"אני נפגעתי ברגל ואלון ביד - גם הפציעות שלנו משלימות אחת את השנייה"

מבדיחות פנימיות ואירועים משפחתיים ועד טיולים לכל אורך המדינה - אלון ואייל הולכים יחד לכל מקום. החברות העמוקה שלהם, צמחה דווקא מתוך אירוע טראומטי של פציעה משותפת, במחלקת השיקום בשיבא. מאז, היא מרימה אותם ברגעים קשים ועוזרת להם לחזור חזרה לחיים.

ב-7 באוקטובר הם התגייסו למילואים: "היינו יחד בחטיבה 55 והתחלנו לפעול באזור חאן יונס. כבר מהשעות הראשונות חווינו המון היתקלויות ולחימה בלתי פוסקת - פתאום נפלה ההבנה שיש מצב שלא כולנו נחזור מכאן". 

משם, הם לוקחים אותנו לדצמבר 2023. "זה היה יום בהיר, התחלנו בפעילות שקטה בין איתורים", מתחיל אלון לתאר את השטח. השתיקה הייתה רועמת, ואז בדקות שעקבו נשמע רעש של פיצוץ: "שנינו היינו בחפ"ק וחצינו את הציר כדי להגיע למקום ממנו בוצע הירי. כמה דקות לאחר מכן נשמע בום נוסף".

כתוצאה מהפיצוץ, שניהם נפצעו. אלון חטף רסיסים ביד ואייל עף מההדף ונפצע ברגל. "קיבלנו טיפול בשטח ואז פינו אותנו במסוק לבית חולים", אייל מספר. בשמונת הימים הבאים הם נמצאים חדר ליד חדר, כשרק קיר דק מפריד ביניהם. 

"הרופאים הגיעו וסיפרו לי שגם אייל נפצע", נזכר אלון, "הביאו לנו טלפונים ועשינו שיחת פייס טיים - וזו תמונה שצרובה לי בראש. עשינו צילום מסך כדי לזכור את הרגע הזה שראינו אחד את השני לראשונה אחרי הקרב".  

ההשפעה של משככי הכאבים החלה לפוג ולצד זה המציאות החלה להתבהר. "התקופה הזאת הייתה מאוד קשה", משתף אייל, "הייתי רגיל להיות פעיל ולזוז, ופתאום אני מרותק למיטה בלי יכולת לקום. זה לוחץ על כל הכפתורים הכואבים - גם בפן הנפשי". 

בימים שלאחר מכן, השניים עברו לחדר אחד ושותפות הגורל ביניהם המשיכה אל השיקום. "אחרי כל כך הרבה זמן זאת כבר לא חברות, זו זוגיות", אלון צוחק ואייל ממשיך אותו: "אני נפצעתי ברגל, ואלון ביד - אפילו הפציעות שלנו משלימות. אם הוא היה צריך להשתמש ביד או להתלבש הייתי עוזר לו, וכשאני הייתי צריך ללכת להביא משהו הוא היה עושה את זה בשבילי". 

בשטח הם היו רגילים לישון באותו האוהל, וכך גם בשיקום מיטה ליד מיטה. "זה הופך להיות קשר לכל החיים", מסביר אייל, "מ-7 באוקטובר הוא הבן אדם שביליתי איתו הכי הרבה זמן, התרגלנו להיות ביחד". 

אבל כמו כל שותפים לחדר - יש את הדבר שעליו אף פעם לא מסכימים. "אלון מאוד אוהב קור - הוא היה מדליק את המזגן ואני הייתי רוצה לכבות. ככה העברנו חלקים מהיום בריבים על הטמפרטורה בחדר", אייל מתבדח ואלון מיד מוסיף: "כשהמצב הפיזי השתפר, יצאנו לטיול ואז שוב ישנו ביחד, ובאותו הערב אמרתי לו 'די נמאס לי כבר לישון איתך'". 

ועם הזמן הקשר גם יצא מעבר לדלתות השיקום. "התחלנו לטייל עם המשפחות", מספר אלון, "וגם הם התחילו להגיע לבקר. הבנות והאישה של אייל יחד עם אשתי. אלו היו הלילות הכי מצחיקים, היינו פורסים מיטות נפתחות ומתחלקים בחדר הקטן הזה כולנו". 

"לסביבה היה חלק בלתי נפרד מהשיקום וההחלמה שלנו", אומר אייל, "אלו האנשים שהרימו אותנו - גם המשפחה וגם החברים. בשיקום בשיבא הייתה מרפסת שקראנו לה 'ההוסטל' - היינו יושבים שם, מספרים בדיחות שחורות, משתפים אחד את השני בקשיים. בסוף כולנו נלחמנו מתוך שליחות מסוימת וזה המכנה המשותף שחיבר בין כל מי שנמצא שם".