"אנחנו נמצאים במקום הנכון בשביל מישהו שצריך אותנו"

"שמי זיו פוקס, אני בת 21 מהיישוב שערי תקווה, פרמדיקית בגדוד 77 של חטיבה 7. כיום אנחנו מוצבים בגבול סוריה ברמת הגולן, ומעבר לאחריות על החיילים והאזרחים בגזרה, התאג"ד שלי ואני מעניקים טיפול גם לפצועים מהצד השני של הגדר - קולטים גברים, נשים וילדים שנפצעו במלחמת האזרחים בסוריה ומטפלים בהם בדרך לבתי חולים בארץ. 

המשפטים האלה כל כך רחוקים ממי שהייתי לפני כמעט 4 שנים. בתחילת כיתה י"ב קיבלתי זימון ליום מיונים לקורס פרמאדיקים. לא התאים לי להיות פראמדיקית, לבחורה עם פוביה ממחטים שנלחצת כשרואה מישהו שכואב לו, לא כדאי לתת אחריות על חיי אדם.

אבל הלכתי, בעיקר כי זה היה תירוץ לא להגיע לבית הספר באותו היום. כנראה שהבחורה שעמדה שם ודיברה על התפקיד הייתה מאוד משכנעת, כי בתוך כמה שעות הדברים התהפכו - בסוף היום זה כבר היה נראה לי כמו מה שיכול להיות בדיוק התפקיד בשבילי.

לנצל את השירות הצבאי שלי כדי לרכוש ידע, מיומנויות, לאתגר את עצמי בתחום שכל כך רחוק ממני כדי לשמור על החיים של החיילים ששומרים על המדינה, נשמע לי כמו משהו שאין שני לו.

הרעיון שיום אחד אולי אהיה עם הידע הזה במקום הנכון ובזמן הנכון, בשביל מישהו שיצטרך אותו הקסים אותי, אז הלכתי על זה.

מאז המיונים סיימתי בגרויות, שנת שירות, ואז קורס של שנה וחודשיים - לימודים תאורטיים, טירונות, משמרות בבתי חולים, משמרות בניידות מד"א, המון הווי עם חברים לקורס והמון המון התמודדויות - בעיקר שלי מול עצמי. להגיד "חוויה מעצבת" לא מתחיל לתאר את מה שדרוש כדי לעבור לצד שמחזיק את המחט, הסטטוסקופ או התרופה.

במהלך הקורס שמעתי לא מעט על הסיוע ההומניטרי שצה"ל שלנו מעניק לצד השני וידעתי שאני רוצה להיות חלק. היום אני חלק.

יחד עם התאג"ד שלי למדתי איך נראים פצעי מלחמה בני מספר שעות, ימים, שבועות או חודשים, תלוי תוך כמה זמן הם הצליחו להגיע הנה. חשוב מזה, למדתי איך לחייך אליהם, להבין אותם מעט, לספר להם בערבית שסבא שלי נולד בדמשק. לזהות שהם קצת יותר בוטחים בבחורה הצעירה הזרה, חיילת בצבא אויב שהם מצאו את עצמם תחת אחריותה.

למדתי איך נראה ילד בן 6 שלפני 3 שעות בזמן ששיחק בחצר הבית שלו שמע פתאום פיצוץ גדול, ועכשיו הוא כאן איתי. למדתי איך נראית אמא שלו, מכווצת ומפוחדת. זכיתי לשמוע אותה אומרת לנו "תודה" בעברית.

למדתי שגדר יכולה להפריד בין נופים יפים ושקטים ובין אזור מלחמה אכזרי. למדתי שבאמת יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה, ושזה אבסורד.

בגזרת רמת הגולן, שתמיד הייתה בעיניי המקום היפה בארץ, לחם הגדוד שאני מוצבת בו לפני ארבעה עשורים את אחד הקרבות הגדולים בתולדות השריון מול הסורים. אנחנו יושבים היום ונמצאים במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הידע הנכון בשביל מישהו שצריך אותנו".