שיתוף פעולה בין צבאות שלא במסגרת ברית - אל"ם (מיל') בני מיכלסון

להאזנה למאמר בפלטפורמות נוספות

פורסם לראשונה במארס 2020

לקריאת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

תקציר המערכת - 

מהקמתה, ישראל נמנעה מבריתות צבאיות כדי לשמר את חופש פעולתה. המאמר עוסק במקרי מבחן בהם צה"ל פעל תוך שיתוף פעולה, ברמה האסטרטגית וברמה הטקטית, עם צבאות זרים מחוץ למסגרת של ברית הגנה. המחבר טוען כי קיימת מגמה של עלייה בשת"פ הצבאי ושצה"ל נדרש לבצע התאמות אליה, תוך כדי המשך מדיניות ההימנעות הישראלית מהצטרפות לבריתות.

מבוא

עד היום, השכילה מדינת ישראל לא לכרות בריתות צבאיות או לחתום על הסכמי קואליציה עם מדינות או עם מעצמות. ניתן לומר שהאסטרטגיה הנהוגה בצה"ל ביחס לדיפלומטיה הצבאית היא דווקא רצון לפעול לבד בכדי לשמר לנו את חופש הפעולה ולהימנע ממגבלות ומהגבלות חיצוניות, בכך מתאפשר לנו לפעול באופן עצמאי (סוברני) בבואנו לקבל החלטות הנוגעות בביטחון המדינה, בדגש על נושאים צבאיים.

מאמר זה יתאר וינתח כמה מקרי מבחן מההיסטוריה המדינית והצבאית של מדינת ישראל ושל צה"ל,במוקד נמצא שיתוף הפעולה הצבאי על משמעויותיו והשלכותיו. שיתוף הפעולה נובע על פי רוב מצורך שלנו להסתייע ביכולותיה של מדינה אחרת למרות האסטרטגיה העקרונית שצוינה מעלה. הצרכים הם מגוונים והם אלה שקובעים את אופיו של שיתוף הפעולה, כך, למשל, ייתכן שיתוף פעולה בשל צורך מדיני כפי שהיה במבצע "מוסקטר" ב־1956, לחלופין ייתכן צורך בשת"פ צבאי או מודיעיני כפי שקרה בשנות ה־80, אשר הוביל להקמת יחידת "גבעון" (קישור).שיתוף פעולה מתקיים תמיד בשל צורך הדדי של הצדדים, כך היה ב־1991 כאשר ישראל נמנעה מנקיטת פעולה צבאית כתגובה לירי טילי הטק"ק מעיראק, בכך היא קיבלה סיוע בהגנה מפני טק"ק וסייעה לארה"ב לשמור על אחדות הקואליציה שגיבשה. בחלקו האחרון של המאמר אסכם ואציע בקווים כלליים כיצד על צה"ל להתכונן לקראת שיתוף פעולה צבאי בעת מלחמה.

כללי – לבד במערכה?

תפישת ההפעלה של צה"ל מאז הקמתו הייתה שהוא צריך יהיה להילחם ללא בעלי ברית או סיוע צבאי חיצוני. תפישה זו נבנתה לאור המצב ששרר בתקופת מלחמת העצמאות, עת נאלצנו להילחם לבד מול קואליציה של 7 צבאות ערביים שנתמכו באופן מסיבי בידי הבריטים – ראה דוגמת הלגיון הירדני. תפישה זו עומדת כיום במבחן תנאים חדשים, ובשלושים השנים האחרונות קיבלה מאפיינים חדשים, אשר ייתכן ויש בהם כדי להצביע על שינוי גישה.

ראשית יש לציין, כי ביחס לבעל ברית אסטרטגי (לא בקואליציה עימו בעת מלחמה) הרי שבשנות המדינה הראשונות שיוועה המדינה לבעלי ברית שיסייעו לצבא הצעיר, ומאז מלחמת יום הכיפורים קיים בעל ברית אמריקאי.

במשך 70 שנות קיומו של צה"ל אירעו כמה חריגים חשובים ביחס לתפיסה העקרונית של לחימה עצמאית, אשר במסגרתם מצאנו עצמנו לוחמים לצד בעלי ברית ובעזרת סיוע חיצוני מסיבות שונות. בשנים האחרונות נראה שיהיה זה גורם קבוע בתפישת ההפעלה של צה"ל. מצבים כאלו עשויים להתרחש בעתיד ויש מן העניין לנתחם על מנת להפיק מהם את הלקחים הדרושים.

אחת הבעיות המסובכות ביותר בעיתות מלחמה הינה ליצור ברית (Alliance)[1] בין צבאות שונים ולתחזק ברית כזו. בעייתיות במיוחד הן סוגיות עבודת המטה המשותפת ומבנה הפיקוד והשליטה במסגרת כזו. לא בכדי נבחר הגנרל דוד דוויט אייזנהאואר למפקד הפיקוד האירופאי של צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הוא נבחר בשל סגולותיו האישיות כבעל יכולת "להסתדר" עם מפקדים שונים מאומות שונות.

יחד עם זאת, הועמד לרשותו מנגנון פיקוד שבו פעלו במשולב קצינים אמריקאים וכאלה מחבר העמים הבריטי כאשר כולם מדברים בשפה האנגלית.[2] מנגנון זה השתכלל במהלך המלחמה ואף המשיך במסגרת הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו) לאחריה.

השאלה הנשאלת היא כיצד פועלים בשגרה ובעיקר במלחמה, בשיתוף פעולה שלא במסגרת ברית כדוגמת נאט"ו, ללא מפקדות משותפות או מטות משותפים. נושא זה מקבל משקל יתר כאשר יש לבנות מאפס מנגנון להבטחת פעולתה של הברית בשעות חירום.

דוגמאות היסטוריות מתולדות צה"ל

מלחמת סיני ומבצע "מוסקטר" (1956) – הסיבות לברית והשתלשלות האירועים - שיתוף פעולה כצורך מדיני

בחודש יולי 1956, עם הלאמת תעלת סואץ ע"י נאצר, החל התכנון של מבצע "מוסקטר" לכיבוש התעלה ע"י צבאות אנגליה וצרפת. צרפת, שלה כבר היו (מחודש יוני) הסכמי מודיעין והספקת ציוד צבאי עם ישראל ואפילו מזכר הבנה אסטרטגי, החלה מגששת באפשרות צירופה של ישראל למבצע שלה ושל בריטניה.

ניתן לראות את ה־1 בספטמבר 1956 כיום תחילת עבודת המטה בצה"ל לקראת מלחמת סיני. כחודש ימים לאחר שהחלה עבודת המטה בצבאות צרפת ובריטניה לקראת מבצע "מוסקטר". כך שבסה"כ עמדו לרשות צה"ל כחודשיים להכנת המלחמה ולתכנונה.

צרפת ראתה בצירופה של ישראל נדבך חשוב, מקומי, לחיזוק הברית ואילו ישראל ראתה כאן הזדמנות להסיר את האיום מצד מצרים ולפתוח, בסיוע חיצוני, את הנתיבים לשיט למזרח הרחוק.

ביום זה, קיבל מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, מברק מאת יוסף נחמיאס, ראש משלחת משרד הבטחון בפריז לאמור:

"אתמול והיום נפגשתי עם תומא ומנז'ן (יועצו של שר ההגנה הצרפתי בורז'ס־מונורי). הפרטים הבאים מפיהם, באחריות קולקטיבית (של ממשלת צרפת): בהכנות הצבאיות בעניין הסואץ אין הפוגה ואין חרטה, לא בצד הצרפתי ולא בצד הבריטי. ... בדעת אדמירל ברז'ו (שמונה לתפקיד סגן מפקד הכוח המשותף האנגלו־צרפתי) להזמיננו להצטרף למערכה ביום ה"ע" פלוס שבע..."[3]

מייד עם קבלת המברק, כינס בן־ גוריון את המטה המצומצם שלו והורה לדיין ולפרס להיפגש עם הצרפתים ולהשיב כי "עקרונית אנו מוכנים לשיתוף פעולה". בכך אפשר לראות את הנחיית הדרג המדיני להתחיל בהכנות למלחמה.

