האמנם 'דיפלומטים' לובשי מדים? הדיפלומטית בן דור

פורסם לראשונה במארס 2020

בגליון זה מתפרסם מאמר מפרי עטו של תא"ל (מיל') ארז מייזל, שאני גאה לקרוא לו חברי. כיאה בין חברים איננו רואים תמיד עין בעין ורבות השיחות המאתגרות שקיימנו. אחת מאלה היא השיחה המתמשכת סביב הסוגיה של 'דיפלומטיה צבאית'. כדיפלומטית מזה עשרים וחמש שנה, עצם השימוש במושג 'דיפלומטיה' בצמידות למושג 'צבא' נשמע לי מראשיתו כתרתי דסתרי, ממש אוקסימורון. היטיב לסכם את הדברים באמירה קצרה וחותכת שה"ח האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר - Diplomacy: the art of restraining power.

במאמר זה אצביע על כך שאין הגדרה אחת מקובלת למושג של 'דיפלומטיה צבאית'. אם בכלל, גם בעולם סבוך בו גדלה החפיפה בין תפקידיהן של זרועות ביצועיות שונות, ומתגבר, לדעתי, הצורך בעבודה שלובה יותר של זרועות אלו בהוצאתן לפועל של מערכות שונות -  עדיין האבחנה בין צבא לבין דיפלומטיה רלבנטית. הצבא נועד להפעלת-כח; להגשמת האינטרסים של המדינה באמצעים כוחניים גלויים ולעיתים אף סמויים. הדיפלומטיה נועדה להגשים אינטרסים אלה באמצעות מילים, יחסי-אנוש וטיפוח קשרים ואינטרסים הדדיים.  עדיין ללא רגל מדינית-דיפלומטית ברורה, בתכנון ובביצוע, גם בצבא מבינים כיום את מגבלות הפעלת-הכח.

יחד עם זאת, בעשורים האחרונים ובקרב מדינות בעלות היסטוריה מעצמתית מקובל יותר ויותר לדבר על 'דיפלומטיה ביטחונית': הצבא הינו מכשיר, תנא-דמסייע, לגופי המדינה האחרים במניעת סכסוכים וקידום יציבות בעולם או לחילופין בגיבוי התחרות המעצמתית על מרחבי שליטה והשפעה. בראייה כזו ישראל, לכל הפחות, נוהגת כמעצמה בעשותה שימוש בכלי קשרי-החוץ הצבאיים בבואה לנסות ולהשפיע על סביבתה. אולם אז, הדברים לבוא יד ביד עם פיתוחה של אסטרטגיה שלמה הנוגעת למקומה של ישראל במרחב, דבר שהוא הרבה מעבר לדיון במאמר זה והרבה מעבר למנדט הצבאי.

אני מבקשת גם להצביע על היבט בעייתי אחר בעצם השימוש במושג 'דיפלומטיה צבאית'. ישראל נתפשת בעיני חלק ממדינות העולם כ'ספרטה לחופי הים התיכון'. קרי, מדינה בעלת תרבות מיליטריסטית שקשה יהיה לקבל אותה למועדון המדינות המערביות-הדמוקרטיות החולקות ערכים ואינטרסים דומים בזירה הבינלאומית. מכאן, שיש גם הנמקה מדינית שלא לתרום לקמפיין ה-BDS תוך דיבור על פרקטיקה בעייתי כמו 'דיפלומטיה צבאית'.

אז מה השאלה?

השאלה המהותית, שאליה גם מתייחס תא"ל (מיל.) מייזל במאמרו היא האם בסביבה כאוטית שרק הולכת ונעשית סבוכה יותר, ההגדרות הישנות עדיין תקפות? אחת הבעיות המרכזיות שאני רואה בהגדרה 'דיפלומטיה צבאית' – היא שאין באמת הגדרה אחת מקובלת[2]. יותר מהכל, ובהתייחס בעיקר לתפקידי הנספ"צים של המדינה במדינות זרות, מקובל להדגיש את היבטי קשרי-החוץ ותחזוקתם לטובת קידום האינטרסים ההגנתיים (Defense) והביטחוניים (Security)[3] של מדינת-הייצוג. במאמרו נותן תא"ל (מיל.) מייזל דוגמאות מאלפות לכל אחד מההיבטים הללו, כולל הרחבת האלמנטים של קישור לכוחות זרים המקיפים את ישראל ומשפיעים על התנהלות צה"ל ביומיום ולאורך זמן.

