תאג"ד המילואימניקים שקופץ בין הרי יהודה

הם מתחילים בליווי כוחות באמצע הלילה, כחלק מפעילות התקפית באחד הכפרים בחטמ"ר יהודה. בבוקר, הם ממשיכים לביקור חיילים שזקוקים לטיפול רפואי באחד הבסיסים, או חלילה לאירוע מתפרץ - כמו תאונת דרכים. האמבולנס דרוך, הציוד ארוז, וידי הרופאים, הפרמדיקים, ומנהלי האירוע, כולם במילואים - ניגשים לעבודה מבלי לבזבז דקה מיותרת.

כך נראה יום שגרתי בתאג"ד 5060, שהוקפץ לתעסוקה האחרונה שהחלה ב'שאגת הארי'. הגדוד אותו הם מלווים, 5060 של חטיבת יהודה, נמצא כבר בסבב רביעי, אחרי תעסוקות בשכם, חברון ודרום הר חברון - וממשיך לרשום אחוזי התייצבות גבוהים.

אבל אי אפשר לדבר על הצוות הרפואי הזה, מבלי להתייחס להרכב המיוחד שלו: מרופא מומחה לכירורגיה פלסטית, שנמצא בגדוד משנת 1999, דרך פרמדיק שהוא סבא ל-6 ומגיע בכלל מעולם הרכב, ועד מנהל אירוע, שעד לפני שנה עוד היה לוחם בסיירת חרוב. 

כל אחד מגיע עם יכולות מיוחדות: זה שיודע להרים מנגל וזה שיודע לארגן בשנייה מכולה נוספת לציוד, וכמובן שגם הידע הרב שצברו במקצוע, הוא רכיב משמעותי בפעילותם. זה מה שמאפשר לתאג"ד לפעול מחוץ לקופסא.

"זה יכול להיות טיפה כמו 'האח הגדול'", משתף הקרפ"ג, רס"ן (במיל') ד"ר י', "אנשים שונים ומגוונים צמודים יחד, תחת הרבה לחץ ואי-ודאות. אבל בסוף אנחנו צוות של חבר'ה מאוד מיוחדים, שלומדים זה את זה". 

הם צברו יותר ניסיון משאפשר לתאר בפסקה אחת - בין אם אלו פצועי ירי בהם טיפלו במקום או שני לוחמים שסבלו מדלקת ריאות קשה. "בשיא הכנות, עצם הנוכחות שלנו עם הכוח בשטח, נותנת למג"ד שמוביל אותו ביטחון", משתף רס"ב ח', פרמדיק בתאג"ד, "באירוע אמת, אנחנו נרוץ עם כל הכלים שלנו ובלי להתלבט כדי להציל חיים".

זאת לצד רס"ר ע', החוגד"ת (חובשת גדודית), אותה הם מכנים בצחוק 'לא השוטרת הרעה, אלא הממוקדת'. היא אחראית לא רק על ניהול מלאי האספקה והתרופות ותרגילי הכשירות, אלא גם על תיעדוף המשימות הרבות בזמן אמת.

"אני רואה את התמונה הכוללת, מול כל המג"דים והבסיסים בגזרה", היא מסבירה, "מתי באמת זקוקים לסיוע מיידי, ומתי עדיף לאפשר לצוות להשלים מעט שעות שינה. ונגיד כשיש אירוע יותר גדול, עם מספר פצועים רב, אני זו שנמצאת שם איתם - מחלקת תפקידים, מזמינה פינויים ברכב או במסוק ומנהלת את הקשר השוטף עם שאר הגורמים בשטח".

אחרי ששומעים אותם מדברים ומחליפים עקיצות של חברים לצוות, עולה השאלה ה'קלאסית' עבור משרתי מילואים במלחמה האחרונה: מה דוחף להמשיך ולהתייצב, למרות המשפחה והעבודה שנשארות מאחור לתקופה? "יש הרבה שיח ציבורי בנושא הזה, אבל בסוף מי שבא לתאג"ד הזה בהתנדבות, מגיע עם רצון ואינרציה אחרת", מתאר הקרפ"ג. בימים אלה, הלו"ז שלו מלא עד אפס מקום - אחרי שבסבבים הקודמים, היה יוצא מהגדוד לנתח בהדסה, ומיד חוזר לפעילות. 

סיפורו של רס"ב ח', שתכף יחגוג יום הולדת 60, גם מדבר בעד עצמו: "עבדתי בעולם הרכב מגיל 22-23, התנדבתי במד"א, ובין היתר יצא לי להקים מערך אמבולנסים בקרית ארבע. ב-7 באוקטובר הייתי נצור בשדרות, והיה לי זמן לחשוב - החלטתי להפוך את ההתנדבות למקצוע. לקחה לי שנה להצליח להתברג בחזרה בצבא, עד שהגעתי לכאן, לתאג"ד המרתק הזה".

"הצבא השתנה לא מעט מתקופתי בסדיר", הוא מוסיף, "למשל, לא הייתי רגיל לשרת לצד נשים - והיום אני כמובן מכיר בתרומה העצומה שלהן. ובכלל, גם כשטוב, וגם כשפחות טוב, אנחנו כמו משפחה. הייתי יוצא איתם למלחמה, בביטחון מלא שננצח".

מי שאולי נמצא בפער הגילאים הגדול ביותר מרס"ב ח', הוא רס"ל א', שעד לפני שנה היה בכלל רס"פ בסיירת חרוב, והיה מיועד לתפקיד המשך בחטיבה. "החלטתי שיותר ימלא אותי לטפל בפצועים, והצוות הזה קיבל אותי בזרועות פתוחות. הם הרבה מעבר לאנשים שאני עושה איתם מילואים, אני לומד מהם כל הזמן", משתף רס"ל א', ורס"ב ח' לא נשאר חייב: "הוא סתם מצטנע, א' לוחם בנשמה - וכולו נשמה".

עכשיו שהשלימו תע"ם - שהחל עם המבצע באיראן, כל אחד מהם יחזור למה שהכי חיכה לו: רס"ר ת' הפרמדיק לאשתו ולשלושת ילדיהם הקטנים, אחרים למקלחת טובה ושינה ארוכה. את השיחה רס"ל א' מסיים באיחול, שנכון כנראה לגבי רוב צוותי הרפואה הפועלים כיום בגזרות השונות: "שתמיד נזכה להיות בצד שיכול לתת, ולא בזה שזקוק לעזרה".