מה נתן כוח ללוחם הקומנדו שנפל, לסבא במיל' ולחובש שנפצע?

המילים הכתובות שליוו את ריף עד יום מותו

"ריף זרם לי בעורקים", כך ממלמל בשקט אביו של סמל ריף הרוש ז"ל, אבי, בעודו ממולל באצבעותיו קרע נייר. "הוא אהב לחיות, במלוא מובן המילה. חבר טוב שלו היה אומר עליו שהוא 'אחד שמצליח להכניס 170 שעות ליממה אחת'. ידענו את כל זה תמיד, והבנו את זה יותר לעומק אחרי שהוא מת". 

ריף, לוחם בהכשרה בביה"ס לקומנדו, נפל לצד שלושה לוחמים נוספים בהיתקלות מול מחבלים, בחודש ה-6 למלחמה. "הכרתי אותם. את המפקד, סרן עידו ברוך ז"ל, שרק חודש לפני מותו נכנס לתפקיד, ואת שני החברים לצוות שאירחנו לפני כן בבית שלנו בקיבוץ: סמל אמיתי אבן שושן ועילאי צעיר, זכרם לברכה… אנשים טובים".

כשהיה ריף חוזר מעזה, דאג אביו לכבס את בגדיו. "בשבת האחרונה שראיתי אותו, חודש לפני שהוא נהרג, רוקנתי את כיסי המדים כרגיל, ומצאתי דף A4 מקופל", הוא משחזר. "לא יודע למה - אבל החלטתי שהוא צריך להישאר אצלי. אחרי שריף נהרג, וקראתי סוף סוף את הפתק, חשכו עיניי: אחד הדברים שהוא כתב, זה למה הוא מוכן להקריב את חייו". 

"עשו את זה לפניי, ועשו את זה אחריי", שרבט ריף על הדף, "בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה - אני מוכן. בשביל המשפחה שלי שידעו שיש צבא ענק מאחוריהם". כך הזכיר לעצמו מה המשימה, ומה מניע אותו להשלים אותה. 

כמעט כל מה שכתוב בפסוק הזה מתחבר למי שריף היה: וכשקראנו אותו לראשונה, ראינו כמה הוא רלוונטי לימינו, כמסר של אחדות, אהבת איש את רעהו, ודאגה לזולת

פתק נוסף מצאה אחותו, זואי, במדים שהשאיר בבית - וגילתה פסוק מתפילה, שהתברר כי ליווה את ריף כל השירות.

"ותַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה". ("תפילה קודם התפילה", רבי אלימלך מליז'נסק).

זה הפתק שהחזיק אבי לאורך כל השיחה שלנו. "כמעט כל מה שכתוב בפסוק הזה מתחבר למי שריף היה: וכשקראנו אותו לראשונה, ראינו כמה הוא רלוונטי לימינו, כמסר של אחדות, אהבת איש את רעהו, ודאגה לזולת", הוא מתאר. 

את האהבה של ריף לכתיבה הוא הכיר, אבל התוודע אליה באמת רק לאחר מותו: "הוא כתב המון - ביקר את עצמו, טפח לעצמו על השכם, כעס על עצמו איפה שצריך ודאג תמיד להשתפר". גם את המשפט על החולצה של אבי, 'אין תחליף להמשכיות', חיבר ריף עצמו, על דף חלק, באמצע המחברת. 

"הפסקתי לשאול 'מה אם' די מהר אחרי שריף נהרג", מסביר אבי את המשפט. "הבנתי שמילים ומעשים שלא מקדמים אותי, עושים בדיוק את ההפך: מורידים את הרוח ומרימים את העצבות. כל מה שלא מחזיר לי את הילד, אין סיבה לעשות. את ריף הרי אי אפשר להחזיר, אבל אפשר לעשות. ולעשות 'ריף' - זה לעשות טוב".

"סבא חזק מאוד" - המכתב מהנכדה של רס"ב (במיל') י'

רס"ב (במיל') י' פותח את כיס החולצה, ושולף ממנו פתק קטן, מקושט בצבעי עיפרון. "לכל משימה אני לוקח איתי את המכתב שאורי, הנכדה הראשונה שלי, כתבה לי לפני שנתיים - בתחילת המלחמה", הוא אומר בחיוך, "הוא הלך איתי לכל קרב שעברנו, החטיבה ואני - העלה בי גאווה וחימם לי את הלב". 

על הפתק, כתבה אורי 'סבא חזק מאוד', ולא בכדי: "אין הרבה נכדים שרואים סבא חוזר ממילואים, עם נשק, מאובק ועייף. אבל אלה שכן - מלאי גאווה. גם החבר'ה הצעירים יותר בגדוד מספרים עליי בבית. על הסבא שעולה על גגות ומטפס גבעות". 