לדיפלומטיה יש הגדרות רבות ושונות. המונח מתייחס לניהול היחסים הבינלאומיים על-ידי דיפלומטים מקצועיים, בין מדינות, על מנת לקדם את האינטרסים והביטחון לאומי של המדינות השונות. במובן זה הדיפלומטיה, בדומה לצבא, היא בבחינת אמצעי ביצוע, ולא מטרה, שדרכו מיישמת המדינה את מדיניות-החוץ שלה. הדיפלומט אינו אלא שליח מטעמו של הדרג הנבחר; הוא אינו רשאי להכתיב מדיניות, ואת המשא ומתן הוא מנהל בהתאם לתכתיבי שולחיו, המדינאים. אלמנט אחר שאליו מתייחסים בהגדרות הדיפלומטיה, הוא האומנות של שימוש מושכל בטאקט ובתחכום לשוני לצורך השגת הישגים אסטרטגיים, כאשר אחד הכלים הבולטים לכך הוא ניסוח הצהרות באופן מדוד, שקול ובלתי פוגע.[4] ככלל, מקובל לראות בדיפלומטיה את אומנות ייצוג המדינה ואזרחיה במדינת-השירות, באופן שבו מניעיה של המדינה יהיו ברורים יותר, תושג לגיטימציה גבוהה ומרחב פעולה מקסימלי לממשלתה במימוש האינטרסים הללו וביטחונה הלאומי של המדינה יבוצר.^[5] 

במשך שנות שירותי בצרפת נדרשתי לא אחת לפעול מול בני-שיחי השונים בהקשר להסכם וינה, הידוע יותר בשמו Joint Comprehensive Plan of Action (JCPoA). בשנים שקדמו להשגת הסכם-וינה, היתה צרפת שותפה לעמדות ישראל, ביחס לצורך לבלום את תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית. משהתקדם מימשל אובמה במו"מ מול איראן והיה ברור כי יתגבש בסופו של יום הסכם בין המעצמות לבין איראן, ישראל עשתה לא אחת שימוש בעמדותיה הניציות של צרפת בהקשר, על מנת להקשיח עד כמה שניתן את התנאים שהוצבו בפני איראן בהסכם המתגבש. משנחתם ההסכם (2015), הבהירה ישראל כי אין הוא לרוחה והיא תפעל להקשחת התנאים על איראן כדי למנוע ממנה השגת פצצה גרעינית.זו העמדה שבה היא מחזיקה עד היום.

לפיכך, השיח מול השותפים הצרפתים השתנה – הוא הפך לביקורתי יותר ולנעים הרבה פחות. יחד עם זאת, נהנינו, השגרירה בן-נון והח"מ, בשנות שירותינו בפריס, מגישה לדרגים הגבוהים ביותר במערכות הצרפתיות השונות ודברה של ממשלת ישראל נשמע בחלונות הגבוהים ביותר. יש לי ידיעה אישית שמסרים שהעברנו, הגיעו במעגלים קצרים ומהירים עד לנשיא צרפת. דברים אלה, סייעו, בין היתר, גם בפגישות המדיניות התדירות והאפקטיביות בין שני ראשי-המדינה. בנוסף, נעשה שימוש במערך קשרים אלה על מנת לקדם את ביטחון המדינה גם בהקשרים אחרים של המערכה מול איראן במרחב, בדגש על ההתפתחויות וההתהוויות בשנים האחרונות בלבנון ובסוריה. הדברים לא נעשו רק על ידינו הדיפלומטיות, אלא בעבודת-צוות צמודה גם עם גורמי צה"ל וארגוני-הביטחון האחרים שהביאו את התשומות שלהם אל שולחן הדיונים. אולם, הדלתות לא היו נפתחות ברמות הגבוהות ביותר, ללא פעולות של דיפלומטיות.