כיוון שההצעה הצרפתית חרגה מעבר לחילופי המידע החשאיים שהפכו בתקופה זו לשגרה בין הצבאות, ולאחר שהחל כבר התכנון המשותף הבריטי־צרפתי, הוחלט להטיל על ראש אג"ם מאיר עמית, שהיה באותה העת בביקור באירופה, להיפגש עם אדמירל ברז'ו על מנת להביע את נכונות צה"ל להשתלב במערכה ולהבין את כוונות הצרפתים לאשורן.

ב־7 בספטמבר נפגשו עמית, יובל נאמן (קצין הקישור למודיעין הצרפתי) ועמנואל נשרי (הנספח הצבאי בצרפת) עם אדמירל ברז'ו ועם גנרל גז'ן, ראש מטהו,הם הביעו את הסכמת ישראל להשתתף במבצע ושמעו פרטים ראשונים על התוכנית הבריטית־צרפתית.

עשרה ימים אחר כך, ב־17 בספטמבר, כינס דיין את ראשי המחלקות באגף המטה הכללי לדיון מיוחד כדי לקדם את ההכנות למלחמה. דיין הסביר לקצינים, לראשונה, כי "במקרה של מלחמה בין המערב ובין מצרים בעניין הסואץ, קיימת אפשרות שישראל תיכנס למלחמה, בין אם כתוצאה מהזמנת המערב ובין אם מתוך יוזמתה של ישראל לנצל את ההזדמנות שתיפתח..."[4]

בימים האחרונים של חודש ספטמבר התקיימה בצרפת ועידת סן ז'רמן בהשתתפות משלחת ממשלת ישראל בראשות שרת החוץ גולדה מאיר ומנכ"ל משרד הביטחון, הרמטכ"ל ושר התחבורה, אלוף (מיל) משה כרמל לדון עם ממשלת צרפת ועם הפיקוד העליון הצרפתי בהצטרפות ישראל לברית הצרפתית־בריטית.

הוועידה הסתיימה בהחלטות מעשיות ומשלחת רמת דרג של קצינים צרפתיים יצאה בחשאיות רבה לישראל למחרת, להתחיל בבדיקת אפשרויות מעשיות של שיתוףהפעולה הצבאי בשטח. ב־2 באוקטובר, עם חזרתו של הרמטכ"ל מצרפת, אישר ראש הממשלה ושר הביטחון בן־גוריון, לדיין לכנס את המטה הכללי ולתדרכו לקראת מלחמה צפויה. כך שבד בבד עם המשך דיוני שיתוף הפעולה עם הצרפתים, החל צה"ל בהיערכות למלחמת סיני.

הצעד הבא בשיתוף הפעולה היה בוועידת סוור שהתקיימה בצרפת בתאריכים 24-22 באוקטובר 1956. המשתתפים בה היו דוד בן־גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון, גי מולה ראש ממשלת צרפת, כריסטיאן פינו שר החוץ בממשלת צרפת וסלווין לויד שר החוץ הבריטי, מלווים באנשיהם (מישראל – משה דיין ושמעון פרס). בוועידה זו נקבע הרעיון המבצעי של מהלך העילה, לאמור, ישראל תתקוף בכוח משמעותי בקרבת תעלת סואץ ואז בריטניה וצרפת ידרשו משני הצדדים, מצרים וישראל לסגת, וכאשר מצרים תסרב אזי הן תתערבנה באופן צבאי על מנת להבטיח שיט בין־לאומי בתעלת סואץ, על פי תוכנית מבצע "מוסקטר".

רעיון זה היה שונה בצורה משמעותית מהרעיון המבצעי של "קדש" שעלפיו, צה"ל יתקוף במקביל לצבאות צרפת ובריטניה. בן־גוריון לא היה מאושר כלל מרעיון זה והדיונים עם בעלות הברית נועדו להבטיח מרווח קטן ככל האפשר בין הפעולה הישראלית לכניסתן של בריטניה וצרפת למלחמה. בן־גוריון ראה את השלב שבו ישראל תימצא לבדה במלחמה מול מצרים כתקופה מסוכנת במיוחד שבה צריך לקבל ביטחונות מירביים מבעלות הברית.

מעבר מהשלב המדיני לשיתוף פעולה בין צבאות

בסיכום ועידת סוור נקבע כי יום ה"ע" יהיה ה־29 באוקטובר 1956 ושעת ה"ש" היא 19:00. בעיתוי זה תתחיל פעולת העילה הישראלית ע"י הצנחת כוח משמעותי בקרבת תעלת סואץ. 36 שעות אחר־כך, בבוקר ה־31 באוקטובר תחלנה ההפצצות הבריטיות־צרפתיות על מצרים לאחר שהאחרונה תסרב לאולטימטום שיוגש לה. ב־36 השעות שבהן תפעל ישראל לבדה, היא תקבל הגנה ימית ואווירית מצרפת. לישראל הזכות לכבוש את הגדה המערבית של מפרץ אילת ואת מיצרי טיראן.[5]

ב־24 באוקטובר בערב, מייד לאחר חתימת ההסכם המשולש בסוור, הבריק הרמטכ"ל מפריז לראש אג"ם:

"א. סיכויים רבים למבצע קדש בהקדם. ב. גייסו מייד יחידות. ג. דאג לסודיות הגיוס. ד. הפעל הטעיה כאילו הגיוס מתוכנן כנגד ירדן בגלל כניסת עיראק לשטחה. ה. יוצאים הלילה בחצות מגיעים מחר בבוקר."

ההפגזה הימית על מרחב רפיח – שיתוף פעולה ייחודי צרפתי־ישראלי

הפגזה זו הייתה האירוע המובהק ביותר לפתיחתה של המתקפה המשולבת האנגלית־צרפתית־ישראלית ולשיתוף הפעולה ההדוק בין כוחותיהן המזוינים של צרפת וישראל.

כבר בראשית אוקטובר 1956 החלו המגעים בין ציי צרפת וישראל, עת נפגש רמ"חים, אל"מ צבי קינן עם נציגי הצי הצרפתי שהגיעו לחיפה. החל מפגישה ראשונית זו, שבה נקבעו דפוסי שיתוף הפעולה בין הציים, נקבע שאחד הנושאים יהיה: סיוע לכוחות צה"ל ע"י הפגזת חוף.[6]

כאשר התקרב מועד יום ה"ע" סוכם שהצי הצרפתי יסייע להתקפת אוגדה 77 בציר החוף ע"י הפגזת מרחב רפיח. הצי הצרפתי הקצה למשימה זו את הספינה המתאימה ביותר שהייתה ברשותו. הייתה זו הסיירת ג'ורג' לייז' (Georges Leygues)[7] שהייתה חמושה ב־9 תותחי 152 מ"מ ועוד 8 תותחי 90 מ"מ עם תחמושת נפיצה המתאימה להפגזות מטרות ביבשה. ספינה זו הייתה בעלת עבר קרבי עשיר במשימות מסוג זה והשתתפה, בין השאר, בהפגזת מטרות חוף בנחיתה בנורמנדי ובחוף פרובאנס בשנת 1944 במהלך מלחמת העולם השנייה.[8] אולם החשוב ביותר היה ציודה במערכת חדישה לטווח ולבקרת אש מסוג "בירינגקלרק" שנועדה בדיוק למשימות מסוג זה.[9]

תמונה 1: סיירת ג'ורג' לייז' (ויקיפדיה)

ב־31 באוקטובר בשעה 18:45 הפליגה הסיירת הצרפתית ג'ורג' לייז' בליווי המשחתות הישראליות אח"י יפו ואח"י אילת מחיפה לכיוון היעד. היה זה לאחר נוהל קרב ארוך ומדוקדק בין שני הציים שמצאו שפה משותפת ויכולת עבודה יחדיו. בדרך אל היעדים נתבקשה הסיירת להקדים את ההפגזה לשעה 01:30. בהיותה בדרך נתקבל אישור הצי הצרפתי להקצאת תחמושת: 360 פגזים 152 מ"מ ו־200 פגזים 90 מ"מ שהם 25 טון בקירוב.

