עמית שלח לחברתו פרחים שעות לפני שנפל. היא קיבלה אותם לאחר מותו

"אני לא אוהבת קעקועים, גם בחיים לא תכננתי לעשות אחד. כשעמית ואני דיברנו על זה, חשבנו שנעשה קעקוע משותף". ליה, בת זוגו של סמ"ר עמית כהן ז"ל, מרימה את הזרוע, ומראה לי את הדובי הקטן שכעת מצויר מתחת לפרק כף היד שלה, "בסוף עשיתי אותו עבורו. אני קוראת לו 'דובי' מאז שהכרנו, וזה מבחינתי עמית. אין משהו שמתאר אותו במדויק יותר".

את ליה, אני פוגשת ביום הולדתו ה-20 של עמית ז"ל. "שנה שעברה הוא היה אמור לסגור בעזה. בסוף הוא הפתיע אותנו וחזר כמה ימים לפני. הוא קנה לכל אחד מתנה ואמר: 'אם אני אלך, לפחות תזכרו שלא הייתי קמצן'", היא מספרת בחצי צחוק. "הפעם הלכתי לבקר אותו בבית הקברות".

"אנחנו מכירים מהיסודי, אבל התחלנו לצאת רק בתיכון", מגוללת ליה את ראשית הקשר, "היינו יחד בצופים, ודיברנו כל יום שיחות של שעות. בתחילת י"א הפכנו לזוג - ומאז היינו דבק. עמית היה כריזמטי, עם חיוך ענק. בכל מקום שהוא היה בו אנשים היו מתגלגלים מצחוק. אבל עם ההומור היה לו את הלב הכי רגיש, חם ואכפתי. הוא לימד אותי הרבה על נתינה ואהבה".

סמ"ר עמית כהן ז"ל

הם היו יחד שלוש שנים, והתבגרו זה לצד זו ברגעים המשמעותיים בחייהם. "עברנו המון. אירועים משמחים וגם מורכבים. הוא היה שם בשבילי בכל השנים האלו, וגם אני עבורו, למשל בתהליך הגיוס שלו שהיה מאתגר וארוך. הוא חלם להגיע לגולני, והמלחמה רק חיזקה את זה. אבל היו לו כל מיני בעיות רפואיות, והוא נלחם כדי להתגייס לקרבי. ממש עשה הכול כדי להגיע לחטיבה. למרות שפחדתי, הייתי נחושה עבורו".

סמ"ר עמית ז"ל התגייס בחודש דצמבר 23' לחטיבה החומה. הוא יצא לקורס חובשים, התמחה ברחפנים, והצטיין בקורס טילי גיל במחלקה. "היה מעורר השראה לראות את זה מהצד, הוא באמת היה מודל לחיקוי עבורי לכוח רצון ולתעוזה. היה מרגש לדעת כמה הוא רצה ועבד בשביל זה - וגם כמה הוא הצליח", היא מתארת בחיוך שמסתיר געגוע עמוק.

"כשנכנס ללבנון בפעם הראשונה, ממש כשהתחילה הכניסה הקרקעית, מאוד פחדתי". מאז עברה שנה, במהלכה המשיך סמ"ר עמית ז"ל להילחם עם חבריו. אבל גם בתקופות הכי אינטנסיביות, מתארת ליה - בכל יום היא הייתה מקבלת שיחה, "גם אם זה לכמה דקות, כשהיה לו טלפון הוא תמיד התקשר".

גם כשעה אחת בלבד לפני האירוע בו נפל, הם משוחחים בטלפון. "בדיעבד אני מצטערת שזו הייתה שיחה כל כך קצרה. אבל לפחות אני יודעת שהוא היה רגוע ושלו. עם החברים שלו, ועשה את מה שהוא אהב", היא משתפת בכאב. בצהרי היום, מתקשרת אליה אמו ומספרת לה שהייתה תקרית במחלקה: "עוד לא היו פרטים, אבל הייתה לה תחושה מאוד לא טובה".

באותו היום הייתה ליה עסוקה בטקס הסיום של הקורס עליו פיקדה בחודשים האחרונים. "עליתי יחד עם החיילים שלי לבמה, מחייכת, מנסה לשכוח ולחשוב מחשבות חיוביות", היא משתפת. ברגע שהטקס מסתיים, היא יוצאת מהאולם - והעולם חושך.

"אמא שלי התקשרה אליי, ואני ישר מבינה מה קורה. פשוט נפלתי לרצפה מול החיילים. אמרתי לה שהוא הבטיח לי אתמול בערב שהוא ישלח לי פרחים", ליה לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה, "היא ענתה לי 'ליה, הוא הביא לך. הם אצלך בחדר'. ואז הכול יצא בבת אחת".

היא חוזרת מהטקס, היישר אל בית המשפחה של בן זוגה. "בהסתכלות אחורה, קרו הרבה דברים בסמוך ליום הזה שקיבלו משמעות אחרת. השיחות האחרונות שלנו, ההודעה שהוא כתב לי על כמה הוא אוהב ומתגעגע - והוא שלח לי זר פרחים. בהתחלה לא רציתי לראות אותם, איך אני אחזיק את הזר שהוא שלח לי - כשהוא לא כאן יותר".

"זה הדבר האחרון שיש לי ממנו. קשה לחשוב על זה", היא אומרת בעודה מרימה את ה'זר' שכעת הפך למעין פסל. הוא נוצר כמחווה עבורה, משמר את הזר - ואיתו, את הנוכחות של עמית בחלל. היא מצביעה על דמות החייל שחרוטה על הזכוכית: "זה עמית מחזיק את הפרחים שהוא שלח לי ביום בו נפל" - דבר שלא הספיק לעשות מעולם.

כשמסתכלים מקרוב מגלים סממנים נוספים של בן זוגה, כולם מרכיבים חלק קטן ממה שהיה עבור ליה. ביניהם, המשפט שהלך איתו יום יום, 'אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר', וגם את 'אש הלהבה': "ההודעה האחרונה שמצאנו בטלפון של עמית היא על שרשרת שהוא רצה להכין עם תליון של הסמל הזה. היום אח שלו עונד אותה במקומו".

לצד הזר הקבוע בזכוכית נכתבו משפטים בודדים, במילותיו של עמית. "יחד עם הפרחים הגיע מכתב. שקיבל משמעות אחרת לגמרי כשנפל. 'את מתחילה פרק חדש בחיים', 'אוהב אותך כל כך ומתגעגע' - מצמרר לקרוא אותו. הלוואי והייתי יכולה לקבל ממנו את הפרחים, שהוא היה יודע שקיבלתי אותם".