דברים אלה ממחישים כי הדיפלומטיה באה לקדם את האינטרסים הרחבים של המדינה בעולם. להביא את מה שיש למדינה להציע אל הקהילה הבינלאומית ולשקף עבור מקבלי-ההחלטות והחברה במדינה את מה שיש לעולם להציע עבורה. שירות-חוץ מקצועי של מדינה הוא כעין ממברנה המהווה  בעת ובעונה אחת צינור להעברת מסרים כלפי חוץ; חומת-מגן מפני איומים מדיניים; ושיקוף של הזירה  הבינלאומית לתוך המדינה.

הקשר הגורדי – המלחמה ככלי משלים למדיניות

מכאן, שורש הוויכוח שיש לי עם תא"ל מייזל, והוא נשען בדיוק על האבחנה הכ"כ מדוייקת בין צבא לדיפלומטיה – הצבא נועד להפעלת-כח; להגשמת האינטרסים של המדינה באמצעים כוחניים גלויים. הדיפלומטיה נועדה להגשים אינטרסים אלה באמצעות מילים, יחסי-אנוש וטיפוח קשרים ואינטרסים הדדיים. אין הבדל גדול יותר בין האמצעים שמפעילה כל אחת מהזרועות הביצועיות הללו. ולכן, 'דיפלומטיה צבאית' נתפשת בעיניי כאוקסימורון. צבא, צריך יכול ואף עושה קשרי-חוץ שמטרתם לייצר לו, ודרכו למדינה, מרחבי לגיטימציה לפעולה צבאית או להימנעות מפעולה צבאית. אך זו אינה דיפלומטיה. יש בפעילות הצבאית של קשרי-החוץ אלמנטים שגם דיפלומטים מפעילים, כגון כישורי משא-ומתן; ויצירת, ביסוס וטיפוח קשרים וערוצי-הידברות לעיתות שלום כמו גם לעיתות מלחמה. אך אלה מטרתם בסופו של יום לשרת את תכליתו של הצבא – הפעלת/אי-הפעלת הכח הקינטי היורה והמתפוצץ.

תאמרו שהעמדות המובעות לעיל הן ארכאיות, ואין הן משקפות את המקובל בעולם ובישראל. ייתכן. יחד עם זאת, כבר הראיתי שאין הגדרה אחת מקובלת למונח האוקסימורוני 'דיפלומטיה צבאית'. לכל היותר, אפשר להתווכח על התפתחותם והסתעפותם של קשרי-החוץ בצבאות של מדינות התופשות עצמן כמעצמות וגם אז יהיה נכון יותר לדבר על 'דיפלומטיה ביטחונית'.

כפי שהראיתי לעיל, השיח על יישום ה-JCPoA בדגש על הסתייגויותיה ודרישותיה של ישראל מבת-ברית כמו צרפת התקיים בצורה תדירה ויומיומית בעבודתנו הדיפלומטית. מדובר בסוגיית ליבה בביטחונה הלאומי של ישראל. בהקשר אחר, עמדותיה המדיניות של צרפת ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפוכות לחלוטין לעמדות ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. השיח בסוגיה זו ביקורתי ביותר ולעומתי. אין חולק שעמדה לעומתית של מדינה משמעותית כמו צרפת בסוגיה שהיא בליבת בטחונה הלאומי של ישראל – היא מכשול משמעותי המצריך שיח תמידי וביקורתי עם בכיריה בכל הרמות. הבידול בין העשייה הדיפלומטית היומיומית, לבין העשייה של נספח צה"ל בצרפת, אף שירתה את  שיתוף-הפעולה בין צבא צרפת לצה"ל, שהלך והתפתח בשנים שלנו בפריס (למרות ועל אף, הביקורתיות הגדולה בהקשר הישראלי-פלסטיני).

