מפקד אח"י ניצחון, זרוע הים

זה באמת אחד האתגרים הכי גדולים שיש לנו. קודם כל, אנחנו מוסמכים לזה עוד מההכשרה. דבר שני, מההתחלה צריך להבין עם מה אתה נדרש לצאת לים, ומה עלול להוות אתגר - ואיך צולחים את אותו האתגר. אנחנו נערכים. בכל פעם לשהייה ממושכת בים, גוזרים משמעויות ונערכים בהתאם.

לדעת להבין מה מניע את הבן אדם, ולא להתייחס אליו כעוד לוחם או לוחמת (רבע מהצוות של הספינה שלנו מורכב מלוחמות ונשות קבע). השיטה הכי טובה היא להבין שהצוות הוא משפחה, לראות מה מניע אותו, מה חשוב לו, ולדעת גם לנהל פשרות. בו זמנית, לא לוותר, להביא אנשים למצב שהם מאמינים בעצמם, לדחוף אותם למקצועיות.

המלחמה גרמה לחיל הים, ובפרט לשייטת 3, להיפתח ולהציע יותר לצה"ל הגדול. אנחנו עובדים עם כל הזרועות והחילות, דרך שיתוף פעולה באש לחיל היבשה, וכלה בהגנה על שמי המדינה ונכסים אסטרטגיים, שם עובדים יחד עם חיל האוויר. זה דורש סנכרון מלא בזמנים מאוד קצרים. אני חושב שזרוע שנוכל אנחנו לעבוד איתה אפילו יותר היא פיקוד העורף, כי יש חלקים בחיל שלנו שבקשר מאוד צמוד איתם, במיוחד מהחוף - אבל אנחנו מגיעים מכיוון קצת שונה. 

קודם כל, הבת שלי כבר רוצה להיות חובלת. היא בת עשר, אז יש עוד זמן. אבל אני אהיה גאה בהם, וארצה שילכו בדרך שהכי מתאימה להם, שיפתחו את עצמם רחוק.

אני חושב שמה שהמלחמה חידדה לי לפחות, זה עד כמה העורף חזק. אנחנו כבר יותר מ-900 יום במלחמה, המשפחות שלנו לא רואות אותנו הרבה. גם אנחנו, עכשיו ברכב, בכל הזמן שעבר מתחילת 'שאגת הארי', כמה זמן היינו בבית בסך הכל? שלושה ימים, לא ברצף. אני אבא לשלושה, להמון מהצוותים בספינות יש בני זוג, וגם הורים שמאוד דואגים - אבל גם תומכים, כי הם יודעים שאנחנו מנסים לייצר עתיד טוב יותר. 

אני לא חושב שזה קל לילדים שאבא שלהם נעלם לתקופה ארוכה, או שמישהו מאיתנו תיאר שנהיה כמעט שלוש שנים בסיטואציה הזו - אבל זה עכשיו או לעולם לא, באמת. אני גדלתי עם הורים שהם מספרים לנו סיפורים מהמלחמות שהם חוו כצעירים, מיום הכיפורים או ששת הימים. וזה תמיד נראה לך כמו איזה דמיון רחוק. ואז אתה חווה את זה בבית, ביום-יום, ורואה שיש בסוף איזה לכידות מסוימת, למרות המחלוקות - זה מחייב אותך להמשיך.