"הצלחתי לעמוד על הגלשן עם הפרוטזה, זו הייתה תחושת אופוריה"

"אני מרגיש פיצוץ עוצמתי, ואז הכול מולי הופך שחור. אני עף באוויר ונוחת על הגב, וכשאני מנסה להזיז את הגוף, אני קולט שיש לי פציעה קשה ברגליים. רק יד ימין מתפקדת בזמן שעוד חובשים אותי, יש חילופי אש ברקע. בדיעבד אני מבין, שמחבלים יצאו מפיר הדירה הסמוכה", כך משחזר סרן (במיל') עדי תימור, את רגעי פציעתו בלב הרצועה, לפני כשנתיים.

למרות היותו קצין קרבי מתמרן בעזה, מסלולו הצבאי של עדי התחיל הרחק מהנקודה הזו: "התגייסתי בכלל לתפקיד עורפי, אבל אחרי מאבק ארוך העלתי פרופיל, ובאוג' 16' התגייסתי לפלחה"ן צנחנים. יצאתי מ"כים, קצונה, חזרתי לכמה תפקידים והשתחררתי 4 שנים אחר כך".

ב-7 באוקטובר הוא היה בזולה עם חברים בחוף הבונים. "אני במקור מכרמיה שבעוטף", הוא מספר, "ובאותו בוקר התלבטנו אם ללכת בכלל לים בזיקים, בסוף, נשארנו בחוף הצפוני - החלטה שבדיעבד הצילה לי את החיים. בשש וחצי בבוקר אמא שלי התקשרה לשאול אם אני בסדר. לא הבנתי בהתחלה מה קורה, אבל ככל שהדקות חלפו תמונת המצב הפכה לברורה יותר". 

עדי וכל הצוות שלו הגיעו למילואים בבארי בשבוע הראשון למלחמה. "טיהרנו בתים, חיפשנו נעדרים, והמשכנו משם להכנות בצאלים לקראת התמרון בעזה". בתחילת דצמבר נכנס לרצועה כמפקד צוות בפלחה"ן 6696 במשימה חשובה. "החזקנו את ציר נצרים וביצענו פעולות בשכונת הנגדים היוקרתית - שמלאה בתשתיות טרור של חמאס. המטרה שלנו הייתה לכבוש אותה, בית אחרי בית, בניין אחרי בניין".

הלוחם נכנס יחד עם הצוות לאחד המבנים, שבו שתיים מהדירות בקומה הראשונה היו חסומות. הוא שלח שני מלוחמיו לבדוק מהחלון מה חוסם את הדירות בשביל להחליט כיצד להתקדם, אלא שבדיוק שם חיכה להם מארב של מחבלים, שפוצצו עליהם מטען. עדי עף מההדף ונפצע, ורס"ל (במיל') אליסף שושן ורס"ל (במיל') אוהד אשור זכרונם לברכה, נהרגו במקום.

"בנקודת איסוף הפצועים הפלוגתית ראיתי את אוהד ואליסף, והבנתי שהם נפלו. עד אז בקושי הרגשתי את הפציעה, ופתאום הכול התפרץ", הוא משתף, "החובשים פינו אותי במסע כואב דרך ההאמר, עד שהועברתי למסוק ומשם לשיבא. הייתי מונשם שלושה וחצי שבועות. וכשהתעוררתי ב-15 בינואר בלי רגל, הייתי בהלם כשגיליתי כמה זמן עבר. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה אוהד ואליסף". 

ועכשיו, עדי הגיע למסע האמיתי - השיקום: "למדתי מחדש איך לבלוע, לעמוד לעשר שניות בכל פעם, להרים יד, וללכת שוב. איבדתי 20 קילו, הגוף שלי היה בטראומה. אבל ניסיתי להיאחז בניצחונות הקטנים - כל תנועה, כל צעד, כל התקדמות. המשפחה, בת הזוג והחברים שהקיפו אותי נתנו לי את הכוח והתקווה להמשיך קדימה".

ועשרה חודשים בלבד אחרי הפציעה, עדי חזר לעשות משהו שעלול להישמע בלתי אפשרי עם רגל אחת - לגלוש. "זה היה הדבר שהכי אהבתי לעשות לפני הפציעה", הוא נזכר, "פחדתי מהפעם הראשונה, פחדתי שלא אצליח, אבל כשנכנסתי לים, כל הלחץ השתחרר. הצלחתי לעמוד על הגלשן, וזה נתן לי תחושת אופוריה: אולי זה לא מושלם, אבל יש פה תקווה, ואני רוצה להיות גולש טוב יותר ממה שהייתי".

"המסר שלי לפצועים אחרים הוא פשוט לא לוותר", עדי מסכם, "לפעמים הפחד מכישלון מונע מאיתנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים. אם עובדים קשה ודוחפים קדימה – הכול אפשרי".