בקרב מדינות מערביות בעלות היסטוריה מעצמתית התבססה הראיה הנ"ל של דיפלומטיה ביטחונית. כדוגמא, הנעוצה מהיכרותי את בריטניה^[6], אתייחס למסמך המתעדכן עיתית שמוציא הצבא הבריטי ומהווה מדריך פנימי לצבא. מהיכרותי, מדריך כזה לא מתפרסם ללא עבודת-מטה סדורה מול משרד ראה"מ (המכונה Downing 10), המקביל למל"ל בבריטניה (מכונה Whithall), ומשרד החוץ הבריטי (ה-Foreign & Commonwealth Office (FCO)). בעיניים בריטיות הצבא הינו מכשיר, תנא-דמסייע, לגופי המדינה האחרים במניעת סכסוכים וקידום יציבות בעולם. מטרת המדריך - to provide context and guidance on how, and why, the military instrument of power can be used in support of national strategies for addressing instability, crisis and conflict overseas[7]. גם ארה"ב שמקרינה את כוחה הצבאי בעולם מחזיקה בדוקטרינה דומה. אלא שאצל האמריקאים התפקיד המרכזי שניתן לשימוש בקשרי-החוץ וביכולות הצבאיות, הוא בגיבוי התחרות על מרחבי שליטה והשפעה^[8]. במסגרת זו, בניית-יכולות מדינתיות, ייצוב זירות סכסוך ודחיקת רגלי-מתחרים במרחבי השפעה שבהם מעוניינת ארה"ב יכול שתיעשה, באמצעות שימוש ביכולות הצבאיות, ובמיוחד בכושר הביצוע הצבאי. בנוסף, מצביעים אצל האמריקאים על כך שבעת האחרונה חלו שינויים גדולים בדפוסים של דיפלומטיה ביטחונית בינלאומית.

דיפלומטיה ביטחונית

כפי שהראיתי למעלה, הדיפלומטיה מקדמת את הביטחון הלאומי בכל מיני רבדים, כולל מדיניים-ביטחוניים, כדבר יום ביומו. אם נתייחס ליישום שעושות מדינות מערביות בעלות היסטוריה מעצמתית בצבאן בעת המודרנית (כמו בריטניה וארה"ב), אזי נסכים כי בעבר דיפלומטיה ביטחונית - שיתוף הפעולה הצבאי וסיוע לימי שלום - שימשה באופן מסורתי למטרות ריאליסטיות של חיזוק בעלי ברית נגד אויבים משותפים. עם זאת, נראה שמאז ראשית שנות ה-90' של המאה שעברה, מדינות אלו השתמשו יותר ויותר באמצעים אלה למגוון מטרות הכוללות מעורבות אסטרטגית עם אויבים-לשעבר או פוטנציאליים, עידוד שיתוף פעולה אזורי רב-צדדי, תמיכה בדמוקרטיזציה של יחסים אזרחיים-צבאיים וסיוע למדינות בפיתוח יכולות של שמירת שלום. לכאורה, בין ההיבטים הישנים להיבטים החדשים אמורה להיות השלמה, אך המציאות מראה שקיימים מתחים בין שני קווי-הפעולה הללו בפרט בין המטרה החדשה לקידום הדמוקרטיה לבין הציווי הישן לתמוך בבעלות ברית סמכותיות^[9]. בנוסף, וכפי שמראה המציאות בסוריה, מדינות התופשות את עצמן כמעצמות ואינן דמוקרטיות – רוסיה ואיראן - חוזרות ומבססות מעורבות צבאית מלאה בזירות שמעניינות אותן^[10], ולאו דווקא על מנת לקדם את המטרות המנוסחות בתפישות המערביות.

למעשה אנחנו מסכימים שישראל, לכל הפחות, נוהגת כמעצמה בעשותה שימוש בכלי קשרי-החוץ הצבאיים בבואה לנסות ולהשפיע על סביבתה. אם נסכים על האמירה הזו (ונתעלם מהקולות שיזעקו שמדינה קטנה כמו ישראל, עוצמתית ככל שתהיה, איננה מעצמה), אזיי אכן יש מקום להשתכללות והתפתחות כלי קשרי-החוץ במסגרת הצבאית כמו שמציע תא"ל (מיל.) מייזל. אולם, אז צריכים הדברים לבוא יד ביד עם פיתוחה של אסטרטגיה שלמה הנוגעת למקומה של ישראל במרחב, דבר שהוא הרבה מעבר לדיון במאמר זה והרבה מעבר למנדט הצבאי.

