משימה שפעם הייתי סוגר תוך חמש דקות, היום היא יכולה לקחת לי גם 24 שעות. הייתי רושם לעצמי הכול בפנקס, כדי שאצליח לזכור". 

למרות הקושי והמאבק היום-יומי, קיבל רס"ם א' את ההחלטה הסופית לעלות על מדים: "שאלתי את עצמי למה לוותר על זה, אם אני עדיין יכול להמשיך לתרום ולעשות במסגרת שהיא כמו משפחה בשבילי, ושהתגעגעתי אליה לאורך השיקום". 

בתפקידו החדש כקצין טכנולוגיות, אחראי רס"ם א' על מערכות התצפית, ההגנה והמעטפת הטכנולוגית של אוגדה 146. "כשתפסנו קו הגנה בגבול לבנון, למשל, התפקיד שלי היה לספק המלצות לבניית המוצבים: להציב עמדות ירי אוטומטיות, להתחמש ברחפנים, ולשפר את מה שבתחום הטכנולוגי".

אבל גם הדרך להרגלים קטנים של שגרה לא הייתה פשוטה. "אחרי תקופה כזאת ארוכה, כבר שכחתי איך להשתמש במחשב", הוא מתבדח ומיד מוסיף, "אבל אני באמת שמח שהגעתי לאיפה שאני נמצא היום". 

את הכוח בו נעזר לכל אורך התהליך, הוא תולה באמונה בעצמך ובצדקת הדרך: "במלחמות דברים כאלה קורים, ואני חושב שבן אדם צריך פשוט לעשות את המקסימום מצדו, ולא לוותר. הכי חשוב לא לוותר".