רס"ב (במיל') י', בן 65, התחיל את דרכו בצנחנים, ומאז מלחמת לבנון הראשונה משרת במילואים בחטיבה 646. כיום, הוא המבוגר ביותר בגדוד. "מתחשבים בי פה ושם - אני בכל זאת כבר לא צעיר. אבל בסך הכול, אני כמו כולם: אוכל את אותו אוכל, מתקלח וישן באותו מקום, מסתובב עם קסדה ונשק עליי", הוא מעיד. "התפקיד שאני ממלא בחפ"ק סיזיפי וקשה כמו זה של לוחם במחלקה: 24 שעות לצד המ"פ, מנהל את הלחימה ומוביל את הגדוד".

לפתע פותח י' את כיס המכנסיים, מוציא ראש שום, וצוחק: "זה נגד עין הרע. מאז שהגעתי לפלוגה, כולם אוכלים שום בכמויות. הרבה מים עברו בנהר - אבל המסורת נשארה. הוא תמיד איתי בכיס, ברכב ובמטבח, גם בריא, וגם נגד עין הרע. לא סתם קוראים לנו 'פלוגת השום'".

אין הרבה נכדים שרואים סבא חוזר ממילואים, עם נשק, מאובק ועייף. אבל אלה שכן - מלאי גאווה. גם החבר'ה הצעירים יותר בגדוד מספרים עליי בבית - על הסבא שעולה על גגות ומטפס גבעות

רס"ב (במיל') י' השתקע וחי כל חייו הבוגרים בשדרות. "היום יש לי 4 ילדים ו-8 נכדים, התשיעי בדרך", הוא משתף, וחיוך גאה נפרש על פניו, "לכולם אני מנסה להעביר את המורשת שלי, את הערכים שאני הולך איתם, ומקווה שגם הם, בבוא הזמן, ילכו בדרכי. אני רואה את עצמי חלק אינטגרלי מהמדינה הזאת מאז ומעולם - אין לי את הפריבילגיה לוותר. לכן אני ממשיך לתרום ולתת".

הקליע שפגע ברס"ל (במיל') ע' - והפך לתליון אבן ספיר

בגובה מאות מטרים, על רקע הנוף הירוק של אצבע הגליל, מתיישב רס"ל (במיל') ע', לוחם וחובש ב-551, ומראה לי שרשרת זהב רגילה למראה. "במבט ראשון לא מבינים שהתליון הזה הוא בעצם קליע - אבל למי ששואל, אני מספר למה הוא הולך איתי". 

רס"ל (במיל') ע' השתחרר כ-4 חודשים לפני שפרצה המלחמה, ומיד התחיל שירות מילואים עצים ופעיל כחובש בחטיבה. לאחר כמה חודשים, כשנכנסו לתמרן ברצועה, נפצע מירי בפלג הגוף התחתון. "לא היה לי ספק שזה מה שקרה, כשהרגשתי את ההדף והחום של הקליע: חטפתי כדור", הוא נזכר. " אבל אם אני החובש, ונפצעתי - מי יטפל בי? פתאום את כל הידע שצברתי, הייתי צריך ליישם על עצמי". 

משם, נכנס החובש ל'מצב אוטומטי': "עצרתי לעצמי את הדימום ולחצתי חזק על הפציעה, צעקתי 'ע' נפצע!', וכמו רובוט - פיניתי את עצמי למקום מוגן יותר, לקבל טיפול ראשוני מהצוות".

 "פציעה היא אירוע משנה חיים", מדגיש רס"ל (במיל') ע', "הרגשתי שהחיים שלי בסכנה ממשית. זה ממש שינה לי את התפיסה. אני יודע שאם הייתי בבית החולים, הכי הייתי רוצה לחזור לצוות, לעשות איתם מילואים, ולהילחם בשביל המקום היפה הזה". ואכן, אחרי תהליך שיקום קצר שארך שבועיים בלבד - שב לחבריו. 

כשעברתי את הניתוח וראיתי את הכדור, ידעתי שהוא הולך לרוץ איתי כל החיים. זה אחד הדברים שמזכירים לי באמת איזה בר מזל אני, שאני יכול לשבת כאן, ולחייך כשאני מספר את הסיפור הזה 

מאז, כל צעד שעושה ע' ממלא אותו בתחושה חדשה של משמעות. "אני מקבל המון אהבה, ורק רוצה להחזיר לאנשים כאן את המעט שאני יכול", הוא משתף, "כל עוד אני בריא, ומסוגל להילחם ולהגן על הסובבים אותי - ברור לי שזו הבחירה הנכונה עבורי".

ואת הקליע שפצע אותו, בחר להפוך למשהו אחר לגמרי: "כשעברתי את הניתוח וראיתי את הכדור, ידעתי שהוא הולך לרוץ איתי כל החיים. מצאתי צורף מוכשר, וישבנו יחד על סקיצה. עכשיו יש פה אבן ספיר  - שמקיף אותה הקצה של הקליע עצמו. זה אחד הדברים שמזכירים לי באמת איזה בר מזל אני, שאני יכול לשבת כאן, ולחייך כשאני מספר את הסיפור הזה".