בשעה 01:20 עגנה הסיירת מול היעדים בחיפוי המשחתות (לאחר שהוברר שאין איום ירי מהחוף). היעד זוהה באמצעות הזרקורים שהמצרים נהגו להדליק לשמיים לחיפוש מטוסים. ההפגזה על מחנות רפיח החלה בשעה 01:20 לפי דרישת מפקד האגד הארטילרי האוגדתי ונמשכה כ־25 דקות. בהתאם להודעות מהחוף, ההפגזה הייתה יעילה. נתקבלה בקשה להתחיל שנית בהפגזה בשעה  010305 במגמה להשלים את הפגזת האזור שבין המחנות לחוף הים. הפגזה זו נמשכה עד לסיום הקצבת התחמושת. בשעה 010400 החליט מפקד הסיירת לסגת מהאזור, קצין הקישור הישראלי הועבר בסירה למשחתת אח"י אילת והסיירת חזרה לבסיסה בקפריסין. הנסיגה לוותה בחיפוי אווירי. הפעולה הוכתרה בהצלחה רבה.

תוצאות ישירות מהברית במלחמת סיני– היבט מדיני וצבאי

מחד גיסא, כשַל מבצע "מוסקטר" הבריטי־צרפתי, מאידך גיסא, ישראל הצליחה להפיק תועלת רבה מהמלחמה, זאת על אף שכעבור ארבעה חודשים נאלצה לסגת משטח חצי־האי שאותו כבשה. התועלות שהושגו היו: הבטחת שיט חופשי לסחורות לישראל וממנה במֵצרי טיראן ובתעלת סואץ; פריסת כוח חירום של האו"ם בסיני במטרה להבטיח את פירוזו של חצי האי; חופש השיט הפך לעובדה. המֵצרים נשארו פתוחים תוך קבלת ערבויות של ארצות הברית למעבר ספינות וסחורות לישראל במשך עשר השנים שלאחר מכן. בהמשך העבירה ישראל מטענים בספינות זרות דרך תעלת סואץ, אך שם לעיתים נתקל המעבר בקשיים. במקרה אחד ב־22 ביולי 1957 הורידו המצרים מן הספינה "בריגיטה טופט" את העיתונאי רפי נלסון ועצרו אותו למשך תקופה מסוימת, ובמקרה השני החרימו מטען המיועד לישראל מן הספינה הדנית "אינגה טופט". בפעמים אחרות עיכבו המצרים שלא לצורך ספינות אחרות שהובילו מטענים לישראל. בתוך כך, השתרר שקט בגבול עם מצרים. חצי האי סיני נשאר מפורז למשך עשר שנים, למעט אירוע חריג אחד כאשר ב18 בפברואר 1960, בעקבות מידע כוזב שהעבירו הסורים למצרים כי ישראל מתכוונת לתקוף את סוריה, החלו כוחות צבא מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ לתוך סיני מזרחה לכיוון גבול ישראל. לאחר שצה"ל נערך במסגרת כוננות "רותם" והעביר כוחות גדולים של צבא סדיר ומילואים לגבול, הוציאו המצרים בתחילת מרס את כוחותיהם מסיני.[10] כמו־כן, תוצאה נוספת וחשובה לא פחות אשר הגיעה בעקבות המלחמה,היא השתררות שקט יחסי בגבול ירדן, שידע, בשנת 1956 עד למבצע, את אחת התקופות הסוערות ביותר של פיגועים מחד גיסא ופעולות תגמול מאידך גיסא. שקט זה הופר רק בשנת 1964 עם פעולת הטרור הראשונה של ארגון הפת"ח בניסיון לבצע פיגוע במוביל הארצי.

תוצאות מדיניות עקיפות (חיצוניות ופנימיות)

בחודש שלאחר הנסיגה, באפריל 1957, החלה הנסיגה לשאת גם פירות מדיניים. ב־7 באפריל החזירה ברית המועצות לישראל את השגריר אלכסנדר אברמוב שהוחזר למדינתו עם פרוץ מלחמת סיני.

יחסים מיוחדים נשמרו בין צרפת לישראל. אהדה רבה חשו תושבי ישראל כלפי צרפת שעמדה לצידה במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה בה במדיניותה.

שגריר צרפת בישראל באותה עת, פייר ז'ילבר דובר העברית, היה מקובל ואהוב על כל הציבור. רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה רחשי לב אלו בשיר שאמר "תחי צרפת וישראל, בינינו אין כבר כל הבדל".

הרגשת הרווחה שחשו תושבי ישראל לאחר המאבק המדיני והנסיגה שבעקבותיו, באה לידי ביטוי במצעד צה"ל של יום העצמאות תשי"ז שנערך בתל־אביב, כאשר כחצי מיליון צופים צפו בעשרות מטוסי הסילון הצרפתיים החדשים ובנשק השלל שהוצגו במצעד.

לניצחון במלחמת סיני ולשקט שהשתרר בגבול מצרים, שבא בעקבות הנסיגה, היו גם תוצאות פוליטיות. בבחירות לכנסת הרביעית שנערכו ב־3 בנובמבר 1959 זכתה מפא"י, מפלגתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ב־47 מושבים בכנסת, הישג כביר לכל הדעות. בצירוף המנדטים של שותפותיה, מפ"ם שזכתה ב־9 מושבים ואחדות העבודה שזכתה ב־7 מושבים, הביא הדבר לרוב מוחלט של 63 מושבים בכנסת.

תפיסת שיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל והקמת מנגנון הקישור להגשמתו

מלחמת לבנון הראשונה – צורך בשיתוף פעולה עם ארה"ב– מניעת דו"צ לצד סיוע הדדי

נוכח האירועים שהתרחשו בלבנון לאחר מלחמת שלום הגליל, שבהם היה מעורב צבא ארה"ב ובמיוחד חיל הנחתים בתקופה שבה עדיין שהה צה"ל בלבנון, עלה הצורך בהקמת מנגנון תיאום מבצעי בין שני הצבאות.[11] זאת על מנת לאפשר לצמצם את הסיכוי לירי דו־צדדי בין הצבאות ובמקביל לאפשר סיוע הדדי לאור איומים מתהווים של המחבלים וארגוני הטרור שפעלו בלבנון בכוח בין שני הצבאות ולסייע אחד לשני בעת הצורך כנגד איומי המחבלים והטרור.