בעיניי, הפרגמטיזם הישראלי והבחירה העקבית בשמירת גמישויות אופרטיביות-טקטיות לכל נקודה בזמן (בניגוד לתכנון אסטרטגי ארוך טווח) יוצרים חיכוך מתמיד מול תהליכים מתמשכים וארוכי-נשימה בהגדרתם שמאפיינים מדינות אליהן רוצה ישראל להידמות בזירה הבינלאומית.  מה שבישראל נתפש כרסנים על חופש הפעולה, במדינות אחרות נתפש כעמודי-תווך ללגיטימציה בהפעלת מדיניות-חוץ ובהפעלת-כח. למשל, בעיניים צרפתיות[11] פעולה, גם כוחנית,  בקואליציה ובגיבוי מולטילטרלי (למשל, ע"פ החלטת מועבי"ט או הזמנה להתערבות מצד מדינה חלשה) תהיה עדיפה על פני פעולה יחידנית. במלחמתה נגד הטרור של דאע"ש, למשל, חותרת צרפת לבסס לגיטימציה לפעולותיה לאורך שנים. למבצע המתמשך במאלי[12], השיגה צרפת הזמנה להתערבות מצד ממשלת מאלי. בהמשך היא פעלה ופועלת עד היום לבניית-יכולות מקומיות של מדינות הסאהל בתמיכה של הקהילייה הבינלאומית (כולל תרומות ופעולות לבניית יכולות). צרפת היא זו שהכניסה ומשמרת את הסוגיה על סדר-היום של הקהילייה הבינלאומית. באופן דומה, גם המעורבות הצבאית והמדינית של צרפת במרחב סוריה-לבנון, נשענת מצד אחד על שותפות בקואליציה המערבית כנגד דאע"ש במרחב, ומצד שני על ההיסטוריה של צרפת במרחב והאינטרסים המיידיים שבמניעת הגירת-פליטים לאירופה.

ישראל לעומת זאת, מדגישה את חופש הפעולה העצמאי שלה, בפרט במקרים צבאיים וזכותה להגן על עצמה בעצמה בכל מצב. גמישות הפעולה והתגובתיות להתפתחויות המהירות במרחב סביבנו – הם המכתיב העיקרי לעמדה זו. בהתאם, ישראל נרתעת מהתחייבויות שעלולות לשים רסנים על חופש פעולה זה. בשיח הדיפלומטי היומיומי הבדלים אלה מתחדדים סביב סוגיות שונות.

גם במקרה הזה ברור ההבדל בין הזרוע הצבאית של מדינה לזרוע המדינית-דיפלומטית. החיכוך הזה עם המציאות יביא מכל אחת מהזרועות תשובות שונות להתמודדות. בהתאם להתפתחויות, מוצאים עצמם אנשי-הקש"ח הצבאיים קרובים יותר לתשובות שיתנו דיפלומטים בהקשר. למעשה יש בדברים כדי לקרוא ליתר-שילוביות בין גורמי-הצבא לגורמי-הדיפלומטיה בתכנון, ביישום ובחשיבה של מערכות מדיניות-צבאיות. ללא רגל מדינית-דיפלומטית ברורה, בתכנון ובביצוע, גם בצבא מבינים כיום את מגבלות הפעלת-הכח. כפי שהדגים תא"ל (במיל.) מייזל במאמרו, אנשי הקש"ח הצבאיים התקרבו מאד אל הדיפלומטים: "הפעילות המבצעית העצימה בזירה הצפון-מזרחית, והובילה להחרפת מתחים המגולמים בפעילות המב"ם, לפיו פעולות צבאיות שנועדו להרחיק את המלחמה עשויות להוביל דווקא להסלמה שתדרדר למלחמה. בנסיבות אלה, יכולתו של מערך הקש"ח להעביר מסרים בצורה מהירה ומהימנה ליריבים ולאויבים (המשטר הסורי, הממשל הלבנוני, צבא לבנון וחזבאללה) באמצעות גורמים מתווכים (כוחות שמירת שלום, נספחים) משפרת את יכולתו של צה"ל להבהיר את כוונותיו לצד השני, למנוע הסלמה או למנוע את התרחבותה למלחמה." התקרבו אך לא יוכלו להחליפם כי הערך המוסף של הדיפלומטים אינו רק בהעברת מסרים, אלא גם בהבאת דרכי-חשיבה שאינן צבאיות לבעיות מדיניות-ביטחוניות סבוכות.

הפיל שבחדר – השפעת מערכת הביטחון על מדיניות החוץ הישראלית

אין זה סוד שבישראל קיימת א-נומליה לפיה מערכות הביטחון השונות משפיעות הרבה יותר ממערכות אזרחיות על תהליכי קבלת ההחלטות המדיניים-ביטחוניים. א-נומליה, מכיוון שמדינות דמוקרטיות מערביות אחרות לא נראה שולטנות (Dominance) כזו של מערכות הביטחון. יש למצב זה בסיסים היסטוריים ידועים ולא כאן המקום להיכנס אליהם.

