זה הסיפור של בית הקברות המוכר במדינה

כמו כולנו, גם בית העלמין הצבאי בהר הרצל, עבר תהפוכות בחודשים האחרונים. 3 חלקות חדשות נפתחו במלחמה, עד 16 הלוויות נערכו כמעט מדיי יום, ובשבועיים נבנו כ-150 קברים. בשבוע המחבר בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, עצרנו לזכור, וגם לחקור, את הקשר החקוק באבן כבר 75 שנה

08.05.24
עמית דוידוב, מערכת את"צ

"על גבעה אחת, יהיה קבר יוצר החזון הציוני, ובית הקברות של מגשימי הציונות", כך תיאר והצדיק למעשה ראש היחידה להנצחת החייל, יוסף דקל, את ההיגיון מאחורי סמיכות השניים - שלושה חודשים לפני פתיחת בית העלמין הצבאי בהר הרצל. 

וכך, בהחלטה של משרד הביטחון ובמקביל להטמנת עצמותיו של בנימין זאב הרצל, הוקם בנובמבר 1949 בית הקברות הצבאי הלאומי על ההר הירושלמי. 

מההתחלה, מטרתו של בית הקברות הלאומי הייתה להיות "הגדול והמפואר ביותר במדינה", והוא בהחלט הפך לכזה. כבר במבנה הכניסה הראשית, אותו תכנן אשר חירם, אי אפשר להתעלם מגג הבטון ה"מרחף", ויוצר תחושת אובדן שיווי משקל ובלבול בין קל לכבד, כך מסביר דוד קרויאנקר בספרו "אדריכלות בירושלים".

הכניסה לבית הקברות. פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

תחת אותו הבטון ממש, עברו גם בחודשים האחרונים, חנוקי דמעות וצער, משפחות וחברים רבים שנפרדו בפעם האחרונה מקיריהם, חללי המלחמה. כבר מ-7 באוקטובר הורגש שבית הקברות הקריר והשקט (כמה שהיה יכול להיות במדינת ישראל), התלהט.

"הסמליות, הייחודיות והחשיבות של הר הזיכרון הובטחו באמצעות מיקומו של האתר בראש גבעה המוקפת משלושת עבריה ביער ובריחוקו מפעולת החולין היומיומית של העיר", ממשיך קרויאנקר. אמנם עם השנים העיר התקרבה להר, אך בית הקברות נשאר שקט ומנותק. גובהו עדיין מעניק נקודת השקפה לסביבה הרחוקה.

ככל שנוספו חלקות ובית הקברות החל לזלוג מטה מפסגת ההר, נאלצו לבנות מדרגות שיספקו קרקע מפולסת. כמו פני ההר המקורי, שמרו על המוטיב הסלעי וריצפו את קירות המפלסים באבנים בסידור "פראי", כשחלק מהסלעים בולטים מן הקיר.

"צורתן של אבני המרצפת המשובצות מעשה פסיפס, היו מחווה לנוף הסלעי המקורי של ההר", מסביר מעוז עזריהו בספר "מיצוב הזיכרון". הוא מוסיף ומציין שאדריכלות הטרסות הייתה "פונקציה של יחסי הגומלין בין סוגי האבנים ששימשו לבניית הקירות ולבניית הקברים".

משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בדרך כלל, לכל מלחמה מוקדשת חלקה ייעודית אחת. שלום הגליל, לבנון השניה, יום כיפור... אבל הפעם, בעקבות העומס, נאלצה היחידה להנצחת החייל של משרד הביטחון לפתוח שתי חלקות, בהן יוכלו לקיים הלוויות במקביל. השלישית נפתחה כשהמקום בראשונה אזל.

כמעט בכל יום, לאורך שבועות ארוכים, התקיימו בהר עד 16 הלוויות טעונות ורוויות עצב. ממקום שמאופיין במידה בהיותו סטטי, או ליתר דיוק משתנה בקצב איטי, הוא הפך לדינמי - כזה שבשבועיים, נבנים בו כ-150 קברים חדשים. נופו מתעצב מחדש ברגעים אלו ממש.

ההר הורחב לאורך השנים ונוספו לו אנדרטאות, ביניהן לחללי צוללת אח"י דקר המפורסמת, גן הנעדרים, אנדרטת נצר אחרון, ועוד רבות. מתכנני בית העלמין שמו חשיבות רבה על נראות ההר, ולכן נשתלו עצים ופרחים, וכך בית הקברות,  שבעבר היה קירח, הפך למעין גן ואתר למבקרים.

שהרי בסופו של דבר, ההר אינו בעל קונוטציה עצובה בהכרח, ומהווה גם את האתר להנצחתו של חוזה המדינה שלנו. תלמידים מכל רחבי ישראל באים אליו באוטובוסים, תיירים מבקרים וחיילים מתייצבים גם הם במהלך הטירונות. אבל השנה, בעוד שהם עושים זאת, הם עשויים לא פעם להיתקל בהלוויה שמתרחשת ממש באותם הרגעים.

ובאשר לחיבור שבין ההר ליד ושם, השוכן למרגלותיו, שתי מילים מספרות את הסיפור כולו: משואה לתקומה. אך בית העלמין ניצב לצד התקומה, האלמנט הרחב ביותר על ההר, מתפרס וממשיך להתפשט, ומקומו נוכח יותר. 

כמו השביל המחבר, גם השבוע הזה מקשר בין זוועות הנאצים לנס שהוא מדינת היהודים. אך רגע לפני שהשבוע נגמר, אנחנו עוצרים שוב וזוכרים את החללים, שבמותם ציוו לנו חיים. ב-49', כשהקימו את בית הקברות, היה חשש בקרב האחראים על אתר הקבורה של הרצל שהדבר יאפיל על חלקתו. היום, כשאותה "תקומה" כמעט בת 76, אי אפשר לדמיין את השניים בנפרד.