כמענה לצורך זה הוקמה, בשנת 1986, יחידת "גבעון" כיחידת מילואים הכפופה לאג"ם, ייעוד היחידה היה "לתאם עם נציגי השותף את ביצוע כל התהליכים הדרושים בעת חירום, ע"פ קביעות מוקדמות".[12] זאת באמצעות הקמת מנגנון קישור (Liaison) בין צה"ל לצבא ארה"ב אשר כונה גם הוא "גבעון" ומוקם בגלילות.[13]משמעות המונח "קישור" הינה: קיום תקשורת בין גורמי צבא או סוכנויות אחרות להבטחת הבנה משותפת ואחדות המטרה והפעולה.[14]

השם שניתן למנגנון זה ע"י האמריקאים היה CCC[15]. זה היה מכלול קישור משותף אשר נועד, בשעת חירום, לספק לשני הצדדים תמונת מצב של האירועים ויכולת תקשורת ישירה. במסגרת השת"פ נכתבו נוהלי עבודה מותאמים ואף נחתמה פקודה משותפת ישראלית־אמריקאית.

הפעלת מכלול זה הצריך מתן מענה תקשורתי ברד"ט (רדיו–טלפון), טלפוניה קווית גלויה ומוצפנת, מערכת ממוחשבת ופקסימיליה הן לאגפי המטכ"ל, לזרועות ולחילות המעורבים והן למשרד הביטחון, לנספחות צה"ל בוושינגטון ולמקבילים בצבא ארה"ב.[16] מאז שיתוף הפעולה ההדוק עם צבא צרפת בתקופת מלחמת סיני ב־1956, לא התנסה צה"ל בברית מסוג זה.

כמו־כן, הוקם גוף מטה מצומצם במחלקה האסטרטגית באג"תבראשות סא"ל אשר אחראי היה על העבודה היום־יומית בין צה"ל לצבא ארה"ב.

• אירועי מלחמת "שלום הגליל" ותקופת שהיית כוחות צה"ל בלבנון אחריה הגדירו את צורכי השת"פ בין הצבאות כלהלן:
• אבטחת בסיסים ומתקנים אמריקאיים במדינת ישראל שכונה PREPOSITIONING ומקורו עוד במלחמת יום הכיפורים.
• הספקת פריטי ציוד ואמל"ח חיוניים למדינת ישראל בשעת חירום,גם כן תולדה של "הרכבת האווירית" במלחמת יום הכיפורים.
• פינוי אזרחים אמריקאים מלבנון – הסתבר שבמדינה זו יש למעלה מ־50,000 אזרחי ארה"ב ובשעת מלחמה עלול לעלות הצורך לפנותם בבטחה או לפחות את חלקם.

שת"פ זה חייב מעורבות מגוונת של הכוחות המזוינים של ארה"ב במזרח התיכון ובעיקר מול הפיקוד האירופאי של צבא ארה"ב - USEUCOM - פיקוד אמריקאי שישראל נכללת במרחב אחריותו ובפועל מהווה את הצוהר העיקרי לשת"פ צבאי מבצעי בין צה"ל למערכת הצבאית האמריקאית. הפיקוד שימש כציר התיאום והעדכון המרכזי מול יתר הפיקודים הצבאיים (הכוללים רכיבי כוחות מיוחדים) ובמיוחד מול USCENTOM (הפיקוד האמריקאי האמון על המז"ת, למעט ישראל) ו-מערך הכוחות המיוחדים האמריקאי.

ניתן להוסיף לכך את הצי השישי אשר זירת פעולתו הינה אגן הים התיכון ואשר קיבל את האחריות על פינוי האמריקאים מלבנון ובכלל זה אבטחת מסדרונות אוויריים וימיים לפינוי כמו יצירת ראש חוף לאבטחת בסיסי הפינוי ביבשה באמצעות TASK-FORCE בסד"כ של גדוד חי"ר מוגבר לפחות.

לצורך הפעלת מרכז הקישור הוכן נוהל כאשר נושא הקשר היה נושא מרכזי בו. המלחמה בלבנון חיזקה את היסודות לברית צבאית, הלכה למעשה, בין ישראל לארה"ב תוך הקמת מנגנון תיאום יעיל אשר הוכיח עצמו מאז פעמים מספר - למשל, בשנת 1998 במהלך מבצע "שועל מדבר" ובשנת 2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה פעלה היחידה לתיאום ופינוי אזרחים זרים לצד תיאום סיוע הומניטרי.

מלחמת המפרץ 1991 – האמריקאים תוקפים ואנו סופגים טילים

שיתוף פעולה ב"כפיה" מדינית

הסיבות לשיתוף הפעולה בין צה"ל לכוחות המזוינים של ארה"ב במלחמת המפרץ היו המאמץ האמריקאי למנוע מישראל להתערב במלחמה, גם באם תותקף וההבנה הישראלית שעל צה"ל להימנע ככל האפשר מלהפריע למהלך האמריקאי המתגבש כנגד אחת מאויבותיה המסורתיות של ישראל – עיראק.

במשך ששת החודשים אשר חלפו בין פלישת עיראק לכווית לבין פקיעת האולטימטום של מועצת הביטחון ותחילת המתקפה האווירית על עיראק ב־17 בינואר 1991 והתחלת מבצע "סופה במדבר", עמלה ארה"ב לגבש קואליציה רחבה ככל האפשר ובכלל זה מדינות ערב, למלחמה נגד עיראק. במסגרת זו היה חיוני לאמריקאים לשמור את ישראל מחוץ למלחמה. היה להם חשש רב שישראל לא תוכל להבליג על איומי סדאם חוסיין ותנקוט במתקפה מקדימה לסיכולם. שיטה זו הייתה מרכיב בתפישת הביטחון הישראלית במשך שנים רבות ויותר מנרמזה לאמריקאים בעת ביקורו של הרמטכ"ל דן שומרון בארה"ב. לכן המדיניות האמריקאית כלפי ישראל, בתקופת "מגן המדבר", הייתה לשכנע את ישראל שלא לנקוט בפעולה כזו. בתקופה זו ביקרו ראש הממשלה שמיר, שר הביטחון ארנס והרמטכ"ל דן שומרון בארה"ב וקיבלו הבטחות בנושאים אחדים על מנת למתן כל פעולה ישראלית צפויה. שמיר הבטיח לנשיא בוש בביקורו בוושינגטון בדצמבר 1990 כי ישראל לא תתערב אלא אם כן ייווצר מצב שהיא לא תוכל לסבול. האמריקאים נקטו בשישה צעדים משמעותיים לגיבוי הבטחותיהם:

• תוספת של 700 מיליון דולר על הסיוע הרגיל של 3 מיליארד דולר כל שנה למדינת ישראל.
• אישרו מכירת מסוקי קרב "אפאצ'י" וטילי נ"מ "פטריוט" בעת ביקורו של דן שומרון בארה"ב.
• הקימו מערכת תקשורת אמינה בין הפיקוד העליון האמריקאי לזה הישראלי ולמתן התרעה בזמן במקרה של ירי טילים מעיראק על ישראל.
• כאשר הוברר שהמלחמה בלתי נמנעת, לאחר תשובותיו השליליות של שר החוץ העיראקי עבדול עזיז לשר החוץ האמריקאי בייקר ב־9 בינואר בג'נבה, נשלחה ב־12 בינואר משלחת רמת דרג מארה"ב בראשות תת־שר החוץ לורנס איגלברגר (Eagleberger) ובהשתתפות תת־שר ההגנה פול וולפוביץ (Wolfowitz) לישראל. משלחת זו הגיעה על מנת לוודא שישראל תתייעץ עם ארה"ב לפני נקיטת פעולה כלשהי גם אם יפלו טילים בישראל (כפי שהבטיחו ראש הממשלה ושר הביטחון בעת ביקוריהם בארה"ב). כמו־כן, הבטיחה משלחת זו: "היה וסדאם חוסיין יירה טילים על ישראל, צבא ארה"ב יחסל איום זה תוך 24 שעות"[17].

