שנה ל'ירוק לבן 2', ולדקות הגורליות של 810 בעומק סוריה

אם הייתם שואלים את סרן מ', אז קצינת הרפואה של חטמ"ר ההרים (810), למה התכוננו שם הכי הרבה לפני היציאה למבצע 'ירוק לבן', כנראה שלא הייתה לה תשובה אחת. 

במשך חודשים, עברו בחטיבה כמעט על כל דבר שעלול להשתבש עשרות קילומטרים בעומק סוריה: מה עושים אם יש כמה פצועים במקביל, בכמה מנות דם להצטייד, איזה צוות מתקדם לאן, ואפילו מי מטפל - אם דווקא המטפלים עצמם נמצאים בצד שנפגע.

365 ימים מאוחר יותר, אנחנו כבר יודעים שעם השאלה האחרונה - הם נדרשו להתמודד בזמן אמת. "מי שנפגע בהיתקלות היו הרופא והחובשים שחברו לכוח", משחזרת סרן מ' בתחילת שיחתנו. וכדי להבין את הפתרון למקרה המורכב הזה, נצטרך לחזור לספטמבר 25', כשמבצע 'ירוק לבן', העתיד להיזכר כאחד הבולטים בתולדות החטיבה הצעירה, עבר משולחן מקבלי ההחלטות - לשטח.

כוחות חטמ"ר ההרים, בפיקוד אוגדה 210, נקראו באישון לילה לפעילות, שכאמור תוכננה במשך תקופה ארוכה. היעד? מוצבי קומנדו נטושים של המשטר הסורי הישן. המרחק? לא פחות מ-38 ק"מ בעומק מדינת האויב. המטרה? להגיע לאמצעי הלחימה שנותרו במקום בעקבות נפילת משטר אסד, להוציאם מהמרחב, ובעיקר לוודא שידיים עוינות כבר לא יוכלו להגיע אליהם.

כ-5 שעות פעלו הכוחות במקום, פשטו על המוצבים ואיתרו אמצעים שונים שהושארו. "מצאנו שם פצצות, רימוני יד, מטענים, טילים כאלה ואחרים", מעידה סרן מ', "ויהיה נכון מאוד לומר שהכמויות של אלה הפתיעו אותנו". וכך, הפעילות שתוכננה להסתיים באותו מבצע, קיבלה מפנה - והמשך.

אחרי שהכוחות חזרו ארצה, כבר התחילו ההכנות למה שהם מכנים 'ירוק לבן 2'  - כניסה נוספת לאותו מרחב, שנועדה להשלים את המשימה ולהוציא אמצעי לחימה נוספים שנותרו בו, בחשאיות מוחלטת. מבחינת סרן מ', המשמעות הייתה לחזור גם אל התוכנית הרפואית שנבנתה אז - ולעבור עליה שוב, כמעט מההתחלה.

"כשאנחנו מתכננים מבצע כזה, אני יוצאת מנקודת הנחה שהאירוע הכי מורכב שיכול לקרות - יקרה", היא מבהירה. "אני יודעת שאני שולחת כוח למדינה מסוכנת, שמרחקי הפינוי ממנה גדולים מאוד. לכן, אני צריכה לתת לו כמה שיותר עצמאות בשטח, ובה בעת להיות צמודה ודרוכה מאחוריו לכל דבר שעלול להשתבש".

אותה עצמאות מתחילה בקביעת כמות מנות הדם שיוצאות עם הכוח, הכנת אלונקות, בחירת הציוד הרפואי שנכנס פנימה, סימון אזורי נחיתה אפשריים, מיפוי החוליות הרפואיות שמפוזרות בין הכוחות - ומה עושים אם אחד המרכיבים האלה יוצא מהמשוואה בפתאומיות.

הסיבה לכך, היא מבהירה, נמצאת קודם כל על המפה. "בעומק שבו פעלו הכוחות בגזרה הסורית, פינוי יבשתי עשוי להימשך שעות. וגם כשהפינוי מתבצע באוויר, לא מספיק למצוא את בית החולים הקרוב ביותר - צריך להתאים אותו לסוג הפציעה ולמענה הרפואי שדורש הפצוע. במקרה של פגיעת ראש משמעותית, למשל, אני צריכה לדעת שהנפגע מגיע לבית חולים שיכול לספק לו את הטיפול האופטימלי".

אל המרחקים מצטרפים גם תנאי השטח של הגזרה - שלא מקלים על הסיטואציה, אם נאמר זאת בעדינות. התוואי ההררי ומזג האוויר שיכול בקלות להפוך קיצוני, השפיעו רבות על ה'מקרים ותגובות' שהצוותים נדרשו לתרגל, עוד לפני ש'ירוק לבן 2' יצא לדרך. 

אבל לצד הכוחות בשטח, חלק מרכזי נוסף מהתוכנית נבנה בכלל באוויר. לאורך ההכנות התקיימו תיאומים עם חה"א ו-669, במטרה לקצר ככל האפשר את הזמן מהרגע שבו מתקבל דיווח על פצוע, ועד לרגע שבו ניתן יהיה לפנות אותו.

