לוחמי יהל"ם סוגרים מעגל עם העיר שהייתה לסמל של חיזבאללה

מאי 2000. צה"ל בשלבי הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון, ונסראללה נוסע למקום לא שגרתי - העיירה בינת ג'ביל שבדרום המדינה. שם, על במת אצטדיון מקומי, מול קהל רחב, הוא נושא את מה שיהפוך במרוצת השנים לחומר שילמד בכל שיעור על חיזבאללה: נאום 'קורי העכביש', שתיאר את מה שהגדיר המזכ"ל אז כ'חולשת ישראל'.

יותר מ-20 שנים אחר כך, נסראללה כבר ברשימת המחוסלים, ולוחמי יחידת העילית של המוהנדסים (יהל"ם) חזרו למקום שהפך לסמל, ולחלק מזיכרון קרבות הגבורה של מלחמת לבנון השנייה. הפעם, כדי לסיים את הסיפור שהתחיל באותו אצטדיון מרוחק.

הפשיטה על בינת ג'ביל בוצעה משלושה כיוונים: יציאתה הצפונית של העיר נסגרה, פעולת הסחה מדויקת משכה אליה מאות מחבלים - ובזמן שחיזבאללה נערך לקרב אחד, לוחמי יהל"ם כבר נכנסו לסמטאות הצפופות ותשתיות הטרור שהוסתרו במשך שנים.

"אין מה לומר, בינת ג'ביל היא סמל לכל דבר", מתאר סגן ע', סמ"פ ספי"ר. "היינו שם בלבנון השנייה, והיו לא מעט מורכבויות. לכן, כשאתה שומע משהו כזה בתור חייל, ולבטח כמפקד עם אחריות לחיי אדם, יש בזה אלמנט מלחיץ, וזה בסדר גמור".

למרות הדריכות, מהר מאוד הפך המקום מסמל - למציאות מבצעית צפופה, מורכבת ומסוכנת. "כמה שאתה נערך, אין דרך להכין את עצמך לזה", מתאר סגן ר', מפק"ץ סמו"ר, את הרגעים הראשונים בתוך לבנון. "איך שאתה נכנס, מיד הלחות מתגברת, הנשימות מתעצמות והדופק מתחיל לעלות".

כמו הכוחות, גם חיזבאללה התכונן לכניסה. "כבר בלילה הראשון פגשנו יותר מ-50 מחבלים, ואיתם אמל"ח איכותי ורב ממה שנתקלנו בו עד אותו שלב", משחזר סא"ל ד', מפל"ג ס'2 ביחידה. למרות המסה המשמעותית, הכוחות הצליחו להשיג יתרון בשטח כמתוכנן.

בבינת ג'ביל, מעידים הלוחמים, חיזבאללה השקיע שנים בבניית מערך שלם, כזה שנועד לאפשר לאויב להיעלם מהרחוב, להיכנס לבטן האדמה, להתחמש, להחליף צורה, ולשמור על שרידותו. כאן בדיוק יהל"ם נכנסים לתמונה, עם יכולות ייחודיות לטיפול באיומי תת"ק - שהוכחו היטב במשך כבר יותר משנתיים וחצי, גם בטיפול ב'ערי המקלט' של חיזבאללה. 

בקסבה של בינת ג'ביל, למשל, הצורך הזה הורגש כמעט בכל צעד. "מדובר במקום מאד צר, שקשה לעבור ולפעול בו. קצת מזכיר את מה שהתמודדנו מולו בעזה", מתאר סגן ע', "מצאנו עשרות מטענים מוסתרים במגוון צורות ומקומות - מארון ועד חדרי ילדים".

סגן ר' מצביע על מציאות דומה, רק מזווית אחרת: הפו"ש (פיקוד ושליטה). "כמות האמל"ח שמצאנו הייתה אדירה, לפעמים גם עשרה ראשי RPG וקלאצ'ים באיתור אחד", הוא חורץ, "הם היו ערוכים איתור-איתור, עם יכולת תנועה ביניהם. התקדמנו וטיהרנו את המרחב ביסודיות ובשיטתיות".

למפל"ג יש תשובה ברורה לשאלה למה לא להשמיד הכול מלמעלה, ללא כניסה פיזית למרחב: "יש משימות שאי אפשר לבצע מבלי לדרוך על הקרקע. צריך פשוט לוחמים שייכנסו עם חומר נפץ בידיים, ויבדקו בכל הפינות מקרוב".

"במקום מסוים, אנחנו כמו השוער במשחק כדורגל", מוסיף הסמ"פ, "כשהוא בולם את האיום, זה נראה מובן מאליו, אבל בלעדיו הקבוצה כבר מזמן הייתה בהפסד".

בין כל הפיצוצים וההקרסות, ההיסטוריה של המקום סיפקה משמעות נוספת לפעולה החשובה ממילא. "אתה גדל, לומד וקורא על נאום 'קורי העכביש', ופתאום אתה נמצא בשטח - מטפל בזה בעצמך", מתאר סגן ר', "עכשיו אני יכול להגיד בגאווה שכבר אין אצטדיון, הוא לא קיים". 26 שנים אחרי, המקום בו נסראללה ביקש לבנות אתוס - שונה ב-180 מעלות.