הרמטכ"ל, שומרון, התייחס בהסתייגות להבטחה האמריקאית והנחה את צה"ל להכין תוכניות אופרטיביות לפעולה במצב של נפילת טילים בישראל ושל כישלון אמריקאי בהסרת האיום. לצורך כך נזקקה ישראל למודיעין בזמן אמת מלווייני תצפית אמריקאיים ותצלומי אוויר באיכות גבוהה ממטוסי ה־SR-71 ו־U-2 שהיו ברשות חיל האוויר של ארה"ב. אולם מודיעין זה לא סופק וגם איגלברגר ו-וולפוביץ לא היו במעמד לאשר זאת.

המלחמה החלה וישראל נפגעת מטילים – ביסוס שיתוף הפעולה הצבאי

ב־15 בינואר פג האולטימטום ובליל 18-17 בינואר 1991 החלה המתקפה האווירית של הקואליציה על עיראק. בתגובה החלו, באופן מיידי, התקפות הטילים מעיראק על מרכזי האוכלוסייה במדינת ישראל. בתל־אביב נפגע, בין השאר, "בית דני" במטח הטילים הראשון.

למחרת, בליל 19-18 בינואר שוב נורה מטח טילים על מדינת ישראל והפעם גרם להרס רב ברמת גן כולל הרוג אחד.

הרמטכ"ל ומפקדים נוספים יצאו לשטח והתרשמו עמוקות מההרס הרב ברח' אבא הילל ברמת גן. עם חזרתם ל"בור" בקריה הוחלט להאיץ מאוד את התוכניות לתקיפה במערב עיראק. הרמטכ"ל הורה לראש אג"ת להתחיל בהתארגנות לביצוע תיאום מבצעי עם האמריקאים לצורך התקיפה בעיראק. הכוונה הייתה להפעיל "מיני־גבעון" במינימום אנשים נדרשים ובמינימום זמן שישמש לתיאום בסיסי. במידת הניתן להקימו על דברים קיימים ועל בסיס הנספחות הצבאית –כמערכת קשר ראשונית. חיל האוויר נקבע כגורם המרכזי שהיה צריך להגדיר מהן הדרישות המזעריות ליצירת מערכת תיאום שתאפשר להגיע למצב שבו ניתן יהיהלבצע משימות ח"א עוד באותו הלילה (19-18 ינואר). לא הייתה כוונה להפסיק את פעילות האמריקאים בשמי עיראק אלא ליצור מרחב טיסה ופעילות לחיל האוויר. ראש אג"ת כינס מיידית קבוצת תכנון בהשתתפות רמ"ט חיל האוויר וקשר"ר. הכוונה הייתה ליצור "חלונות" של מרחבים וזמנים שבהם יתקוף חיל האוויר. עמדתקשר"רהייתה כי לתיאום מיידי יש צורך בערוץ משותף ליצירת קשר בין בקרות ה־AWACS שלהם.

לאור זאת הציג ראש אג"ת מיידית את בקשות צה"ל לאמריקאים לקבלת מודיעין ו־BDA, מערכת תקשורת שתאפשר העברת הוראות לכוחותיהם ולכוחותינו כבסיס לפעילות; קבוצות קצינים ישראלים ואמריקאים המונחית כל אחת ע"י מפקדיה, מקבלים בקשות ומעבירים לטיפול.[18]

כתוצאה מדרישה זו שהוצגה הן לתתי־השרים האמריקאים ששהו בישראל והן ליו"ר המטות המשולבים קולין פוואל, נשלח לארץ, כקצין קישור ממפקדת פיקוד המרכז האמריקאי CENTCOM, ב־21 בינואר, סגן מפקד חיל האוויר האמריקאי במפרץ, מייג'ר גנרל תומס אולסן (Olsen). כאשר הוא הגיע, הוא נכנס מייד לפגישה עם הרמטכ"ל בנוכחות הנספח הצבאי האמריקאי. דן שומרון שאל אותו כיצד הוא מקושר לפיקוד המרכז ומה המנגנון העומד לרשותו להעביר, בזמן אמת, מידע מצה"ל לפיקוד וחזרה ? כאשר הסתבר שהוא כלל לא היה מודע שאלו הדרישות הישראליות וכן, שאין לו שום קשר ישיר לפיקוד המרכז האמריקאי או מנגנון תיאום כלשהו, הוא נשלח בחזרה לארה"ב תוך סיום שליחותו. ברקע, הבנת הרמטכ"ל שאין היערכות אמריקאית לקדם תקשורת ישירה שתאפשר תיאום מבצעי. הרמטכ"ל הנחה את צה"ל לקיים צעדים מעשיים ולפעול באמצעות צינורות הקשר שהיו קיימים עם צבא ארה"ב, בדגש ל - EUCOM הפיקוד האירופאי שכאמור אמון על הקשר עם ישראל, על מנת להבהיר, כי אנחנו מתכוונים לתקוף בעיראק. זה היה הסיוט הגדול ביותר של האמריקאים אשר חששו עכשיו שהקואליציה בת 34 המדינות שהצליחו להקים עומדת בפני התפוררות באם ישראל תממש את הכנותיה ותתקוף.

היה ברור שהבטחות הצמד איגלברגר־וולפוביץ לא מומשו ושהקואליציה לא הצליחה במשימתה להשמיד את משגרי הטילים של סדאם בתוך 24 שעות. בשל הצורך לעצור את צה"ל מלפעול עצמאית כנגד הטק"ק העיראקי, נקט ממשל בוש בכמה צעדים ובהם הכרזה שטילי ה"פטריוט" מיירטים את הטילים העיראקיים שנורו על סעודיה ולכן פנה יו"ר המטות המשולבים, קולין פוואל, לצה"ל על מנת שיקבל סוללות "פטריוט" אמריקאיות להגנת שמי המדינה.

הרמטכ"ל, אף על פי שלאחר ביקורו בארה"ב והחתימה על החוזה לרכש טילי ה"פטריוט" ידע שהם נועדו נגד מטוסים ולא נגד טילים, הסכים להצבתם בישראל בשל הדיווחים האמריקאים.

צעד נוסף בבניית שיתוף הפעולה היה שליחות נוספת של הצמד איגלברגר־וולפוביץ, אשר הבטיחו שכוחות הקואליציה אמנם לא הצליחו לשתק את הטק"ק העיראקי, אבל הם ישקיעו רבות, הרבה יותר ממה שישראל יכולה להשקיע בנטרול האיום.

אולם הרמטכ"ל שומרון דרש שצה"ל יהיה מעורב בלחימה כנגד הטק"ק העיראקי, לרבות יכולת להשפיע על המטרות שיותקפו ע"י הקואליציה. מה היו הכלים ברשותו של הרמטכ"ל דן שומרון להכריח את האמריקאים לא רק לספק מודיעין בזמן אמיתי על מערב עיראק – דבר שממנו נמנעו עד אותו הרגע – אלא אף לכפות עליהם את תקיפת המטרות במערב עיראק בהתאם להכוונת ישראל? בכתב היה נדרש להבהיר לאמריקאים שצה"ל מתכוון ברצינות לתקוף במערב עיראק בכוחותיו הוא וכי הוא מקיים היערכות קונקרטית לכך (השלכות לפעולה צבאית ישראלית היו ברורות לשני הצדדים). כך, עוד באותו הערב שוחח ראש הממשלה יצחק שמיר, בטון תקיף מאוד עם שר החוץ האמריקאי בייקר, ועמד על כך שלצה"ל יהיה תהיה יכולת תיאום מבצעי עם האמריקאים לתקיפות במערב עיראק. היה זה מאמץ מדיני משמעותי בשכנוע רצינות כוונותיה של ישראל.

