"אני מתתי פעמיים בקרב הזה. פעם על הגבעה, ופעם בנקודת איסוף ההרוגים"

"הבוקר עולה. אני על הגבעה נלחם, מעליי שורקים כדורים. הם פוגעים בעצי האורן, שפירותיו משמיעים רעשי פיצוץ. זה רגע שחרוט בזכרוני לעד", כך מייקל לניר, לוחם בגדוד 66 של חטיבת הצנחנים, שיחזר את הרגע העוצמתי באישון הלילה של 6 ביוני. הוא חשף בפנינו סיפור שכמותו טרם שמענו - והחזיר אותנו לקרב, על גבעת התחמושת.

"אני כל הזמן שומע אגדות ומיתוסים על גבעת התחמושת", הודה מייקל, "אבל זה הסיפור שלי, זה מה שחוויתי". המטרה המקורית של חטיבה 55 הייתה לצנוח בסיני ולהשמיד את הכוח המצרי. אך ברגע האחרון, הם מקבלים פקודה חדשה, והמשימה מקבלת תפנית משמעותית.

"אנחנו הגענו לגבעה לא כדי לכבוש את העיר העתיקה ולא כדי להניח את ידינו על הכותל, אלא כדי להגן על ירושלים והר הצופים". את הפקודה הם קיבלו רק דקות קודם לכן: "דודיק המ"פ מתאר לנו את המשימה רק כשהיינו בדרך לירושלים", אמר מייקל בפשטות, "אנחנו היינו צריכים לטהר את התעלה בחזית של בית הספר לשוטרים, כל מה שהיה בידינו הוא תצלום אווירי קטן, שממנו בקושי רואים את תוואי הקרקע".

מיד לאחר שירדו מהאוטובוס, הוא פנה לחיילי המחלקה שלו, מתאר את הפעולה בפשטות: 'חבר'ה, אנחנו הולכים על גבעת התחמושת'. "הלכנו אחד אחרי השני בטור בתוך השוחות, בזמן שחמקנו מכדורים שורקים. לקחנו בחשבון שהעמדות הירדניות מופנות אלינו מהצד הימני, וכך ניהלנו את הקרב", הוא שיחזר מולנו.

כששאלנו את מייקל אם פחד, הוא ענה לנו בהחלטיות: "אין זמן לשום דבר. אין קולות, אין מחשבות חוץ מלהסתער קדימה. הדבר היחיד שחשבנו עליו היה להשלים את המוטל עלינו באופן הטוב ביותר". כך, הם הגיעו אל היעד הראשון, בית הספר לשוטרים, וברגע הזה גם הוריד פקודה חדשה - לפרוץ את הגדרות ולטהר את המקום.

"ארבע שנים לפני כן, ב-1967, הייתי מפקד בקורס קצינים. כשאני מסתכל לאחור, אם אחד הצוערים שלי היה נותן את הפקודה הזאת, הייתי מדיח אותו מהקורס", הוא קבע, והאוויר בחדר הופך כבד יותר.  "לא היה באמירה הזאת שום רעיון אסטרטגי - זה היה שום דבר".

בשעה 02:30, הם כבר הגיעו אל הגבעה. "הפלוגה שלי הייתה עתודה, והמתנו עד שיקראו לנו לפעולה", הוא הצביע על אחד מהעצים בגבעה, "זה קרה כאן, ממש מתחת לאורן הזה". בעודם מחכים, דודיק המ"פ פנה אל מייקל: "זיהיתי ג'יפ עולה לגבעה, לא ברור אם מכוחותינו או לא". והמחלקה התקדמה לכיוונו, לבדוק במה מדובר.

"אז, הייתה לנו סיסמת חבירה לכוח שהלכה כך: קראנו 'אנו אנו' והצד השני ענה 'הפלמ"ח'", נזכר מייקל, "זזנו בתעלות בחושך מוחלט, אני נעמד בנקודה קרובה מספיק לג'יפ כדי שישמע אותי, וקורא להם". בתגובה, הוא קיבל תשובה - אך לא זו אליה ציפה, או יותר נכון, האחת ממנה חשש.

"פתאום הופיע מטח אש אדיר שפגע בכוחותינו", מייקל שיחזר, אך הדקות הבאות נותרו עלומות. "אחד הכדורים פגע כאן", הוא הצביע על אזור הצוואר, "השלמתי עם המוות, העיניים שלי ראו את אשתי ואת בני, ואותי עושה להם שלום".

'פחדת?' שאלנו אותו שוב בזהירות, בציפייה לתשובה מטלטלת. "פחדתי ליפול בשבי. כששמעתי ברקע קולות טנקים, פחדתי שאם לא אמות אז אלקח בידי הירדנים". כמה רגעים אחרי, החובש הפלוגתי כבר בחן אותו וכיסה אותו בשמיכה.

הוא הופך לנו את הבטן באמצעות משפט אחד בלבד: "למעשה מתתי פעמיים, בפעם הראשונה על הגבעה ושנייה בנקודה לאיסוף הנפגעים". אבל במזל, חובש נוסף הגיע, והבחין בתנועת רגל שכמעט ואינה נראית לעין, אשר 'החזירה' אותו לחיים.

מאז אותו קרב על הגבעה הקטנה בירושלים, הספיק מייקל לשרת במילואים גם במלחמת יום הכיפורים ואפילו להקים בית. "את החיים שלי המשכתי, ועדיין, כל הזמן, הלילה הזה המשיך איתי", הוא שיתף אותנו בכאב, "לא הייתי מוכן לבקר בגבעה גם 25 שנה לאחר מכן. היום אני יכול להגיד שזו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. לבוא לפה ולספר את הסיפור שלי, זה ממלא אותי כל יום באור".