"בחיי אדם, לא משנה מה דרגת הפציעה - כל דקה משנה", מדגישה הקרפ"חית. "אנחנו לא רוצים להגיע לאירוע, ורק אז להתחיל להבין איך מנחיתים לשם מסוק. עוד לפני המבצע אנחנו מתאמים, עוברים על התרחישים ומייצרים שפה משותפת, כדי שברגע האמת כל אחד ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות, מתי ואיך".

וכשהחלק השני של 'ירוק לבן' קיבל אור ירוק, בזמן שהכוחות נעו ופעלו בתוך סוריה, סרן מ' ישבה בשולחן המרכזי ממנו נוהל המבצע, לצד בעלי התפקידים שאמורים לספק את המענה מאחור.

"זה מטורף: את יושבת בחמ"ל ורואה את הכוחות מתקדמים, ואת צריכה לדעת כל הזמן מה קורה אם אחד הלוחמים נופל עכשיו פצוע. את יכולה להיות במשמרת 48 או 72 שעות, ובכל רגע נתון לשלוף איפה הצוות הרפואי, מי מסוגל להגיע אליו, איך מפנים אותו - ולאן בדיוק", היא מתארת.

ובמהלך הפעילות, בזמן אמת, רימון התפוצץ על הכוח של 810. 5 מאנשיו נפצעו, בין היתר מפגיעות רסיסים והדף. אלא שככל שהתמונה מתחילה להתבהר בחמ"ל, התברר גם הפרט שהפך את האירוע למורכב הרבה יותר: כלל הפצועים היו אנשי החוליה הרפואית עצמה, שהיו אמורים לתפעל את האירוע בכוחות עצמם.

"דווקא אז, ברגע האמת, הרופא והחובשים שנכנסו לספק מענה - הפכו בעצמם לאלה שזקוקים לו", היא אומרת, כמעט בלי להסגיר את העצב בקולה. "אבל בגלל שהתכוננו גם לזה, היו לנו עוד צוותים וחוליות רפואיות בשטח. אז ידענו לקדם את התאג"ד שהיה קרוב, ולהכניס צוות אחר שיתחיל בטיפול הראשוני".

במקביל, התחיל בחמ"ל מרוץ אחר: כשתמונת המצב הרפואית התגבשה, המסוק וכוחות 669 שעליו הוזנקו. הצוות המוסק היה זקוק לתמונה ברורה ככל האפשר של מספר הפצועים ומצבם עוד לפני הגעתו, ובאותו זמן, גם בית החולים שאליו הם עתידים לנחות צריך להיערך לקבלתם.

בתוך האופרציה הבלתי נתפסת הזו, מספרת הקרפ"חית, יש עוד פרט שלא תמיד נכנס לתרשימי הפינוי: בצד השני של הקשר, נמצאים לוחמים שמגלים בזמן אמת שהחברים שלהם נפצעו. "דיווחים שעוברים בקשר הם בסוף, פשוט אנשים", היא אומרת בחיוך קטן. "צריך לעשות את זה ברגישות, אבל גם בקור רוח. אירוע כזה יכול מהר מאוד לעורר לחץ, אבל כולם חייבים להישאר חדים - ולהתמקד בזה שהפצועים יגיעו כמה שיותר מהר לבית החולים".

אחרי התכנונים המהירים, ההוראות בקשר והעלייה לאוויר, המסוק הגיע אל הכוח. "תוך זמן קצר יחסית, הצלחנו להביא את 5 הפצועים מעומק סוריה לבית החולים. הצוות בשטח פעל בצורה טובה, ואנחנו הצלחנו לספק מאחור את המעטפת", סוגרת סרן מ'. "בסוף, כל מה שהתכוננו אליו - קרה בשטח הלכה למעשה. ורוב הפצועים שוחררו מבית החולים כבר במהלך אותו שבוע".

חטמ"ר ההרים, שמסכמת שנה שהייתה לא פחות מנקודת מפנה היסטורית בגזרה הסורית, עוד מדברת על אותו מבצע מזווית קצת אחרת - משמעותית לא פחות. בדיעבד, הם יודעים להגיד שאותם אמצעי לחימה שהוצאו מהמוצב, היו חלק מהמציאות הביטחונית שהשתנתה המון, אפילו מעל המצופה, מאז נפילת משטר אסד.

וגם עבור סרן מ', האירוע ההוא נותר חקוק בתודעתה כאחד המבחנים הגדולים בשנותיה בצבא. "את יכולה להכין לוחם עם הנשק הכי טוב ועם הציוד הכי מתקדם. אבל בסוף הוא צריך לדעת שאם קורה לו משהו, יש מאחוריו מי שיודע להגיע אליו במהירות, לטפל בו במקצועיות, ולהחזיר אותו הביתה בשלום".