מעבר משיתוף פעולה הצהרתי לשיתוף פעולה ברמה הצבאית־טקטית

על רקע זה החליט יו"ר המטות המשולבים להקים בישראל צוות משותף אמריקאי־ישראלי אשר יתמקם במוצב הפיקוד העליון בת"א ויהווה מרכיב במאמץ למיגור הטק"ק העיראקי. בראש החלק האמריקאי של צוות זה הוצב הגנרל מלקולם ארמסטרונג (Armstrong) אשר הוצא מתפקידו כ־J-7 במטכ"ל האמריקאי )תרגילים ותורה), ובראש המרכיב הישראלי הועמד רמ"ט חיל האוויר תא"ל גיורא רום. כתוצאה מעבודת צוות זו, בוצעו 2,767 גיחות מטוסי קרב כנגד טק"ק. כ־22% מכלל הגיחות של המתקפה האווירית.בעיקרם מטוסי איכות, F15E ו־F16 לנטרין.הכוחות למבצעים מיוחדים של הבריטים ושל האמריקאים נטלו חלק בציד המשגרים הניידים. עד לסיום המלחמה לא אותר אף משגר ולא הושמד אף אחד (כל זאת אל מול התנגדות מתמשכת של מפקד פיקוד המרכז האמריקאי אשר טען שנוטלים חלק משמעותי מכוחו למשימה משנית).

מחירי המלחמה לצד התועלות משיתוף הפעולה הכפוי

מבצעי השת"פ במלחמת המפרץ הצליחו לדחוק את המשגרים העיראקיים מזרחה מחוץ לטווח הערים הגדולות בישראל. אבדות ונזקים במהלך המלחמה: בישראל נחתו 33 טילי "אל חוסיין" ו־5 טילי "אל חיג'רא" ב־19 מטחים. שני בני אדם נהרגו מפגיעות ישירות, היו ארבעה התקפי לב שגרמו למוות, שבעה מקרי מוות כתוצאה משימוש לא מיומן בערכות התגוננות, 208 פצועים, 225 הזרקות שווא של אטרופין, ניזוקו 1,302 מבנים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות, 50 מכוניות. מתל־אביב – 1,242 מפונים שוכנו ב־15 בתי מלון. מרמת גן – 697 מפונים שוכנו ב־4 בתי מלון. סה"כ 1,939 מפונים. לכוחות האמריקאים במפרץ היו 28 הרוגים וכ־100 פצועים מפגיעת טיל אחד בהאנגר לינת חיילים בדהראן.

תמונה 2: נזק טיל "סקאד" שנפל על רמת גן (אוסף התצלומים הלאומי)[19]

על אף פגיעות הטק"ק העיראקי במדינת ישראל – שהיו מוגבלות למדי ועל אף טענות של "מביני דבר" בנושא אובדן כושר ההרתעה, הרי החלטת הדרג המדיני של רוה"מ שמיר להבליג ולהכיל את תוצאות התקיפה, הייתה זו שאפשרה לארה"ב להוביל מהלך אסטרטגי שסייע רבות לביטחון הלאומי של ישראל בחמישה נושאים מרכזיים:

• נטרול האיום העיראקי שהיה לבנת יסוד בהפעלת חזית מזרחית נגד ישראל במלחמות העבר ובפוטנציאל לעתיד.
• ניצול תקופת מלחמת המפרץ ותמיכת אש"ף בסדאם חוסיין לדיכוי האינתיפאדה.
• כינוס "ועידת מדריד" להסדר הסכסוך כאשר אש"ף חלק מהמשלחת הירדנית.
• החלטת ממשלת גרמניה לספק לישראל את שלוש צוללות ה"דולפין" הראשונות במתנה, תוך הנחת התשתית לזרוע אסטרטגית מהמעלה הראשונה.
• מחויבות אמריקאית מוחלטת להקמת מערך הגנה כנגד טילים בליסטיים בעבור מדינת ישראל תוך תקצוב הנושא בכל השנים מאז כאחד המועדפים ביותר ע"י הקונגרס ומחוץ לתקציב הסיוע המוגדר.

התפתחות שת"פ ההגנה מפני תלול מסלול מאז 1991

שת"פ שתחילתו ברמה האופרטיבית (הגנה אווירית) וכיום ברמה האסטרטגית (צעדים לקראת הסכם הגנה?)

לאחר מלחמת המפרץ, כאשר התחוור שאיום הטק"ק על ישראל הינו עניין רציני, קיבל תהליך פיתוח המענה ליירוט טק"ק (מיזם ה"חץ") האצה משמעותית. בנושא הקישור, למנגנון "גבעון" נוספה עוד משימה, אשר עם השנים הפכה למשימתו העיקרית: הגנה משותפת על שמי מדינת ישראל (והמזה"ת בכללו) מפני טילים ורקטות. להשגת משימה זו נדרש שת"פ הדוק בהרבה בין ישראל לארה"ב כיוון שהמענה לטק"ק תוקף צריך להינתן בתוך שניות ולכן לא מספיקים נהלים וערוצי תקשורת אלא יש חשיבות לפרוטוקול תקשורת משותף שבאמצעותו יוכלו שני הצבאות לאתר את הטק"ק והרק"ק התוקפים וליירטם. כמו־כן, השימוש ההולך וגובר של ארגוני טרור בטרור אווירי ועלייתו של איום הטילים והרקטות על המזרח התיכון כולו ומדינת ישראל בפרט, הפך מערך ההגנה האווירית למשמעותי ביכולת ההגנה על המדינה. החל משנת 2000, שולבו הכוחות המזוינים של ארה"ב בהגנה האווירית על ישראל.

מתרגלים ומחזקים את ההגנה –שיתוף פעולה צבאי

בשעת חירום, ולאחר החלטה נשיאותית, יגיעו הכוחות המזוינים של ארה"ב לסייע למדינת ישראל במשימת ההתמודדות עם מתקפת טילים ורקטות נרחבת. במסגרת זו, תרגיל ה־"ג'וניפר קוברה 2018" של צה"ל ושל צבא ארה"ב, היה הגדול אי פעם. במסגרתו תרגלו הצבאות לראשונה תרחיש של מתקפת טילים ורקטות נרחבת מכל החזיתות, באמצעות נשק מדויק ובמטחים. במהלך התרגיל, שבוצע זו הפעם התשיעית (הראשון היה בשנת 2001 והוא מתקיים כל שנתיים), התקיימה פריסה של סוללות הגנה אווירית ברחבי הארץ באתרים שבהם יעשה שימוש בזמן אמת. כמו־כן, במהלך התרגיל נערכו סימולציות משותפות של טילים אמריקאיים וישראליים שכללו מערכות THAD, "חץ", "פטריוט", AEGIS מספינות הצי ה־6, "קלע דוד" ו"כיפת ברזל". בחלקו האחרון של האימון, אף ביצעו יחד המערכות הישראליות והאמריקאיות מטווח יירוט באש חיה. התרגיל בחודש מרס 2018 היווה את האימון הראשון שבו השתתפה גם מערכת "קלע דוד" כמבצעית, והיא הציגה בו היקף ויכולות גדולים מבעבר. המערכת שנכנסה למבצעיות בתחילת שנת 2016, מיועדת לפגיעה בטילים, ברקטות ובמל"טים בטווח בינוני עד ארוך, ומצוידת במיירט מהיר ומתמרן שמאפשר להשמיד מטרה בפגיעה ישירה.