יחד עם זאת, אני רוצה להצביע על אלמנט אחר שהוא בעייתי בעצם השימוש במושג 'דיפלומטיה צבאית'. ישראל נתפשת בעיני חלק ממדינות העולם כ'ספרטה לחופי הים התיכון'. קרי, מדינה בעלת תרבות מיליטריסטית שקשה יהיה לקבל אותה למועדון המדינות שהן Like-Minded. המושג האחרון מתאר את המדינות המערביות-הדמוקרטיות החולקות ערכים ואינטרסים דומים בזירה הבינלאומית. הרבה מאמצים עושה הדיפלומטיה הישראלית, הציבורית והקלאסית, לשייך את ישראל לאותו מועדון של מדינות מערביות-דמוקרטיות. זאת, על מנת לתת לה לגיטימציה ויוקרה דומות לאלה מהן נהנות המדינות הנ"ל ומכאן להרחיב את חופש הפעולה שלה בזירה הבינלאומית.

שימוש במינוח 'דיפלומטיה צבאית' (בוודאי כלפי חוץ) עלול לחזק את הדימוי הספרטני המודבק לישראל ומחוזק מההכרה של הא-נומליה המבנית הקיימת בישראל. די לבצע חיפוש מהיר בגוגל תחת הכותרת BDS Claim for the militarization of Israel, לראות את שפע התוצאות העולות מחיפוש זה ולהתרשם ממגוון המקורות העוסקים בעניין – על מנת להבין שהתיוג של ישראל 'כספרטה לחופי הים-התיכון' אינו בעל קונוטציה חיובית בחוגים שישראל היתה מעוניינת להשתייך אליהם תדמיתית (וכלל לא משנה ההבנה לסביבה הבעייתית שעימה נאלצת ישראל להתמודד).

דוגמא לא נעימה שחוויתי לפני כשנתיים היתה בהופעתו של קצין-בכיר בקבע, שהובא לטובת 'הסברה של עמדות ישראל במרחב' ע"י ארגון פרו-ישראלי לביקור בצרפת, ובין היתר גם הופיע בפרלמנט הצרפתי. כל זאת, ללא תיאום עימנו, הדיפלומטים בשגרירות. היו באירוע הזה כל-כך הרבה אלמנטים בעייתיים שקצין בקבע לא אמור היה להימצא כלל בתוכם, אך אתייחס רק לאותה הופעה בפני חברי הפרלמנט. דיפלומט ישראלי, מלכתחילה לא היה מכניס קצין בקבע לפרלמנט הצרפתי. זאת, כיוון שידוע לנו, כי רוב חברי-הפרלמנט הצרפתיים נוקטים בעמדות ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל ביחס לסוגיה הישראלית-פלסטינית. גם השמרנים ביותר ביניהם, מצדדים בחתירה לפתרון  הסכסוך הישראלי-פלסטיני ע"י מו"מ שיביא לכינונה של מדינה פלסטינית, וסיום מה שהם קוראים 'הכיבוש'. הפורום אליו הוכנס אותו קצין ללא תיאום מוקדם עימנו בשגרירות, הורכב גם מרבים שאינם בצד השמרני של המפה הפוליטית הצרפתית. קצין בכיר בקבע, אוטומטית מייצג בעיני הפרלמנטרים הנ"ל את 'צבא-הכיבוש'. הבמה הנ"ל, שפתוחה גם לשידורים ישירים בערוץ הטלוויזיה של הפרלמנט, נוצלה על ידי כל אותם חברי פרלמנט להתבטאויות פוליטיות לטובת קהל-הבוחרים שלהם, כשאותו קצין בקבע היה מנוע מלהתייחס למדיניות ממשלת-ישראל בנדון. אם היה תיאום כנדרש, לכתחילה הסיטואציה לא היתה נוצרת; למיצער, היה נוכח במקום דיפלומט מקצועי שיכול היה להשיב לדוברים כנדרש היות שזה מקצועו והוא גם מכיר את הניואנסים הנדרשים בשיח כזה. בדיעבד, נדרשה עבודה מאומצת של השגרירה והציר בפני חברי-הפרלמנט הללו על מנת לתקן את המצב שנוצר.

