המפקדים אמיר וירון "חוזרים" ללבנון - הפעם עם אות המערכה

אחרי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, במהלכה צה״ל נלחם בארגוני טרור פלסטינים שביצעו מתקפות נגד ישראל, הוחלט שהכוחות יישארו בשטח לבנון על מנת לשמר את השקט בגזרת הצפון. רס"ב אמיר דובדבני, היום קצין המורשת של חטיבת המילואים אלכסנדרוני, היה אז גולנצ׳יק, לוחם ומפקד בגדוד 13. 

הוא התגייס בנוב' 82', והגיע לשירות בלבנון מיד בתום המלחמה. ״באותה התקופה", נזכר אמיר, "חיזבאללה החל להתגבש בשטח, והיו הרבה מאוד מטעני צד ונסיונות לפיגועים, דבר שהוביל את צה"ל לעבוד בצורה מאוד אגרסיבית ויוזמת".

"פעלנו כל הזמן", הוא משחזר, "ביצענו המון מארבים, והכרנו את לבנון מאוד טוב - הגענו עמוק פנימה, ישבנו על כביש ביירות-דמשק״.

בתור לוחם, השתתף אמיר בנסיגה הראשונה של צה"ל דרומה, עד לנהר האוואלי בשנת 1983.

לוחמי מצה"ל ששהו בלבנון, ואמיר ביניהם, לקחו חלק בהקמת צבא דרום לבנון (צד"ל): "הכשרנו אותם להילחם בארגוני הטרור. הרעיון היה להעביר לאחריותם ולשליטתם את כל הכפרים".

בשנת 1985, הוא ממשיך, צה"ל יצא משטח נרחב בדרום לבנון, וקבע את רצועת הביטחון - שטח שחצץ בין ישראל ללבנון, והכיל בתוכו כ-20 מוצבים צבאיים. 

אלפי לוחמים תפסו קווים במוצבים בדרום לבנון, וחזרו לשטח ישראל רק אחרי תקופות ממושכות, כך במשך 15 שנים. "מצד אחד לא היינו בתוך מלחמה, אבל מצד שני זו הייתה מלחמה יום-יומית לשמירה על החיים שלנו, החיילים", הוא משתף, "זו הייתה תקופה בה חיזבאללה פעל כדי להראות את הכוח שלו, והיה תולה דגלים ומפציץ את המוצבים. בתגובה, היינו מקימים מארבים ויוצאים להרבה מבצעים. על אף האבידות הגדולות, משימת ההגנה עבדה". 

״אני חושב שהתקופה הזו היא ממש מעצבת תודעה, תקופה מלמדת״, אמיר קובע. 

סא״ל (במיל׳) ירון לור, סמח״ט במילואים של חטיבת אלכסנדרוני, היה לוחם ביחידת אגוז, ושירת ברצועת הביטחון בתקופה מעט אחרת מדובדבני. 

ירון התגייס בנוב׳ 93, והיה חלק מהלוחמים שבנו את טכניקות הלחימה של אגוז בלבנון, בכל הקשור ללחימה בסבך. 

״הספקתי להיות בהרבה פעילות מבצעית שם״, הוא משתף, ״לאורך כל דרום לבנון: ריחן, סוג׳וד, כרכום. היה מאוד אינטנסיבי - המון מארבים, מבצעים, היתקלויות עם מחבלים. חיילים שלי נפגעו ממטענים, ואני גם נפצעתי קל״. 

כל יחידה, לדבריו, קיימה פעולות אחרות: ״החבר׳ה בגדודי שריון, חי״ר והנדסה שהו בקווים ממושכים במוצבים, והוציאו משם את כל הפעילות המבצעיות - מארבים וסיורים, פעילויות לא פשוטות, תוך כדי החזקת המוצב. באגוז הגענו למבצעים כל 4 ימים, ותגברנו מוצבים. עבדנו המון בסנכרון״. 

בשנות ה-90, ארגון הטרור חיזבאללה מאוד התפתח והתחזק מבחינת אמל״ח, כוח אדם ומקצועיות, והחל לפעול בצורה שאפיינה צבא גרילה, ולא ארגון טרור - מה שהפך את השהייה ברצועת הביטחון ליותר אגרסיבית ומאתגרת. ״היו יותר נפגעים לכוחותינו בעשור זה״, מתאר ירון, ״המחבלים היו הרבה יותר מאורגנים, וכל היתקלות הפכה מורכבת פי כמה״. 

ולמרות הקושי, גם עבור ירון וגם עבור עוד כל כך הרבה לוחמים, המשימה הייתה לפני הכול: "בסוף, מדובר בתקופה עם לא מעט ערכים - הגנה על תושבי הצפון. אני חושב שזו תקופה שבנתה אותי ואת מפקדי הצבא באופן כללי, ותרמה הרבה ניסיון מבצעי״.

ירון אמנם כבר השתחרר בשנת 97׳, אבל את 24 במאי 2000, יום היציאה מלבנון, הוא עדיין זוכר כיום משמעותי. במבצע מאוד מהיר, הוחלט להחזיר לשטח ישראל את מה שניתן ולפוצץ את מה שנשאר: ״הייתה תחושה שזה הולך לכיוון הזה. אבל מצד שני, הרבה לא האמינו שזה באמת יקרה. לא נראה הגיוני שפתאום המציאות תשתנה. אך כשמסתכלים על התמונה הגדולה, אני מאמין שזה מה שהיה צריך לעשות״.

עכשיו, 21 שנים לאחר אותו יום היסטורי, החיילים שלחמו בלבנון בשנות ה-80' וה-90' מקבלים את אות המערכה - רובם מילואימניקים, כמו אמיר וירון, שעד היום משרתים במיל' באלכסנדרוני. 

״צ׳יקו תמיר, שהיה מפקד שלי באגוז, כתב את הספר ״מלחמה ללא אות״ - כי מבחינת האינטנסיביות ואורך הזמן, זה מה שזה היה", מסכם ירון, ״זה חשוב שהשנים האלה יקבלו עכשיו ביטוי בהיסטוריה עם קבלת אות המערכה, גם בשביל אלה שנפלו ובשביל הפצועים, וגם בשביל כל אחד ואחד מהחיילים שסוחב איתו את החוויות משם״.