מערכת ה"חץ", שחמושה בטילים המתקדמים "חץ 3", המיירטים טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה, לקחה גם היא חלק בתרגיל. בקיץ 2018, ערכו צה"ל וצבא ארצות הברית באלסקה ניסוי יירוט משותף במערכת, במהלכו היא התמודדה עם מטרה בליסטית שדימתה איום ארוך טווח. צבא ארה"ב תרגל בין היתר כמה ממערכות ההגנה האווירית שלו, בהן "פטריוט PAC-3". המערכת מיירטת טילים בליסטיים, מגדילה משמעותית את טווחי המעקב והאיתור של מערך ההגנה האווירית ומוודאת כי טילים בעלי ראשי נפץ כימיים ותחמושת מסוכנת אחרת מושמדים בגובה ראוי.

באימון, שנערך בהשתתפות כ־2,500 חיילי צבא ארצות הברית (שהגיעו למדינת ישראל), מלחי ונחתי הצי השישי וכ־2,000 חיילים ממערך ההגנה האווירית של צה"ל, שיפרו הצבאות את התיאום ביניהם ואת כשירות ההגנה המשותפת שלהם. ביום הראשון בתרגיל נפגש ראש המטה הכללי, רב־אלוף איזנקוט, עם מפקד USEUCOM, גנרל קרטיס מ'סקפרוטי (Curtis M. Scaparrotti). במפגש לקחו חלק ראש אגף המודיעין, אלוף הרצי הלוי, ראש אגף המבצעים, אלוף ניצן אלון, ראש אגף התכנון, אלוף אמיר אבולעפיה ומפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין. המפקדים הבכירים דנו במצב במזרח התיכון, בהשתנות האיומים השונים, בהזדמנויות ובשיתופי הפעולה האסטרטגיים בין הצבאות. מפגש המפקדים ובעיקר מפקד  USEUCOM ניזום, תואם ובוצע ע"י מערך הקש"ח האמון על התקשורת עם השותף האמריקאי בשגרה, במב"מ, בחירום ובמלחמה.

מתוך דברי הרמטכ"ל:

״ביקור הגנרל סקפרוטי הוכיח שוב את מחויבות ארצות הברית לביטחונה של מדינת ישראל",

"זוהי הפעם התשיעית שצה״ל וצבא ארצות הברית מתרגלים יחד את תרגיל ה־Juniper Cobra, לצורך שיפור הכשירות להגנה מפני איומי תלול המסלול וקידום הלמידה ההדדית של הכוחות בשטח למול מגוון תרחישים״.[20]

לכך הוסיף גנרל סקפרוטי:

"לארה"ב מחויבות עמוקה להגנת מדינת ישראל", "נמשיך לעבוד בשיתוף פעולה לקידום היציבות באזור, לא רק במסגרת תרגיל זה, אלא בכל מקרה של אירוע ממשי".

ראש אגף המבצעים, אלוף ניצן אלון, אמר:

"הקשר העמוק בין ישראל וארצות הברית מבוסס על אינטרסים וערכים משותפים", "שתי מדינות דמוקרטיות בעלות ערכים משותפים, המשלימות זו את זו על ידי שיתוף פעולה מבצעי־צבאי, משדרות מסר חזק וברור לכל האזור. המציאות המורכבת במזרח התיכון, כמו גם פעילות ארגוני טרור עולמיים וגורמים רדיקליים, מציבים אתגרים רבים בפני ישראל וארצות הברית".

הוסיף והדגיש ל. גנרל ריצ'ארד מ' קלארק (Richard M. Clark), מפקד כוח המשימה המשולב האמריקאי

"תרגיל Juniper Cobra 2018 הוכיח את עצמו כתרגיל מאתגר וריאליסטי להפליא, שחייב אמון, תקשורת ושיתוף פעולה עם השותפים הישראלים שלנו". "הקשרים שנבנו בשבועיים האחרונים עוזרים לחזק את יכולת הפעולה ההדדית שלנו ולסלול את הדרך למשימות ולתרגילים עתידיים".

נוסף על כך (ולצורך משימות כמו פינוי אזרחים אמריקאים מלבנון[21]) התקיימו תרגילים משותפים של לוחמי גדוד הסיור של חטיבת ה"צנחנים" ושל לוחמי המארינס (מיח' 27 המוצבת על ספינות הצי ה־6), במסגרתםתרגלו הכוחות לוחמה בשטח בנוי, התמודדות עם אמצעי חבלה, שימוש בארטילריה, פשיטה על מבנים תוך שימוש בכלים משוריינים ופינוי פצועים משותף. בית הספר ללוחמה בטרור אירח את כוחות המארינס של צבא ארצות הברית, שם עברו הכשרה ייחודית ובמקביל התקיימו תרגילים עם מפקדי וחיילי יחידת "אגוז".

בין היתר, הכוחות הלוגיסטיים והרפואיים של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, בשיתוף עם האמריקאים, תרגלו אירוע רב נפגעים, פינוי מוסק לבית חולים ושימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. זאת במסגרת הכנת צה"ל לתמוך בנוכחות האמריקאית במזה"ת בכלל ובישראל בפרט.

סיכום

מתוך מקרי המבחן שתוארו במאמר עולהבאופן מובהק כי שיתוף הפעולה בין הצבאות האמריקאי והישראלי הלך והתהדק בעשרים השנים האחרונות וזאת ללא חתימה על "ברית". כפי שניתן להיווכח, הישגי התרגילים המשותפים שהתבססו בתחילה על לקחי מלחמת המפרץ (1991), מצביעים על גרף שיפור מתמיד ועל מגמה חיובית ברורה בקשר ההדוק ובתיאום בין המדינות והצבאות. ההישגים הצבאיים של שת"פ בהיעדר ברית התאפשרו כשכל צד הביא לשת"פ את יתרונותיו היחסיים מבלי ניסיון לכפות זה על זה את השיטות ואת דפוסי הפעולה הייחודיים לו. כך גם, התחשבות הצבא המארח בצורכי האורחים, המנטליות השונה ונוהלי הפעולה השונים גם הם בעלי חשיבות מרובה.

אפשרויות אלו הינן מגוונות יותר ככל שמנגנון הקישור (Liaison) בין הצבאות משוכלל יותר ומאומן לעבוד יחד. היכולת לקיים סינרגיה בין הצבאות נשענת בראש ובראשונה על יצירת שפה משותפת ועל שימוש באמצעים משותפים – כמו מערכות תקשוב אחודות. במהלך השנים הקשר התפתח לשיתוף פעולה צבאי ומבצעי אינטימי בהיקף ובאיכות של שותפות (Partnership).

ישראל מספקת לארה"ב מידע מודיעיני קריטי, מקיימת שיח פורה על תורת לחימה, ומפתחת טכנולוגיות מתקדמות המשולבות בצבא האמריקאי. אפילו משרד ההגנה והממסד הצבאי האמריקאי, שהיו פעם עוינים לישראל, למדו להעריך את היחסים המיוחדים בין המדינות. למרות כל אלה, ישראל מעולם לא תבעה מארה"ב ערבות ביטחונית.[22] עלינו לזכור שכוח משימה שייפרס בישראל כפוף אך ורק למפקד האמריקאי העליון – נשיא ארה"ב מחד גיסא, ואיננו קבוע מאידך גיסא, אלא מתארגן אד הוק לאור המצב המתפתח.

בעתיד הנראה לעין צריך צה"ל לכלול בין הגורמים המשפיעים על היערכותו ותכנוניו המבצעיים, הגעת כוח משימה מיוחד מארה"ב שישתתף בהגנת מדינת ישראל. התופעה של ישראל לבדה במערכה רבתי מול מגוון איומים, כנראה חלפה מן העולם. הניסיון הנצבר מוכיח כי ניתן לפעול בעיתות מלחמה יחד עם בעלות ברית במבצעים משותפים גם בהיעדר ברית צבאית כמו NATO, בעזרת מפקדות משולבות. ישנן תצורות שונות לשת"פ חלקי לענייני מודיעין, הגנהאווירית ואף סיוע אש ישיר מהים.