לסיכום, אני חושבת שלא קיימת בעולם הגדרה אחת מוסכמת של המונח 'דיפלומטיה צבאית'. לכל היותר ובקרב מעצמות-מערביות יש רעיון של 'דיפלומטיה ביטחונית' וגם זו כדי לייצב זירות קונפליקט ולנסות למנוע קונפליקטים. גם אם נסכים שישראל משתמשת בצבא כמעצמה מקומית, בהיעדר מסגרת כוללת של הסדרת מעמדה של ישראל במרחב, הפעולות שננקטות צריכות למצוא צידוק לעצמן חדשות לבקרים. כל זאת, ללא לקיחה בחשבון של הדימוי השלילי שקיים לישראל  בחלק ממדינות העולם כ'ספרטה לחופי הים התיכון' שהשימוש ב'דיפלומטיה צבאית' עלול לחזקו ויוצר מתח מול המאמצים הגדולים שנעשים, הן במסגרת הדיפלומטיה הציבורית והן הקלאסית, לשייך את ישראל למועדון המדינות המערביות-הדמוקרטיות.

הערות שוליים:

[1] רונית בן דור הינה דיפלומטית ותיקה מזה כ-25 שנה. מילאה תפקידים רבים בין היתר, כמנהלת מחלקה ומ"מ רח"ט תכנון מדיני במטה. לאחרונה שווה מתפקיד ציר-יועץ מדיני (מס' 3) בשגרירות ישראל בפריס, שם היתה אחראית על כל מערך היחסים המדיניים בין ישראל לבין צרפת בדגש על הנושאים האסטרטגיים והמערכה מול איראן. כיום מוצבת באגף האסטרטגי ואחראית על סוגיות מניעת תפוצת נשק ביולוגי וכימי

[2] "Another reason may also be a considerably different interpretation of the term ‘military diplomacy’ in the relevant scientific sources or among specific authors. Consequently, it may happen that the scope of issues that are explored under the heading of ‘military diplomacy’ is highly varied (although such issued may be related to this term), with the result that research in this field is highly fragmented and lacks a uniform concept" https://www.researchgate.net/publication/315475293_Military_Diplomacy_and_Its_Present_Functions

[3] מידעון DCAF (מרכז ג'נבה לשליטה דמוקרטית על כוחות מזוינים) בעניין תפקיד הנספח הצבאי - https://www.files.ethz.ch/isn/38583/dcaf-backgrounder-defence-attaches.pdf

[4] https://www.merriam-webster.com/dictionary/diplomacy

[5] למשל ניתן לראות את ההגדרות ב-Foreign Affairs Manual של מחלקת המדינה של ארה"ב - https://fam.state.gov/

[6] שירתתי בשגרירות ישראל בבריטניה בין השנים 2006-2009, ובמהלך שש שנות שירותי בחטיבה לתכנון מדיני (2009-2015), קיימנו מגעים אינטנסיביים עם גורמי-מימשל בטחוניים-מדיניים שונים של הממלכה המאוחדת.

 [7] https://assets.publishing.service.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/516849/20160302-Stable_world_JDP_05.pdf

[8] הדברים נאמרים בהסתכלות על הפעילות האמריקאית בעולם מאז תום מלחמת העולם ה-II – הבניית תוכנית מארשל ולאחריה פעילויות נוספות: https://www.brookings.edu/blog/order-from-chaos/2019/02/12/the-use-of-military-diplomacy-in-great-power-competition/

[9] ראו-נא דיון מאלף בעניין במסגרת הספר Reshaping defence diplomacy: New roles for military cooperation and assistance

[10] במיוחד כשגורמים אחרים מוגבלים, מסיבות כאלה ואחרות, מלחסום מעורבות כזו.

[11] וכך גם בעיניים של מדינות אחרות באיחוד האירופי, בריטניה, יפן, אוסטרליה, קנדה, וברמה מסויימת, תלויית-מימשל, גם ארה"ב. כפי שאראה בהמשך זהו 'המועדון' שישראל היתה רוצה להיות מזוהה עימו ברמה הבינלאומית.

[12] Operation Barkhan