לצד התועלות הרבות שתוארו דלעיל ישנן מגבלות לשיתוף הפעולה – מנגנון הפעולה שנבנה עם צרפת ואנגליה במלחמת סיני היה טוב אבל מוגבל ביכולת בחירת עיתוי הפעולה וברצונותיה של ישראל. כך גם כשנכפה על ישראל לשבת בצד ולראות כיצד נופלים טילי טק"ק עיראקיים על אזרחיה ולמרות כל זאת, עליה "לבלוע רוק" ולעמוד בהתחייבויותיה.

אסטרטגיית "עצמאות" לצד התכוננות ומוכנות לפעולה בשיתוף פעולה

על אף ששיתוף הפעולה מוצג כלפי חוץ כמעט כצבאי בלבד, ברור שהינו גם מדיני בעל אספקטים כלכליים וחברתיים, ויש לקחת זאת בחשבון בעיקר אם רוצים בהרחבתו.אסטרטגיית מדינת ישראל הייתה ונותרה "אסטרטגיית עצמאות", ויהיה נכון להמשיך ולשומרה כזו. יחד עם זאת, כפי שנותח במאמר,קיימים מקרים שבהם נכפה עלינו לפעול בברית/שת"פ/קואליציה וכיו"ב עם מעצמות או מדינות אחרות, לכן מוטב לנו להכיר את ההיסטוריה ולהקים מנגנון שיאפשר מרחב פעולה לצה"ל (מניעת חיכוך, עדכון, קישור, שת"פ) בטרם עת שיאפשר לנו לשמור על מרחב הפעולה ולפעול בצורה מיטבית ואפקטיבית בעת הצורך.

בהתייחס ליחסים עם ארה"ב, אני מבקש להדגיש מספר סוגיות:

• היותו של הכוח האמריקאי כוח משימה, מתאפיין בכך שלא נוכל לדעת מראש אילו יחידות ירכיבו אותו, מי יהיה מפקדו ומי יהיו קציני המטה שיגיעו בעת הצורך לישראל. מכאן נהיר שלא ברור מה תהיה רמת בקיאותם בזירת המזה"ת בכלל ובצורכי ההגנה של ישראל בפרט, לכן יש להיערך עם מנגנון חניכה מקצועי ומיומן (אפשר עם אנשי מילואים שיוכנו לכך) אשר יוצמד לאמריקאי עם הגעתם ויקל על הסתגלותם למדינת ישראל ולצבאה. יצוין, כי צה"ל מקיים כיום צעדים בכיוון ויש לקוות, כי אלה ימשכו.
• יש להקים זירה מיוחדת בחטיבת המבצעים שתוכל לשאת בדרישות עבודת המטה אל מול הכוח האמריקאי. גופי המטה הרגילים אינם עונים על הבעיה בעיתות מלחמה שבהם קבועי הזמן של שיתוף הפעולה קצרים בהרבה ומתקיים קשר ושיתוף מידע שוטף
  בין EUCOM, CENTCOM, SOCOM, הצי השישי ומרבית סוכנויות המודיעין והביטחון המיוצגות במפקדות אלו ומפקדת כוחהמשימה האמריקאי מחוברת אליהם ברשת.
• ניהול מבצעים תוך הכללת הכוח – לא די בהכפפתו לכוחות ההגנה האווירית (גנרל 3 כוכבים לתא"ל) אלא חשוב לראותו בראייה רחבה בשל מבנה המפקדה שלו, על נכסי המטה ובעיקר המודיעין אשר מביא איתוכוח כזה, עם פריסתו.
• להתייחס לכך כאתגר מבצעי המצריך, ברמת המטכ"ל, הכנת תוכניות (מגירה) אופרטיביות שבהן כלול הכוח האמריקאי. תוכניות כאלו צריכות לכלול את כל הנספחים ובמיוחד איסוף מודיעין, היבטי אוויר וים, תקשוב ולוגיסטיקה ופיקוד העורף (ובכלל זה גם משטרה צבאית, למשל).
• הרמטכ"ל, והמטכ"ל כולו, נדרשים להתייחס לכוח באופן דומה לפיקוד ישראלי וכמפקדה אופרטיבית להפעלת כוח.

רשימת מקורות:

• Joint Publication 1-02, Department of Defense, Dictionary of Military and Associated Terms, 12 April 2009
• אייזנהואר, ד. דויד, מסע שחרור אירופה, כתבים, ת"א, 1951.
• ארכיון צה"ל.
• אתר דובר צה"ל.
• מיכלסון בני, תולדות אגף התקשוב בצה"ל, עמותת חיל הקשר והתקשוב, יהוד, 2018.
• פרופ' ערן לרמן, "הסכם הגנה אמריקאי־ישראלי?רעיון נאצל אבל לא רצוי", פורסם בתאריך 11.7.2019 באתר JISS, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון https://jiss.org.il/he/inbar-lerman-a-us-israeli-defense-treaty/
• סא"ל משה מרקוביץ, פק"ל קשר "גבעון", קש – 9 – 1300, מקשר"ר, ענף מבצעים, 17 ינואר 1988.

הערות שוליים:

[1]ברית (Alliance) – יחסים הנובעים מהסכם בין שתי מדינות (או יותר) להשגת יעדים משותפים התואמים את האינטרסים של שני הצדדים. המילון האמריקאי למונחים צבאיים.

[2]דויד ד. אייזנהואר, "המסע לשחרור אירופה", כתבים, ת"א, 1951, עמ' 207-206.

[3]גולני, שם, עמ' 246.

[4]גולני, שם, עמ' 249.

[5]גולני, שם, עמ' 378.

[6]צבי קינן (ואחרים), דו"ח שיתוף הפעולה בין הציים.

[7]על שם שר הצי הצרפתי בין שתי מלחמות העולם – ג'ורג' לייז'.

[8]מבצע "אוברלורד" – הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944 ומבצע "דרגון" הנחיתה בדרום צרפת באוגוסט 1944.

[9]סרן יצחק שושן, קצין הקישור הישראלי על הסיירת, דו"ח קצין קישור על הפגזת רפיח ע"י ג'ורג' לייז'.

[10]יגאל שפי, התרעה במבחן: פרשת רותם ותפישת הביטחון של ישראל 1957–1960 הוצאת מערכות, משרד הביטחון, 2008

[11]בשנת 1981 נחתם מזכר הבנה (mou) לשיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל לארה"ב אולם, האחרונה הקפיאה את ההבנות בתגובה לחקיקת "חוק הגולן" (דצמבר 1981).

[12]מסמך פנימי.

[13] היחידה פורקה ב- 2019 והוטמעה בחטיבת הקש"ח של צה"ל.

[14]המילון האמריקאי למונחים צבאיים.

[15]Combined Coordination Center

[16]סא"ל משה מרקוביץ, פק"ל קשר "גבעון", קש – 9 – 1300, מקשר"ר, ענף מבצעים, 17 ינואר 1988.

[17] הכותב היה נוכח במהלך השיחה בין הצדדים בו הועבר המסר המתואר.

[18]מסמך פנימי בצה"ל.

[19] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_Damage_from_an_Iraqi_Scud_missile.jpg

[20]אתר דובר צה"ל, 8 במרס 2018.

[21] NEO - Non combatant Evacuation operations

[22]פרופ' ערן לרמן, "הסכם הגנה אמריקאי־ישראלי?רעיון נאצל אבל לא רצוי", פורסם בתאריך 11.7.2019 באתר JISS, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון https://jiss.org.il/he/inbar-lerman-a-us-israeli-defense-treaty/

לקריאת המאמר בפורמט PDF מונגש  לחץ כאן